Bekhor Shor, Deuteronomy
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
והיה כי תבוא – וירשתה וישבת בה. לאחר ירושה וישיבה:
מראשית כל פרי האדמה. מאותם פירות שהם ראשית ומיטב משאר פירות, דהיינו שבעת המינים, כמו (עמוס ו, ו) וראשית שמנים ימשחו, ורבותינו פירשו [ירושלמי בכורים: א, ג ג, א. ומשנה שם] ראשית: מאותן שנתבשלו ראשונה, כשרואה אותם מבושלות, כורך עליה גמי ומסמנה להביאה ביכורים:
והלכת אל המקום. לירושלים, וכל בעלי אומניות קמים מפניהם, ואומר' להם: אחינו אנשי מקום פלוני: בואכם לשלום! (חולין נד, ב. קידושין לג, א. בכורים ג, ג). בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה, שמפניהם עומדים, ומפני תלמידי חכמים אין עומדין, דאין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים, אותם שעושין בשכר, ואם (ואפילו אם) עושה בשלו אינו צריך [לקום] דקימה שאין בה חסרון כיס צוה הקב"ה, כדאי' בקידושין [לג, א. ושם כל העניין]:
הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ. מגיד אני ומודה לפני הקב"ה כי באתי אל הארץ אשר נשבע וקיים את שבועתו, ועמד באמונתו. ונטלתי חלקי ממנה, והנני מביא לו דורון מפירותיה, להכיר שהוא נתנה לנו. ובלע"ז קורין כי האי גוונא פרישנ"ט דרקנר יישינצ':
ולקח הכהן הטנא. עם הפירות, כדי להניף, דאתיא יד יד משלמים [שם לו, ב. וש"נ] והעניים מביאים אותה בסלי ערבה קלופה ולבנה לנוי, לפי השגת ידם [ספרי כאן: ש'], והסלים והבכורים לכהנים, לפי שאינם שוים רק דבר מועט, וגנאי לתבעם, ועשירים מביאים אותם בקלתות של כסף וזהב, ומחזירים הכהנים אותם להם לפי שדמיהם יקרים, והיינו דאמרי אינשי: בתר ענייא אזלא ענותא [כ"ה מב"ק צב, סע"א, מבכורים ג, ח]:
וענית ואמרת. בקול רם, כמו [להלן כז, יד] וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל בקול רם, דשבחו של הקב"ה אומר אדם בקול רם, אבל וידוי מעשר דלקמן [יג] אומר בקול נמוך, משום שהוא שבחו דידיה, דכתיב [שם] ככל מצותך אשר צויתני:
ארמי אובד אבי. עתה מספר החסדים והצדקות שעשה הקב"ה לאבותינו, ולא ארמי היה אבי אברהם שנולד בארם נהרים, ואובד היה שיצא מארץ מולדתו, והלך מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר, שאמר לו הקב"ה: לך לך מארצך וממולדתך, והיה הולך מכאן ולכאן תועה [כדכתיב: בראשית כ, יג] כאשר התעו אותי, ותועה נקרא אובד, כדכתיב (תהלים קיט, קעו) תעיתי כשה אובד:
וירד מצרימה. על פי הדבור, שאמר הקב"ה ליעקב [בראשית מה, ג: אל תירא מרדה מצרימה אנכי ארד עמך כו', וכן אמרו אל פרעה (שם מז, ד)] לגור בארץ באנו [ספרי ש"א]:
במתי מעט. בשבעים נפש [שם]:
ויהי שם לגוי. מהם, ומצוינים בפני עצמן [שם]:
גדול עצום ורב. כדכתיב (שמות א, ז) ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד:
וירעו אותנו המצרים. לאמר: "כל הבן הילוד" ו"למען ענותו בסבלותם":
ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה. אלו עשר מכות, כמו שמפורש בהגדה של פסח:
ויביאנו אל המקום הזה. וכבש לפנינו שבעה גוים [ג"כ בספרי] גדולים ועצומים:
ארץ זבת חלב ודבש. משופעת בצאן ובקר, שיש להם רוב חלב, ובמיני פירות שיש להם מתיקות, "דבש" לשון מתיקות:
ועתה הנה הבאתי. דורון, לפי שזרע אדם אובד אחר [המבול, ולא] הבאתו לכל הכבוד הזה, ואחד היה אברהם ויירש את הארץ [ל' יחזקאל לג, כד]:
והנחתו. לכהן שנוטלו מידיך:
והשתחוית. כאדם שלוקח רשות מרבו והולך לו, ואיכא לפרש "והנחתו" לשון (שמות לב, לד) ועתה לך נחה את העם, לשון הולכה הוא, והוליכתו: שמוליך ומביא ומעלה ומוריד להניף:
ושמחת. שבזכות זה ישמחך המקום, ורבותינו דרשו (פסחים לו, ב. ובכורים א. ו) שבזמן שמחה מעצרת ועד החג מביא וקורא, שאז זמן לקיטת פירות, ובני אדם שמחים, ומשם ואילך מביא ואינו קורא. וגר מביא ואינו קורא, לפי שאינו יכול לומר: "פרי האדמה אשר נתתה לי" "אשר נשבע ה' לאבותינו" דאין לו חלק בארץ ובמסכת בכורים [א, ד.] אמרו: "שאינו יכול לומר: "לאבותינו", וכן בתפלה, ומיהו גבי תפלה סמכו רבותינו על התלמוד ירושלמי [בכורים א, ד (ב, ב)] שמביא שם מעשים שגרים אומרים בתפלה אלוהי אבותינו, דאבותינו לשון "גדולינו" משמע, כמו (בראשית מה, ח) וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו, וכן [שם ד, כא] אבי כל תופש כנור ועוגב, דמתרגמינן: "רבהון" וכן [שם יז ד] אב המון גוים, שר ורב לכל העולם, ולכך הנהיגו הגרים לומר: "אלהי אבותינו" בתפלה, וכן עיקר:
And you shall be joyful That in the merit of this, the Omnipresent will make you joyful. And our teachers explained (Pesachim 36b, Bikkurim 1:6) that at the time of joy - from Atzeret [Shavuot] until Chag [Sukkot] - one brings and reads. For that is the time of picking fruit, and people are joyful. From thence onwards, one brings and does not read. And a ger brings and does not read, because they cannot say "fruit of the land You gave me" (Devarim 26:10) "that God swore to our ancestors" (Devarim 26:3) - for they do not have a portion in the Land. And in Masechet Bikkurim (1:4) they say, Since they cannot say "to our ancestors" - and so in prayer, since in prayer our teachers relied on the Talmud Yerushalmi [Bikkurim 1:4 (2:2)] that they bring stories that gerim said in prayer "God of our ancestors". This is because "our ancestors" [אבותינו avoteinu] is the language of "our great ones" [גדולינו gedoleinu], like "And He has set me as a father to Paroh and as a master to all his house" (Bereishit 45:8), and so too "he was the father of all those who play the lyre and the pipe" (Bereishit 4:21), which is translated (Targum Onkelos on Bereishit 4:21) "their teacher" [רבהון rabhon]. And so "father of many nations" (Bereishit 17:4) - prince and master of the whole world. And thus the geirim are accustomed to say "God of our ancestors" in prayer, and this is primary.
