אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן חָכְמָה, אֶלָּא לְמִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חָכְמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ב, כא) 'יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין, וּמַנְדְּעָא לְיָדְעֵי בִינָה'... שָׁמַע רַב תַּחְלִיפָא בַּר מַעֲרָבָא... אַתּוּן מֵהָתָם מַתְנִיתוּ לָהּ? אַנָן מֵהָכָא מַתְנִינָן לָהּ, דִּכְתִיב (שמות לא, ו) 'וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה'. יש להקשות, למה האריך לומר אַתּוּן מֵהָתָם מַתְנִיתוּ לָהּ? ונראה לי בס"ד, דאיתא בגמרא (כתובות עה.). אמרי חכמי בבל על חכמי ארץ ישראל, חד מנייהו כתרי מינן, ופירשתי בס"ד טעם לזה, כי בארץ ישראל שולטת היצירה בימי החול, אך בחוץ לארץ שולטת העשיה וכמה שאמר רבינו האר"י ז"ל. וידוע שְׁנַיִם מִקְרָא ביצירה, וְאֶחָד תַּרְגּוּם בעשיה, ולכן חד מנייהו בתרי מינן, שהם כפולים מפני שהם ביצירה שהיא כפלים לעשיה. ובזה יובן המאמר כאן, דאתמוהי קא מתמה, אַתּוּן מֵהָכָא מַתְנִיתוּ לָהּ? בתמיה! ר"ל: אַתּוּן בני ארץ ישראל שאתם תחת שליטת היצירה ששם סוד 'מִקְרָא' מֵהָכָא מַתְנִיתוּ לָהּ? כלומר מֵהָכָא דהוא פסוק של תַּרְגּוּם שהוא בעשיה, והלא אנן בני בכל אף על גב דיתבינן בבבל שהיא תחת שליטת העשיה, לא ילפינן לה מפסוק של תַּרְגּוּם, אלא מן הַמִּקְרָא של וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה.