(שמות כב, כג) "וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם"? מְלַמֵּד שֶׁנְּשׁוֹתֵיהֶם מְבַקְּשׁוֹת לִנָּשֵׂא וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתָן. דקדק הרב עיון יעקב ז"ל והלא אין צער למת כשלא תנשא אלמנתו ואדרבה זה כבוד של המת עיין שם. ונראה בס"ד הכונה דהאנשים שמתו בחרב שנקברו תכף ולא נמצא עדים שיעידו על צורתם אחר שנהרגו ויהיו מוכרחים לפתוח קברם כדי לראות צורתם וסימנים שיש בהם ופתיחת הקבר קשה למת ולזה אמר שֶׁנְּשׁוֹתֵיהֶם מְבַקְּשׁוֹת לִנָּשֵׂא וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתָן ואז יהיו מוכרחים הנשים לפתוח קברות בעליהם שיראו העדים צורתם וסימנים שלהם. אי נמי כיון דאין מניחים אותם להנשא מוכרח שלא יש עדות על בעליהם להתיר הנשים על ידה ואז ישארו בעיגון כל ימיהם וברוב הימים מחמת צער העיגון יקללו הנשים את בעליהם וזו קשה למת שתקללו אשתו אחר מותו בימים ובלילות.