שַׁאֲנִי הָתָם: מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא הֻתְּרָה לוֹ אֶלָּא עַל יְדֵי דַּלָּיו, זָכוֹר הוּא. מקשים אם כן לעיל מזה כשהקשה לו לגזור השקה אטו הטבלה אמאי לא משני ליה כהאי שנוייא מתוך שלא התירו לו אלא בכלי של אבן ולא בכלי של עץ זכור הוא? ונראה לי בס"ד דהתם אין הכי נמי זכור הוא אך עדיין איכא חששה בשביל הרואים שרואים אותו משיק בשל אבן ויבואו הם להשיק בשל עץ דאינם יודעים דדוקא בשל אבן התירו לו אלא חושבין שכך נזדמן אצלו זה הכלי של אבן והשיק בו לכן יש לגזור השקה אטו הטבלה, ולזה הוצרך לתרץ לו משום דהוי מלתא דלא שכיחא מה שאין כן הכא אין חששה מפני הרואין כמו שפירש רש"י ז"ל דלא יבואו למיסק אדעתייהו מעיקרא שהוא טמא אלא יאמרו לשאיבת מים הוא צריך ונמצא אין החששה היא אלא רק בשביל עצמו ולזה משני כיון דלא התירו לו אלא על ידי דליו זכור הוא.