כי תכלה לעשר. שבשנה ראשונה של שמיטה מעשרים מעשר ראשון ומעשר שני, וכן בשנייה, ובשלישית: מעשר ראשון ומעשר עני, נמצא של שלש השנים כלה לעשר כל המעשרות, שאז הפריש כל המעשרות מראשונה ושניה:
שנת המעשר. שנה שאין בה אלא אחד מן המעשרות שהפריש בראשונה ובשנייה:
ונתתה ללוי. המעשר הראשון, ובירושלים תוליך עמך מעשר שני, דכתיב [לעיל יד, כג] "ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך" [יד, כט וטז, יד] אתה והלוי והגר והיתום והאלמנה, שאוכלים עמו במעשר שני שלו, ומעשר עני נותן בעירו ללוי:
לגר ליתום ולאלמנה. מקצתו מניח בשדה, ועניים לוקחים אותו עד החג, כדכתיב [לעיל יד, כח] והנחת בשעריך, ומשם ואילך מה שמשאיר מביא בתוך ביתו מפני הגשמים ומחלקן לעניים, דכתיב [כאן] ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה וגו' וזהו מעשר שמתחלק בתוך הבית, ושנה השלישית היא שנת הביעור. שצריך לחלק כל המעשרות שלו. [ראה כ"ה בר"ה יב, ב. וספרי בכ"מ]:
ואכלו בשעריך ושבעו. שאין צריך להביא לירושלים:
בערתי הקדש מן הבית. כדכתיב [לעיל יד, כח] "מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר ההוא והנחת בשעריך" מדקאמר: "והנחת" שמע מינה דלאו מעשר שני הוא, דמעשר שני צריך להביאו בירושלים, ושמע מינה דמאי דקאמרינן [ספרי שם: קט, שב, ור"ה יב, ב] "שנה שאין בה אלא אחד מן המעשרות" שאין בה אלא מעשר ראשון קאמר, אבל מעשר שני לא, ונותן מעשר עני במקומו:
בערתי הקדש. מעשר שני קרוי קדש, דכתיב ביה (ויקרא כז, ל) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קדש לה': שצריך לאכלו לפני ה' בירושלם, ו"כרם רבעי" נמי קרוי קודש, דכתיב [שם יט, כד] קודש הלולים, וילפינן [קדושין נד, ב וש"נ] כרם רבעי ממעשר שני בגזרה שוה דקודש קודש:
וגם נתתיו ללוי. זהו מעשר ראשון:
ולגר ליתום ולאלמנה. זהו מעשר עני אבל מעשר שני ליכא:
"וגם" לרבות תרומה ובכורים, מיהו "לא אכלתי באוני ממנו" לא קאי אתרומה, דכתיב גבי תרומה (ויקרא כב, י) וכל זר לא יאכל קדש, ודרשינן (ביבמות סח, ב. ע, ב. עא, א) זר וכל זר: זרות אמרתי לך ולא אנינות, דתרומה נאכל באנינות, וביכורים פלוגתא, איכא למאן דאמר: אינו נאכל באנינות משום דאיתקש למעשר דכתיב [לעיל יב, יז] לא תוכל לאכל בשעריך, וסיפיה דקרא: ותרומת ידך" ודרשינן [ספרי שם עב, יבמות עג, ב וש"נ] "ותרומת ידך" אלו הבכורים, ואיכא למ"ד תרומה קרינהו רחמנא, ונאכלים באנינות כתרומה, בהערל [שם ביבמות]:
ככל מצותך. שהנחתי לקט שכחה ופאה, והבאתי בכורים, והפרשתי תרומה גדולה, ושני מעשרות:
לא עברתי ממצותיך. שהפרשתי כסדרן וכהלכתכן:
לא אכלתי באוני ממנו. מן המעשר שהרי צוה הקב"ה לאכלו בשמחה, דכתיב [לעיל יב, יז, יח] לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך – כי אם לפני ה' אלהיך תאכלנו – ושמחת:
ולא בערתי ממנו בטמא. שמן של מעשר שני שנטמא לא בערתי ממנו בטומאה (שבת כה, א) אלא אם נטמא פודיהו אפילו בירושלים, דאמר ר' (אליעזר) אלעזר [ב"מ: נג, א. מכות: יט, ב. פסחים לו, ב] מנין למעשר שני שנטמא שפודיהו אפילו בירושלים, שנאמר [לעיל יד, כד] כי לא תוכל שאתו, ואין שאתו אלא אכילה, דכתיב (בראשית מג, לד) וישא משאת מאת פניו אליהם, וכתיב [שם יד, כה] כי לא תוכל שאתו – ונתת בכסף:
