ואין רשות למלך להרוג אלא בסייף לבד. נ"ב תוספתא סוף פ"ט דסנהדרין. הרשות לא נתן לה אלא סייף בלבד וירושלמי ר"פ ארבע מיתות [וע"ע לקמן ברמב"ם ה' מלכים פ"ג ה' ח'. וע' זוהר משפטים ק"ז ע"ב וז"ל וכתוב (מלכים א ב׳:ח׳) ואשבע לו כו' אם אמיתך בחרב מאי בחרב וכי שמעי טפשא הוה דאלו הכי אומי לי' דלא יומא בחרב לא אבל בחנית ובגירא אין אלא כו' ע"ש מה שתירץ. ומה שהקשה וכי טפשא הוה כו' היינו דגם במיתות של ב"ד אמרו אם אינו יכול להמיתו בזה מותר להמיתו בכל מיתה שיכול וכמ"ש הרמב"ם ה' סנהדרין פי"ד ה' ח'. וכן הוא בסייף הניתן לרשות שמותר לרשות להרוג המורדים והקמים כנגדם בחנית וחצים וכל דרכי המלחמה וזה פשוט ולא נאמר סייף רק לכתחילה היכא דאפשר בקל ואם נשבע לו בחרב ואינו יכול בחרב מותר לו וודאי בחנית וחצים ולכן מקשה כנ"ל. ועוי"ל שבכלל סייף שניתן לרשות הוא ג"כ חנית וחצים שהם עיקר דרכי המלחמה ואשר בהם כובשים את הרעים ועוצרים בעדם [וע' סנהדרין נ"ב ב'] ולכן מקשה בזוהר על לשון זה שהי' אפשר לדוד למצוא טענה ואמתלא שלא יעבור על שבועתו שכוונתו בשבועתו היתה רק בחרב דווקא ולכן מקשה וכי טיפשא הי' וכו' דלא יימא כו' וע' קידושין מ"ג א' מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו אף כו' מ"ט מורד במלכות הוה כו' ושם הי' חצים כמ"ש שמואל ב' י"א פסוק כ"ד ויורו המורים כו' וגם אורי' החתי מת. וע' לעיל ה' סנהדרין פרק י"ח הלכה ו' וע' חתם סופר אורח חיים סי' ר"ח סוף ד"ה עכ"פ בהא נחתינן כו'. ועוי"ל דמ"ש הרמב"ם שם פי"ח ה"ו או דין מלכות הי' קאי רק על דבר השני על דוד לגר עמלקי שבעכן כן מפורש במקרא שציווהו ד' לדון ע"פ הגורל (יהושע ז' ט"ו) והיתה הוראת שעה: