מִנַּיִן לִשְׁחִיטָה שֶׁהִיא בְּתָלוּשׁ? שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט" (בראשית כב, י). הכונה הוא דיליף זה מיתורא דקרא דאיכא יתור בפסוק זה דהוה ליה למימר 'וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ' ומסתמא משמע שישחט במאכלת, ולהכי יליף רבא יתור הכתוב לאשמעינן שהשחיטה בתלוש כי אין מאכלת במחובר אלא רק בתלוש ולהכי פריך 'וְהָא קְרָא קָאָמַר?' כלומר זו ראיה גמורה מיתורא דקרא וכל ילפות רבותינו ז"ל בעלמא הוא בכהאי גונא והשיב 'קְרָא זְרִיזוּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם קָא מַשְׁמַע לָן' כלומר אין יתור זה בא ללמדינו דין אלא בא ללמד זריזות אברהם אבינו ע"ה דהזמין המאכלת בחיקו וכאשר עקדו תכף הושיט ידו ולקח המאכלת לשחוט שלא היתה המאכלת מונחת במקום אחר רחוק מן המזבח ג' או ד' אמות כדי שיצטרך לקום אחר עקידה להביאה לשחוט בה, אי נמי קא משמע לן שלא נתרשלה ידו אחר עקידה בלקיחת המאכלת אלא תכף אחר עקידה נזדרז ליקח המאכלת במהירות כדי לשחוט. ומה שאמר רבי חייא רבי חייא לרב 'וָי"ו דִּכְתִיב אַאוֹפְתָּא קָאָמַר לָךְ' הכונה דהבקעת עשויה חריצין כעין ווי"ן אך אלו הווי"ן שוים לא יש בהם אחד רחב יותר משאר אשר אצלו שם כן כאן אין בקרא תיבה יתירה כדי דנילף מינה דין לומר דאין שחיטה במחובר ודע דמה שהוצרך תלמודא לפרש דהוה יתיב אחוריה דרבי חייא, ורבי חייא קמיה דרבי להודיענו שהיתה ישיבתו של רב ורבי חייא סמוכה נמקום רבי דוהאי ישמע רבי מה שהם מדברים זה בזה ועם כל זה לא חש רבי חייא באומרו 'וָי"ו דִּכְתִיב אַאוֹפְתָּא קָאָמַר' פן יקפיד רבי בדבריו אלו.