הכונס את הבתולה, בועל בעילת מצווה; ואע"פ שדם בתולים שותת ויורד, גומר ביאתו ואינו חושש; אבל לאחר שגמר ביאתו, פורש עצמו ממנה והיא טמאה, ואפילו לא מצאה דם, טמאה, דחוששין שמא יצא טיפת דם וחפהו שכבת-זרע, על-כן מחזיקין אותה כנדה גמורה, כך כתב מר"ן ז"ל בשולחנו הטהור; אך מור"ם ז"ל כתב: ויש מקילין אם לא ראתה דם, ונהגו להקל אם לא גמר ביאה, רק הערה בה ולא ראתה דם, אבל אם בא עליה ביאה ממש, צריך לפרוש ממנה אע"פ שלא ראתה דם, עד כאן לשונו. ובדברי הרמב"ם ז"ל, בפרק ה' מהלכות אסורי ביאה מפורש, דגמר ביאה הוא הכנסת האיבר לפנים מן הלול, עיין שם; וזה יהיה בהכנסת כל האיבר. והנה פה עירנו בגדד יע"א נהגו להקל אם לא ראתה דם; אך אם יודע הבעל בעצמו שעשה גמר ביאה, אין להקל, וצריך לפרוש ממנה אע"פ שלא ראתה דם. ובשבת מותר לבעול הבתולה, אע"פ שעושה חבורה.