Bekhor Shor, Deuteronomy
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
וילך משה וידבר את הדברים האלה. בתחלת הספר אמר: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל" וסיפר לנו כל הדברים, ועתה אומר שהולך משם ואמר לישראל אלו הדברים, וגם אמר להם:
בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, ולא אוכל עוד לצאת ולבוא כי זקנתי, זהו פשוטו, ואף הקב"ה אמר לי לא תעבור, ואתם אין־אתם מפסידין בכך כלום. כי
ה' אלהיך הוא עובר ואין דבר כמותו, ויש לפרש: לא אוכל עוד לצאת ולבא לפי שהקב"ה אמר אלי "אל תעבור" ולא משום חולשות:
יהושע הוא עובר לפניך. ועל ידו יודיעכם רצונו:
כאשר דבר ה'. [לעיל יח יח] נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך, וכתיב (במדבר כז, יח) קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו
כאשר עשה לסיחון ולעוג. כמו שהצילך בימיי על סיחון ועל עוג, כך יצילך על מלכי עבר־הירדן אחרי־מותי:
אשר צויתי אתכם. א) לא תחיה כל נשמה, ב) לא תכרות להם ברית, ג) לא תתחתן בם, ד) מזבחותיהם תתוצון, ה) ואשריהם תגדעון, ו) מצבותם תשברון ז) ואבדתם את שמם מן המקום ההוא:
כי אתה תבוא את העם־הזה. עם העם תבוא, כלומר: זקנים שבדור, על פיהם ובעצתם תעשה, ותתנהג במדת־ענוה, כי משה היה עניו מאד, וצוה ליהושע להתנהג במדת־ענוה, אבל הקב"ה אמר לקמן [פסוק כג] כי אתה תביא אתה תהיה המוציא והמביא, ועל פיך ישק כל עמי, דבר־אחד לדור ואין שני דברים לדור, כשיש שני דברים, מה שרוצה זה לא רוצה זה, והוי לה קידרא דבי־שותפי:
לא ירפך ולא יעזבך. אני עוזב אותך שאני מן בני־אדם, ויש קץ לימי, אבל הקב"ה לא־ירפך ולא יעזבך כל זמן שתעבדנו ותדבק בו:
ויתנה אל הכהנים בני־לוי הנושאים את ארון ברית ה'. שהרי הספר תורה נתון בצד הארון, או בתוכו בצדו, או בדף הבולט ממנו, למר כדאית־ליה ולמר כדאית־ליה, ופלוגתא בבבא־בתרא [יד, א, ב] בין ר' מאיר ור' יהודה. ונתנו לכהנים שישאו אותו עם הארון ואעפ"י שהלוים היו נושאים את הארון, ולא הכהנים, אחר פטירתו של משה בסמוך נשאוהו הכהנים, בשעה שעברו את הירדן, דכתיב ביהושוע [ג, ג] כראותכם את ארון ברית־ה' אלהיכם והכהנים הלוים נושאים אותו, וכתיב [שם ג, ח] ואתה תצוה את הכהנים נושאי ארון־הברית:
ואל כל זקני־ישראל. ואל החכמים ובעלי־ההוראה, ואל הכהנים, כי עליהם להורות דברי התורה, דכתיב [לעיל יז, ט] ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, גבי זקן־ממרה וכתיב (מלאכי ב, ז) כי שפתי־כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו:
במועד שנת השמטה: בחג־הסכות: בבוא כל ישראל. בשמיטה באים כל ישראל לרגל, לפי שאינם חורשים וזורעים ואין להם פירות בשדה לשמור, ואין להם לקצור ולא לבצור, ויבואו כולם, שהם פנויים, וישמעו את התורה:
תקרא את התורה. ליהושע היה מצוה, ולכך המלך קורא אותה:
באזניהם. קריאה הנשמעת לאזנים, שיהא מפרש ומתרגם אותה באר־היטב:
והנשים והטף. טף קורא לפי הפשט בני־ארבעה־עשרה ובן חמש־עשרה, שהם מבינים מה שאומר להם, דכיון שאינם בני־עשרים טף קורא להם, ורבותינו פירשו [חגיגה ג, א. מכילתא בא: יג, ב. פ' טז, אבדר"ן יח, ב. תוספתא – סוטה ז, ו] שהקטנים אפילו [המוטלין] בעריסה מביאין, וליתן שכר למביאיהן:
אשר לא ידעו. ולא ראו הנסים והנפלאות אשר עשה הקב"ה עמכם, ילמדו מתור הקריאה הלזו:
הן קרבו ימיך. דדשו רבותינו (מו"ק כח, א] "הן" אחת, שכן בלשון יוני קורין לאחת "הינא", קרבו: תרי, ימיך: תרי הרי חמשה, ואמרו כי השוכב חמשה ימים ומת זו־היא מיתת כל אדם, אבל אם שכב יותר זו היא מיתת־יסורין, ואם שכב פחות, זו־היא מיתת חטופה, אם לא הגיע לגבורות, אבל אם הגיע לגבורות ומת, אפילו פתאום זו־היא מיתת־נשיקה, כך מפורש במועד־קטן [שם]:
הנך שוכב עם אבותיך וקם. והוא מן התיבות שאין להם הכרע (יומא נב, א) דאיכא־לפרש: הנך שוכב וקם, שאתה עתיד לקום, וזה רמז לתחיית־המתים מן התורה, ופשטיה: "וקם העם הזה וזנה" כדמפרש ואזיל:
והסתרתי פני מהם. זהו דרך חיבה, כאדם שחטא לו בנו ואמר לרבו להלקותו, והוא אינו יכול לראות במכות בנו, מפני שמרחם עליו, ומסתיר פניו:
And I will conceal My Face from them this is the way of affection, like a person whose child has sinned agains them and they said to the child's teacher to strike them - they can't bring themselves to look at their child being beaten, because they take pity on them, and they hide their face.
רעות רבות וצרות. רעות שנעשו צרות זו לזו, כגון זיבורא ועקרבא [חגיגה ה, סע"א] שמים צוננים יפים למי שעקצו זיבורא' וחמין לעקרבא, וחילופא סכנות־נפשות, ואם עקצו אותו זיבורא ועקרבא, ירא לבוא בצונן להרפא מן הזיבורא מפני שהיא סכנה לעקיצת־העקרב, ולא בחמין מפני עקיצת זיבורא, ואינו יודע מה לעשות, וכן צרות־ישראל־בגלות, כשגוי מיצר לו ירא לקבל עליו פן ישנאנו, ואם לא יקבל עליו ירגיל לעשות לו כך:
Many evils and troubles Evils which are made troubles to one another, like being stung by a hornet and a scorpion (Chagiga 5a) - cooling drugs are good for hornet stings, heating ones for scorpion stings, and the reverse is deadly. And if a hornet and a scorpion bite a person, they will be scared to come in the cold to be healed from the hornet because it's dangerous for the scorpion sting, and to come in the heat because of the horney sting, and they won't know what to do. So too the troubles of Israel in exile - when a nation oppresses them, they are scared to accept it lest they hate them, and if they don't accept it they will become accustomed to do this.
הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. על שחטאתי וגרמתי שנסתלקה שכינה ממני, באו עלי הצרות:
Is it not because my God is not in my midst that these evils have found me? since I have sinned and I have caused the Shechina to be separated from me, these troubles have come upon me.
ואנכי הסתר אסתיר פני. שלא לשמוע ממנו כמו שלא רצו לשמוע מצותי ותוכחתי, וזה רמז לקץ הכתוב בדניאל, דכתיב [יב, יב] אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות ושלשים וחמש והסתר אסתיר בגימטרי' אלף שלש מאות ושלשים ושש, והכי קאמר: אשרי המחכה וסוף אלף שלוש מאות ושלשים־וחמש שהוא תחלת אלף שלש־מאות שלשים ושש אי־נמי א' של אסתיר אינה אלא לשימוש בעלמא, ואינה מן המניין, והוו להו אלף שלש־מאות שלשים־וחמש, הרי שנרמז קץ של ביאת־המשיח בוהיה־כי־תבא, כדפרישית בקרא: כאשר שש וגו' וכאן רמז הזמן האחר, שבו ישראל יהיו כובשין כל העולם, ולכך כתיב בו (דניאל יב, יב) "אשרי", ור' עובדיה ז"ל פירש: מועד מועדים וחצי־מועד, לזה הזמן האחרון, ופירש מועד־הראשון זמן כמו שפירשתי אני בוהיה־כי־תבא, ומועדים האחר: משיצאו ממצרים עד שנבנה הבית, והם ארבע־מאות ושמונים, והשני כמו שעמד, והם ארבע־מאות ועשר, ואין שני הזמנים שוין, ושניהם: שמונה מאות ותשעים, "וחצי־מועד" חצי שני מועדים הללו דהיינו ארבע מאות ארבעים וחמש, צרפיהו עם שמונה מאות ותשעים הרי אלף שלש מאות ושלשים וחמש, ונראה לי שזה הקץ נרמז באלפ"א־בי"ת דתשר"ק צפע"ס נמל"ך, תשר"ק חן אלף ו'צפע"ס הן שלש מאות, והוא עשר שנים אחר ביאת המשיח שיבא לאלף־מאתים וצ' ואז יהיה נמלך ויחשב מלך, יטח"ז הם שלשים וארבע הרי אלף שלש־מאות שלשים וארבעה, והיינו אשרי המחכה לימים אלף שלש מאות שלשים וחמש, כלומר: לתחלת שנת חמש, דהיינו אלף שלש־מאות שלשים וארבע. והדר והד"ג ב"א, ו"הדג"־בא לויתן לעשות סעודה לצדיקים:
כתבו לכם את השירה־הזאת. שיתף את יהושע עם משה־רבו:
שימה בפיהם שתהא תדירה וסדורה בפיהם, כמו [שמ"ב יג, לב] כי על פי אבשלום היתה שומה מיום ענותו את תמר אחותו:
למען תהיה לי השירה־הזאת לעד. כשיהיו בגלות תעיד שאני עמדתי בשבועתי והם פשעו:
*שאכל ושבע ודשן*, ומתוך כך נתייהר, ולא רצה לקבל עול מצותי, אלא פנה אל האלילים אחרים, (שבת קלח, ב) למלאות תאותו, וגלה באשמתו, ואני בדין עשיתי::
כי לא תשכח מפי זרעו. בכאן הבטיחם שלא תשכח התורה מישראל:
ויצו את יהושע. הקב"ה, אלעיל קאי:
ויהי ככלות משה. לכתוב את דברי־התורה. המצות קורא "התורה" שהוא לשון יסוד והוראה:
את הלוים נושאי ארון־ברית־ה'. שהיו נושאים תדיר את הארון, וצוה היכן ישימו אותו, אבל לעיל דיבר על־שעה [שיעברו] את הירדן, שנשאוהו הכהנים, ולהם ניתנה להורות, וללוים לתת לו מקום לנשאו תדיר:
והיה בכם לעד. כשתגלו יראו כל העולם שהעיד הקב"ה בכם, ועמד־עמכם באמונתו ואתם פשעתם:
כי אנכי ידעתי. יודע אני שאתם צריכים עדות מתוך שאתם עתידים לעבור על מצוות הקב"ה:
ואת ערפך הקשה לכופו לקבל עול־שמים:
הקהילו אלי. לפי הפשט על־ידי חצוצרות, אבל רבותינו אמרו [בר"ר צו, ג. במד"ר טו, טו, מ"ת בהעלותך (י)] שכבר נגנזו [בחייו] כי החצוצרות לא היו ראויים להקהיל אלא במדבר שהיו כולם במחנה אחת, אבל משנתפזרו ישראל לעריהם לא יועילו חצוצרות להקהיל:
ואעידה בם את השמים ואת הארץ. הוא היה סיפור־דברים שסיפר וסידר באלה־הדברים איך היה:
אחרי מותי כי השחת תשחיתון. לא בסמוך אלא לאחר זמן ד"אחרי" מופלג, כי כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע עבדו את ה':
את דברי השירה. "האזינו" כי שם כתב איך הספיק להם צרכם במדבר, ובארץ ישראל, ואיך חטאו וגלו, ואיך עתידין להגאל בימות המשיח: