ושדת אותם בשיד. להדביק זו לזו בחומר של שיד, שאין הגשמים מטשטשין אותם, והוא טרכסיד־חזק כדי שיעמדו לאורך־ימים, עד שירגילו בתורה היטב, ועדיין לא פירש היכן מעמידון:

וכתבת עליהן. שחקקו את התורה באותן אבנים, כדי שתהא מקיימת ונזכרת באותן אבנים:

תקימו את האבנים האלה בהר עיבל. עתה קבע להם מקום להיות מונחות שם, לפי שהיתה הקללה כנגד הר־עיבל, צוה שתהא נכתבת שם לפניהם כשיקבלו עליהם הקללה אם לא יקיימוה, ועוד להיות נחמה לאותן שעומדין על הקללה בהר עיבל, שהתורה אצלם:

ובנית שם מזבח לה'. לפי שלא יקשה בעיניהם לאותם שעומדים בהר־עיבל, צוה לעשות המזבח בהר עיבל, ולזבוח עליו זבח שלמים ולשמוח שם, שיהא להם סעד, שהם עומדים אצל המזבח ומקום השמחה, דכתיב [פסוק ז] "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני־ה' אלהיך" כי שם תהא שכינה שורה עמהם:

באר היטב. שיהיו האותיות נשאות ונקראות היטב, והלשון מפורש, ורבותינו אמרו [סוטה לב, סע"א במשנה] שבשבעים לשון נכתבה, כדי שמאיזה עם ולשון שיבא שם אדם – יוכל להבין וללמוד, ועל זה נאמר (ישעיה לג, יב) והיו עמים משרפות שיד, על עסקי־התורה שנחקקה באבנים שנתסידו־בסיד ולא רצו ללמוד, יהיו שרופים בגיהנם [כ"ה בסוטה לה, סע"ב]:

היום הזה נהיית לעם. שקבלת לעשות מצותיו ולקיים תורתו, והנך חביב לפניו כאילו היום בחר בך תחילה:

אשר אנכי מצוך היום. שיהיו עליך חביבות כאילו היום נתנו לך, וכן אמר שלמה (משלי כג, כב) ואל תבוז כי זקנה אמך: זו תורה, אלא יהיו חביבות עליך המצוות כל שעה ושעה כשעה ראשונה, ועל זה נקראת תורה: "אילת־אהבים" מה איילה־זו רחמה צר וחביבה על בן־זוגה כל שעה ושעה כשעה ראשונה (עירובין נד, ב, ממשלי ה, יט):

שמעון ולוי ויהודה. אעפ"י שהלוים היו למטה בין שני־ההרים והופכים פניהם כלפי הר־גריזים ואומרים: ברוך האיש אשר לא יעשה פסל, וזהו שעומדים על הברכה שהופכים עליהם פניהם כשמברכים וחוזרין והופכים פניהם כנגד הר עיבל, ואומרים ארור, כדמפרש בסוטה [במשנה לב, א] שהארון היה עומד למטה בין שני ההרים, והכהנים מקיפין את הארון, והלוים מקיפין את הכהנים – מכל־מקום טפם ונשיהם וכל הפחות מעשרים־וחמש שנים שאינם ראוים לשרות עומדים על הר גריזים:

אל כל איש ישראל קול רם. כדי שישמעו ויבינו כולם:

ארור האיש אשר יעשה. אחד־עשרה: ארור, וי"א: ברוך כתובים כאן, כנגד י"א שבטים ואלו־דברים קללו עליהם מפני שדרכם לעשותם בסתר, כגון מקלה אביו ואמו, שאדם יכול לעשות בסתר שלא ירגישו אפילו הם עצמם, כשיצוו לך דבר [אומר] חולה הוא ואינו יכול לעשות עתה דבר זה, ודוחה אותם בדברים, ואם יצטרכו למזונות, יאמר אין לי כדי סיפוקי, מה אעשה לכם, אבל אין דרך להקל אביו ואמו בגלוי, כי איך יעיז במי שגדלו, וגמל לו טובות, לא חציף אינשי כולי־האי:

משיג גבול. גם זה אין דרך לעשות כי אם בסתר, שאם יעשה בגלוי יקבל עליו לפני הדיינין. הגה"ה:

משגה עור בדרך. או בדרך ממש קאמר כפשטיה דקרא, יכול לומר אני הייתי סבור שזה דרך־הישר, או גבי־איסור קאמר: שמאכילו דבר־האסור, יכול לומר: אני הייתי סבור שהוא היתר, וכן [אין] דרך לזייף־הדין אלא בסתר, ואומר כך נראה לי, ומחפש אחר זכותו של עשיר:

אשת אביו, ובהמתו, ואחותו, וחותנתו, הוי רגיל אצלם, רגיל להתייחד עמהם, אבל עבודה־זרה ומכה רעהו בסתר, יש עושה בגלוי ויש עושה בסתר, ולכך פירש בהם בסתר, ובגלוי עונשם אמור שהם חייבים מיתה, אבל על הסתר משביען ומקללן:

אשר לא יקים. שלא יקיים ויעבור עבירה בסתר כגון שיחלל שבתות וימים־טובים, ויאכל ביום־הכפורים בסתר, אבל אין רגילות לעשותם כמו אלו־המפורשות, ולפיכך כללם בכלל ולא פירשם בהדיא, והיינו ארור בכלל ארור בפרט, ברוך בכלל ברוך בפרט [סוטה לז, סע"א, ותוספתא־ח 311/23], ורבותינו דרשו כל הפרשה כולה בנואף ונואפת בסוטה [שם לז, ב]:

ארור. בו נידוי, בו קללה. בו שבועה, דהכל במשמע [שבועות לו, א כ"ה] אמן. בו קבלת־דברים בו האמנת דברים, ולכך אומר "אמן":