אין משתינים בעפר משום גיבול, ואין משתינים בטיט אפילו שהוא קשה, מפני שנימוח ויש בזה גיבול; ואע"ג דאינו מתכוון - פסיק רישיה הוא; ועיין מגן אברהם, סימן שכ"א, סעיף קטן י"ט, ו"מחצית-השקל" שם; ועיין "אליה רבא" שם. וכתבו הרב "אשל-אברהם" והרב "תוספת שבת", סעיף קטן ל': אע"ג דרבי יוסי ברבי יהודה סבירא להו אינו חייב עד שיגבל, מכל מקום איסורא איכא אם אין לו צורך בזה, עיין שם. וכתבתי בסה"ק "מקבצאל", דאם הוא במדבר דכל הקרקע הוא עפר תחוח, והוצרך להשתין, מותר להשתין ואינו חושש, דדמי להא דאסרו להשתין בשלג, ועם כל זה התירו להשתין במקום שכל הארץ מלאה שלג, דכל כהאי גוונא שאי אפשר, לא גזרו חכמים.