כָּל דְּבָרֶיךָ אֵינָן אֶלָּא דִּבְרֵי תֵּימָה. יש להבין מאי מרבה בתיבת 'כָּל'? ונראה לי בס"ד דריבה עוד תימה אחריתי שלא הזכירה בפירוש והוא כי שאל אותו על הלילה והשיב 'עֲבוֹדָה עָבַדְתִּי' ועל זאת יש תימה דאפילו אם יהיו דבריו אלו בזמן שבית המקדש קיים וכי יש עבודה בלילה? ועדיין קשה למה החליט התימה לגמרי באומרו 'אֵינָן אֶלָּא דִּבְרֵי תֵּימָה' דמשמע שאין לדברים אלו מקום ליישב כלל שהיא תימה קיימת שלא תבא לידי ישוב? ונראה לי בס"ד רוצה לומר אפילו אם נאמר שאתה אינך מדבר דברים כפשוטן אלא בדרך חכמה ורמז הם אמורים עם כל זה לשון זה של דבריך הוא תימה דלא פליט מקושיא יען דאין ראוי לתפוס דבר חכמה ורמז בלשון זה דנפיק מיניה תקלה שיטעה השומע לחשוב שיש עבודה בזמן הזה ומותר להקריב בבמה או בבית המקדש אפילו שהוא חרב שיחשוב דבריך כפשוטן וכאשר חשו חז"ל (פסחים נג:) גבי תודוס איש רומי בענין קרבן פסח ולכן 'אֵינָן אֶלָּא דִּבְרֵי תֵּימָה' שלא יש להם תירוץ ליישבם. דף ס"ט ע"ב