ממנו. (שבת כה, א. יבמות עג, ב) אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: "ממנו" אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר שמן תרומה שנטמאת, ואזהרה שלא יאכל ממנו בטומאה, כדאמרינן בהערל ובמכות (יבמות שם ומכות יט, ב) לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך, כלומר: מה שכ' שהתרתי גבי פסולי המוקדשין בשעריך דכתיב [לעיל טו, כב] בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו, ואמרינן טמא וטהור אוכלין בקערה אחת, והיינו טומאה הגוף וטומאת בשר, שהטמא יאכל בטומאת הגוף והטהור אוכל טומאת בשר, שהטמא מטמא לו מה שהוא אוכל – הכא לא תוכל לאכול אותה אכילה שהתרתי התם [טו, כב] בשעריך, וידוי אכילה בכלל לא בערתי אלא שלא תאמר כוליה קרא להבערה הוא דאתא איצטריך אזהרה אחרת לאכילה, אי נמי האי לאו (הני לאוי) דהכא אין לוקין עליהם, דאינם אלא וידוי בעלמא, ומשום־הכי איצטריך אזהרה אחרת:
ולא נתתי ממנו למת. לסוכו שמן של מעשר־שני, "ממנו" אמר ריש־לקיש: מנין לשמן של־מעשר־שני שנטמא שמותר לסוכו, שנאמר: ולא נתתי ממנו למת, למת הוא דלא נתתי, הא לחי דומיא דמת נתתי, ואיזהו דבר ששוה לחיים ולמתים, הוי אומר זה סיכה, והכי אמרינן בהערל (יבמות עד, א) תלתא "ממנו" כתיבי במעשר, חד לגופיה, וחד כדרבי אבהו, וחד לכדריש־לקיש:
שמעתי בקול ה' אלהי עשיתי ככל אשר צויתני. שנתתי ממנו ללוי לגר ליתום ולאלמנה. ושמרתיו בטהרה:
השקיפה. כאשר קיימתי מצותיך – קיים [גם אתה] מה שהבטחתני עליהם לברך את עמך ישראל, כדכתיב לעיל [ז, יב יג] והיה עקב תשמעון וגו' ואהבך וברכך וגו':
ואת האדמה אשר נתת לנו. שתהא מבורכת:
כאשר נשבעת לאבותינו. שתהי' ארץ זבת חלב ודבש, אי־נמי: הארץ אשר נשבעת לתת לנו "כאשר נשבעת לאבותינו" שהיא "זבת חלב ודבש" תברך [אותה] שתהא מושפעת בזבת חלב ודבש, הגה"ה. ואורחיה דקרא שמדבר כאילו אינו מדבר עמו, שאמר: שמעתי בקול ה' אלהי, ולא־אמר: שמעתי בקולך ואחר־כך אמר: "עשיתי ככל אשר צויתני" ועתה מדבר עמו:
וה' האמירך. שהחליף כל אומות העולם בך, שמאס בם, ובך בחר לשמור מצותיו:
ולתתך עליון. וגומר: והוא מענין (תהלים צד, ד) יתאמרו כל פועלי און, שמחליפין דבריהם, ואינם עומדים בדיבורם ויש מפרשים: לשון "אמירה" שאמרת לקבל את הקב"ה לאלהים, והוא אמר: שתהיה לו לעם, ויתאמרו לשת אמירה, כמו: (סן מדישנט) פועלי־און, ויש מפרשים לשון שבח ותפארת, שהתפארת בהקב"ה, שהוא תפארתך ואלהיך, והוא כמו שנאמר (ישעיה מט, ג) ישראל אשר בך אתפאר, ו"יתאמרו כל פועלי־און" שמתפארים בעצמן על רעתם. ויש מפרשים לשון "אמיר וענף" לשון גבהות, כמו [שם יז, ו] שנים שלשה גרגרים בראש אמיר, שאתה נותן גבהות להקב"ה על כל אלהים, והוא נותן לך [גבהות] על כל עם, ויתאמרו: שמגביהין עצמם, דאית להו רמות־רוחא:
And to place you highest and it concludes: and this is from the matter of "and shall all the workers of iniquity boast themselves [yitamru יתאמרו]?" (Tehillim 94:4) - that their words are swapped, and they do not stand by their speech. And some explain: the language of "saying" [amira אמירה], that they said to accept the Holy Blessed One as God, and He said that they would be to Him as a people - yitamru יתאמרו is the language of amira אמירה, like workers of inquity. And some say this is the language of praise and glory, that the glory is of the Holy Blessed One, since He is your glory and yout God. And this is like that which is said...
להיות לו לעם־סגולה. כאשר דבר לך. בשעת נתינת־התורה, דכתיב (שמות יט, ה) והייתם לי סגולה מכל־העמים וכן ולהיותך עם קדוש. כאשר דבר. דכתיב [שם יט, ו] ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש".