אַמַּאי לֹא רָצוּ חֲכָמִים לְגַלּוֹתָהּ? מִשּׁוּם: (משלי כה, ב) "כְּבֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר, וּכְבֹד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר". יש להקשות למה הביא סוף הפסוק כְבֹד מְלָכִים דאינו צריך לענין? ונראה לי בס"ד דלא תקשי על רבי יצחק אם החכמים לא רצו לגלותה איך הוא גילה? לכך הביא כְבֹד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר 'מאן מלכים? רבנן!' וזה כבודן שתחקור על דבר שלהם כדי לפרשו ולבאר טעמו שלא יהיה סתום ותמוה בעיני השומעין, על כן ראה כאן רבי יצחק דתקנה זו של פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת היא פשוטה וישיג כל אדם זה בשכלו, וכיון דלאו אמרוה רבנן במשנה יחשוב שנעלמה מהם, והוא השיג מה שלא השיגו הם וזה חסרון גדול בכבודם, לכך הוצרך לפרש ולומר גם הם השיגו תקנה זו, והא דלא אמרו אותה במשנה משום דחשו פן יצא תקלה ממנה שיעביר ד' אמות ברשות הרבים, ועל זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, יא) בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ.