כ"מ, בסוף הדיבור: וצ"ע. נ"ב נראה דלק"מ דאנן לא חשדינן לע"ה שאוכל תרומה טמאה במזיד אלא משום דאינו בקי בטומאה וטהרה אין מוסרין לו תרומה טהורה וע' ר"פ י"א דמשכב ומושב:

בין שהי' טמא כו'. נ"ב תוספתא תרומות [פ"ו ה"ה] ובירושלמי ביכורים פ"ב וט"ס שם בסיפא דתוספתא וצ"ל וטמא שאכל את הטהור במיתה כו' וכ"ה בערוך ע' טען ע"ש ודלא כהמפרש בירושלמי שם והלח"מ בפ' י"ט מה' סנהדרין הלכה ב' לא עיין שם [ע' מה שכתבנו שם]:

מפי השמועה למדנו כו'. נ"ב ע' קרבן עדה בירושלמי יבמות פי"א ה"א שהעיר בזה שהביא שתי הדרשות דהיא בתרומות הקדשים ומלחם [ע"ש שהניח בצ"ע] ובספר המצות לא הביא הרמב"ם הא דרשא דמלחם ע"ש ל"ת קל"ז [ויש לומר דהרמב"ם ס"ל דשני הדרשות אצטריך דמלחם לבד לא הוה רק לאו הבא מכלל עשה ואין לוקין ע"ז וכמ"ש בגמ' דיבמות על זה דף ס"ח א' ע"ש. ולכן הוצרך לקרא בתרומת הקדשים לא תאכל. ולולא קרא דמלחם הוה אמינא דלא נאסרה רק כל זמן שבעלה ישראל חי וקרא ושבה כו' לחם אביה תאכל מתירה אחר מיתתו לכן הוצרך מלחם. וע' כתובות כ"ה וקדושין ס"ט ויבמות פ"ז א':