'דְּבָרִים', 'הַדְּבָרִים', 'אֵלֶּה הַדְּבָרִים', אֵלוּ שְׁלֹשִׁים וְתֵשַׁע מְלָאכוֹת, שֶׁנֶּאֶמְרוּ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי. נמצא ל"ו מלאכות נרמזו בתיבת אֵלֶּה [36] ושלשה בתיבת הַדְּבָרִים, ובזה יובן בס"ד רמז הכתו' (שמות כא, י) אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע, וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ וכו' ונראה לי בס"ד כי השבת הוא מניק לימי החול כמו אם המניק את בנה, והאדם ניזון בימי החול מקדושת השבת ולכן השבת יקרא אֵם, וזהו שנאמר 'אֵם' אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ אֵם בציר"י, אַחֶרֶת רצונו לומר אחרון שהוא סוף השבוע, נמצא הוא אֵם אחרונה יִקַּח לוֹ האדם להיות נזון ממנו בימי החול, שְׁאֵרָהּ הם ג' סעודות כסותה בגדי שבת וְעֹנָתָהּ הזווג עם אשתו לֹא יִגְרָע, אך כל אלו הם ענין עשין, וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה המה הלאוין דשבת שנרמזו השלש בפני עצמו, והששה ושלשים בתיבת אלה בפני עצמו, לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ וְיָצְאָה חִנָּם, דמה בצע בעשין אם לא ישמרו את הלאוין! דף צ"ט