בא הבעל וערער ואמר לא גרשתיה מעולם וגט שהובא לה מזויף הוא יתקיים בחותמיו וכו'. עיין במ"מ שנראה מדבריו היכא שהאשה מכחישתו אף שהוא טוען מזויף מ"מ בזו קיום שטרות מדרבנן וזהו דלא כדעת ר' אביגדור כהן הובא בהגהת מרדכי סוף קידושין עיי"ש שהאריך והיינו דס"ל הא דאמרינן בריש גיטין דף ג' ע"א מהתורה לא בעי קיום משום עיגונא אקילו היינו היכא דהבעל אינו לפנינו וטוען מזויף רק אנו חוששין והוא רק דרבנן וכן כתב הרב ר' אביגדור הכהן ג"כ במרדכי הנ"ל רק הא דמתרץ שם בגמרא על הקושיא דאתא הבעל ומערער ופסיל ליה דמידק דייק קשה בממה נפשך אם סברא זו כדאי לדחות ערעור דאורייתא ועקרו חז"ל בשביל זה לדבר תורה א"כ למה לי הא דקאמר מתחילה בשם ר' שמעון בן לקיש דבר תורה עדים החתומים על השטר וכו' דהא עקרו אפילו לדבר תורה ואם סברא זו אינה מספקת לדחות דבר תורה עדיין לא תירץ כלום דמידק דייק דהא כיון דיבוא הבעל ויערער הרי כאן חשש פסול תורה ולכך ס"ל למ"מ היכא דהאשה מכחישו לא הוי פסול דאורייתא וכן בשליח האומר בפה מלא בפני נכתב ובפני נחתם ליכא כאן פסול דאורייתא דהכחשת השליח יותר אלים מהכחשת הבעל דין רק הוא חשש קיום דרבנן ובזה העמידו על דין תורה הואיל דנותנו לה בפני שנים מידק דייק וחזקה זו אלימה לבטל חשש ופיסול דרבנן. ויש לזה קצת ראיה בשמעתין דיכול לומר דף ה' ע"א דפריך בגמרא אי הכי אינו יכול נמי וכתבו התוס' בשם רש"י בד"ה אי הכי יכול נמי וכו' דקאי לס"ד דרבה לית ליה דרבא ולכאורה קשה א"כ קיום חותמיו למה ולפי הנ"ל ניחא דעד כאן ס"ל לרבה דלא חיישינן לקיום עדים היינו היכא דאיכא שליח שיוכל להכחיש הבעל וא"כ מהתורה אין צריך קיום ולמילתא דרבנן לא חששו ולהא לא חיישינן דלמא באותו זמן כשיבוא הבעל לערער לא יהיה השליח כאן להכחישו דרש"י לא חש לזה כמ"ש בדף ב' ע"ב גבי איכא בינייהו דאתיוהו בי תרי ועיי"ש בתוס' בד"ה דאתיוה בי תרי וכו' אבל באינו יכול דאם יבוא הבעל ויערער אין כאן שליח המכחישו הוי חשש איסור דאורייתא אף רבה מודה דחוששין ולכך יתקיים בחותמיו. אך באמת אין צריכין לדברי המגיד משנה די"ל דאף דס"ל לרמב"ם דאם הבעל טוען מזויף אף דהאשה מכחישו גם בזה מהתורה בעי קיום מ"מ כיון דלולי הבעל יש כאן חזקה דעדים החתומין כמי שנחקרה עדותן וכו' רק דזה אינו מספיק לבטל ערער דבעל הצועק מזויף הוא אמנם בצירוף החזקה של שליח דמידק דייק תרי חזקות מצטרפין לבטל ערעור דבעל אף בעומד הבעל וצוח ודברי הגמרא נכונים דאצטרך לומר הך דר' שמעון בן לקיש והך דמידק דייק ולא קשה מידי. והנה לדעת הרמב"ם בהלכות עדות דחתימת עדים בשטר הוא מדברי סופרים דמהתורה צ"ל מפיהם ולא מפי כתבם א"כ ודאי לר' מאיר דס"ל עדי חתימה כרתי דוכתב קאי אחתימה א"כ גט שאני משאר שטרות דגזרת הכתוב הוא שיועיל חתימת העדים בגט אף דהוי מפי כתבם ולשיטת ר"מ שפיר קאמר ר' שמעון בן לקיש דבר תורה עדים החתומים בשטר וכו' והיינו בגט דהוי מדאורייתא כשר בחתימת עדים אבל לר' אלעזר דס"ל עדי מסירה כרתי ולשיטת הרי"ף והרמב"ם הפירוש אף ע"מ כרתי ובע"ח לבד מתכשר בדעבד והאי ודאי דלר"א וכתב לה לא קאי רק אכתיבה ולא אחתימה דאי סלקא דעתך דלר"א וכתב קאי או אכתיבה לבד ובעדי מסירה או אכתיבה וחתימה דא"כ מהתורה לבעי לר"א חתימה לשמה ובגמרא גיטין דף ד' ע"א אמרינן דלכך בעי ר"א חתימה לשמה משום מזויף מתוכו ועיין ברשב"א שהוכיח להדיא מהך ראיה דאף לשיטת הרי"ף וכתב לה קאי לר"א על כתיבה לבד ולא אחתימה כלל עיי"ש ברשב"א בריש גיטין וכיון שכן קשה איך מפני תיקון העולם נסמוך על ע"ח לבד בלי ע"מ דהוי מפי כתבם ופסולים מהתורה ועל כרחך צריך לומר דחכמים עשו בזה דמהני תיקון עולם לעקור קידושי תורה על דרך כל המקדש אדעתא דרבנן הוא מקדש. ולפי זה יפה אמר הרמב"ם בהכחשת הבעל דבטל דאף דקיום שטרות דרבנן מ"מ הם אמרו והם אמרו דהא מהתורה בלאו הכי חתימת העדים אינה מועיל כלום רק בשליח המעיד כיון דמהתורה לא בעי קיום הימנהו רבנן הואיל ומידק דייק אבל בליכא שליח הם אמרו והם אמרו ודברי הרמב"ם נכונים ולזה נתכוון הרב בית שמואל בסימן קמ"א ס"ק ע' אלא שקיצר בלשונו והעיקר חסר בדבריו לחלק בין ר"מ לר"א כמ"ש לעיל. אך באמת הך גופא דנימא דלר' אלעזר מהתורה בעי דוקא עדי מסירה רק דחכמים תקנו עדי חתימה לבד ועקרו לדין תורה צריך תלמוד כי לא מצינו זה בשום מקום ואולי ס"ל לרמב"ם כדעת הרשב"א בהס"ד לשיטת הרי"ף דוכתב לה קאי לר"א בין אכתיבה ובין אחתימה וא"כ גזרת הכתוב הוא דלתכשר בע"ח כמו בע"מ אף דהוי מפי כתבם והא דלא בעינן לר"א חתימה לשמה היינו משום דאף דוכתב קאי אחתימה נמי מ"מ כיון דאפשר לכתוב גיטא בלי חתימה ולסמוך על ע"מ א"כ אין זה מתורף הגט כל כך עד שנאמר דבעי לשמה כיון דאפשר למגזייה וכי בעינן לשמה דוקא הכתיבה דלא סגי בלאו הכי וא"כ הכריתות תולה בה. אח"כ ראיתי ברמב"ן במלחמותיו פרק המגרש דס"ל דלר"א וכתב לה קאי נמי אחתימה ופוסל שלא לשמה כשחתמו עדים בלי ע"מ רק אי חתמו ומסרו לה בפני ע"מ בזה אינו צריך חתימה לשמה ולכך בגט בשליח מוסרו לה בע"מ ליכא כאן חתימה לשמה מהתורה ולזה משני דהוי דרבנן במזויף מתוכו אך זה אי אפשר לומר בדעת הרמב"ם דא"כ כשמוסר לה בפני עצמו וחתמו עדים שלא לשמה יהיה הגט בטל וצ"ע.

שליח שהביא גט ממקום למקום בחוצה לארץ וכו'. עיין במ"מ שכתב דרבינו דמצרך ממקום למקום באותה מדינה הוא ממה שאמרו בגיטין דף ו' ע"א דבני מחוזא ניידי וס"ל לרבינו לחלק דבזמן הזה וכו' ועיין בלח"מ ויותר נראה דס"ל לרבינו הרמב"ם דמדינה הנזכר במשנה אינו מחוז רק שם עיר וכרך כנודע בפירוש הרמב"ם במשניות בדוכתי טובא ועיין במגילה גבי מדינה ומדינה להביא כרכים וכו' ולכך מצריך ממקום למקום דהיינו ממדינה למדינה ואף דשם מדינה אינו חל אלא על עיר גדולה מ"מ בזה בגיטין מי יחלק ומי ישים קצבה לגדלותה וקטנותה וכללן הכל בכלל מדינה ודברי רבינו הם דברי המשנה והגמרא ואין צריך לדוחק כלל וברור ופשוט הוא.

ואפילו היו שמות העדים כשמות הגוים. עיין במ"מ שכתב דדעת רבינו כת"ק דר' שמעון בגיטין דף י"א דאפילו בשמות מובהקין ועדי מסירה ישראל הגט פסול ונראה דמכאן אין ראיה דשליח שהביא גט בשמות מובהקים לכו"ע פסול דמי יעיד על שליחתו ועיקר העדות על שליחתו הוא הגט כמ"ש הרא"ש ואם הגט חתום בגוים דלאו בני עדות נינהו מי יעיד על שליחתו ומה הכרח יש בשליחתו דנימא גיטא בידי מה בעי דהא יכול להחתים גוים כרצונו וזה נראה לענ"ד ברור ופשוט.

וכן שליח וכו' ואם אין השליח עומד בשעת כתיבה וחתימה לא ינתן לה. ברור דהך ואם אין לא קאי אמה שהתחיל בשליח שהביא גט בארץ ישראל דבזה ודאי דינתן לה בלי קיום הואיל והעדים מצוים לקיימו רק קאי אדלעיל במה שנזכר בהלכה ה' דהמביא גט בחו"ל דצריך לעמוד בשעת כתיבה וחתימה ויש כאן ערבוביא בלישנא ומקום לטעות לבלתי מעיין.

ואם בא הבעל וערער ולא נתקיים אינה מגורשת. הבית שמואל בסימן קמ"ב ס"ק ה' תמה על הפוסקים והש"ך בחו"מ סימן מ"ו שהעלימו עין מהך דהכא דמוכח דבמקום דהבעל טוען מזויף דבעי קיום מהתורה דאל"כ למה הגט בטל ואין עליהם תמיה כלל דהם נגררים אחרי דברי המ"מ שהבאתי לעיל דס"ל דשאני הכא דאין האשה טוענת ברי שהגט אינו מזויף וכל פלפול שלהם בחו"מ הוא היכא דהמלוה טוען ברי שהשטר הוא אמת בלי זיוף כלל ובזו נחלקו אי צריך קיום מהתורה או לא.

נכתב מקצת הגט בפניו וכו' ואפילו שמע קול הקולמוס כותב וחתמו העדים בפניו הרי זה אומר בפני נכתב ובפני נחתם. נראה לי כשמעיד בפני נכתב צריך שיאמר כך היה מעשה ששמעתי קול קולמוס כותב ולא שיאמר בסתמא בפני נכתב דהא הרא"ש הביא בשם התוס' דסומא אם יאמר בפני נחתם והוא לא שמע רק קול קולמס נראה שקרן וא"כ הוא הדין לבפני נכתב דמאי שנא אלא ודאי דצריך שיאמר כך היה מעשה ולכך פסק הטור בסימן קמ"ב דבחתימה אינו מועיל שמיעת קול קולמס וצריך שיראה החתימה כי איך יאמר אם יאמר בפני נחתם סתמא הוא משקר ואם יאמר שמעתי קול קולמס אינו יכול לשנות הלשון דבפני נחתם עיקר התקנה לקיום ואפילו ידעתי לא מהני כי היכי דדייק ביותר כמ"ש הרא"ש ומכ"ש דאינו יכול לשנות הלשון בשמיעת קול וכמ"ש הרא"ש משא"כ בפני נכתב דהוא רק להכירא דלא ניתי להחליף בקיום שטרות דעלמא ובהכירא כל דהו סגי וזה ברור. ומעתה קושיית הרש"ך והבית שמואל סימן קמ"ב ס"ק ל' שהקשו דא"כ דבחתימה לא מהני שמיעת קול מה הקשו התוס' מסומא מיושב בדברינו דהטור למד דינו מתירוץ של התוס' על הך קושיא דסומא דהתוס' בקושייתם ס"ל דבשמיעת קול אומר בפני נכתב ולא נראה כמשקר דהוי כאלו נכתב בפניו וא"כ הוא הדין בפני נחתם וא"כ אף סומא יכול לומר כן וקושיית התוס' שפיר למה סומא פסול להביא גט בחו"ל ועל זה תירצו כמ"ש הרא"ש בשמם דאינו יכול לומר סתם בפני נכתב דהוי שקרן רק דצריך לומר דשמע קול קולמס וזה אי אפשר גבי בפני נחתם דאי אפשר לשנות מטבע חכמים דאפילו ידעתי לא מהני אבל בפני נכתב יכול לומר כן כמ"ש לעיל. וא"כ הדין ברור דבכל אדם אפילו ברואים היטב דבפני נחתם אי אפשר בשמיעת קול ולתירוץ התוס' אין חילוק בין סומא לרואים ודברי הטור נכונים דמתירוץ התוס' למד הטור דינו והיה מקום לתרץ קושיית הב"ש ולומר דקושיית התוס' הוא דכי אמרינן דצריך שיראה החתימה הוא להטעם שאין עדים מצוים לקיימו וא"כ בשמיעת קול איך יכול לקיים שזהו חתימת העדים אבל למאן דאמר משום לשמה ודאי דשמיעת קול מהני כמו דמהני לגבי כתיבה דבעי יותר לשמה מהחתימה לר' אלעזר וא"כ קשה להס"ד דרבה לית ליה דרבא קשיא ליה הך מתניתין דלקמן דסומא פסול מ"ט אך כפי התירוץ שכתב הרא"ש בשמם אי אפשר לומר כך דודאי להס"ד לרבה אין חילוק והפרש בין בפני נכתב לבפני נחתם כלום דמאי שנא ולמה יצטרך ראיה יותר בחתימה מן כתיבה וגם אם נאמר דקושיית התוס' דקתני סתמא סומא פסול להביא גט אפילו אין עליו עדים כלל דלר"א אין צריך עדים כלל וא"כ בפני נכתב סגי וזה יכול להעיד בשמיעת קול ולמוסרה לה בעדי מסירה רק דגם בזה תירוץ התוס' כמ"ש הרא"ש בשמם לא קאי ולכן העיקר כמ"ש לעיל וברור הוא.

וכן אם יצא הסופר לשוק וחזר והשלים את הגט אינו חושש וכו'. עיין בחידושי רשב"א שהקשה למאן דאמר דאינו צריך לשמה משום דבקיאין א"כ מה חשש יש בהליכת סופר ועיין שם מה שתירץ ואינו מתיישב מה שכתב רבינו פה והב"י בסימן קמ"ב צידד לומר דבעי להעיד על בפני נכתב לשמה כי היכי דיהיה להכירא דלא אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא וצ"ע בזה דהא לר' מאיר דבעי ג"כ לומר בפני נכתב ובפני נחתם כמבואר בברייתא גיטין דף ה' ע"ב דס"ל לר"מ דאי לא אמר דהולד ממזר ולר"מ לא בעי כתיבה לשמה וא"כ איך יאמר נכתב לשמה כיון דאינו מהצורך כלל ולשמה מה טיבו וא"כ על כרחך צריך לומר דבפני נכתב גרידא בלי אמירת לשמה הוי הכירא דלא ליתי לאחלופי וא"כ הוא הדין לדידן דבעי לשמה מ"מ באמירת בפ"נ לחודיה הוי הכירא וצריכין אנו לומר דכל טצדקי דאית לן למעבד להרבות ההיכר צריכין אנו לעשות ולר"מ אי אפשר יותר כי אם בפ"נ גרידא אבל לדידן דבעי לשמה צ"ל לשמה ג"כ להרבות ההיכר אך זה דוחק דמה בכך שרואה שכותב לשמה באמירתו אינו מזכיר כלל לשמה כמבואר בגמרא לרבא מי קתני לשמה ולרבא לכו"ע אינו אומר רק בפ"נ בלי הזכרת או שאלת לשמה וא"כ מה היכר יש כאן בראיתו כיון דאינו אומר כלום ולכן הדבר צ"ע.

שנים שהביאו גט בחוצה לארץ וכו' שהרי אין הבעל יכול לערער בגט זה אע"פ שאינו מקוים שהרי שלוחיו הם עדיו. עיין במ"מ ובאמת מלישנא דרמב"ם משמע דדוקא שלוחים ממש וכן נראה דעת השו"ע בסימן קמ"ב סעיף י"ח שהביא דעת הרשב"א ותוס' אחר דעת הרמב"ם בשם ויש אומרים ש"מ דס"ל דדעת הרמב"ם דעה בפני עצמה היא והטעם נראה ודאי דדעת רבינו כדעת התוס' גיטין דף ב' ע"ב בד"ה דאתיוה בי תרי וכו' דאין הבעל מתכוון להכשיל לאשתו בידי שמים ולכך כל היכא דאינו יכול להכחיש השליחות אין לחוש לטענת מזויף וזהו שדייק הרמב"ם דהשלוחים הן העדים רק דס"ל כמ"ש רש"י בפרק ב' דלא פלוג רבנן בין בא יחידי לבא עמו אחר להעיד על שליחתו דאם אתה אומר דלא צריך לומר בפני נכתב במעיד אחד על שליחתו אף אתה תאמינהו בבא יחידי בלי צירוף אחר עמו משא"כ בשני שלוחים מינכר מילתא וגם בי תרי מילתא דלא שכיחא לא שייך למגזר כדאמרינן בגמרא דף ה' ע"א. והנה הטור בסימן קמ"ב כתב דאף בשני שלוחים אם בא הבעל וערער צריך קיום והביאו רמ"א בהגה שם סעיף י"ח ונראה דס"ל להטור דהא דאמרינן בירושלמי דהבעל אינו מתכוון להכשילה בידי שמים היינו דלא חיישינן ליה ולכך לא תקנו לומר בפני נכתב אבל אם בא הבעל וצעק ככרוכיא מזויף הוא וידי היתה במעל להכשילה בידי שמים צריכין אנו לחוש לדבריו להצריך קיום וראיה לדברי הטור מתוס' דף ג' ע"א בד"ה הכא בפני וכו' ובד"ה מאן האי תנא וכו' דידענו לא מהני לרבה משום אחלופי וקשיא ליה לטור בשנים דעלמא היכי סלקא דעתך דידענו לא מהני הלא הקיום הוא בידענו דזה כתיבת יד של העדים ומשנה שלימה היא דאם אינו יכול לומר בפ"נ דיתקיים בחותמיו והוא הקיום הנהוג בכל השטרות ומה אחלופי שייך כאן ודוחק לומר ולחלק אם אומרים ידענו בשעה שמוסר השליח הגט לאשה אז איכא אחלופי ואז לא מהני אבל באומרים אח"כ הוה קיום ואז מהני וזה הדוחק מבואר ולכך ס"ל דמיירי בשלוחים האומרים ידענו וזהו לא מהני מטעם אחלופי דאם יראו דבשני שלוחים מהני יאמרו גם בשליח אחד דמהני ואתו לידי אחלופי ולכך לא קשה מקיום דבשלוחים יש לחוש יותר לאחלופי דלא ירגישו לחלק בין אחד לשנים אך קשה דבשלוחים הא אינן צריכין לומר כלל ואפילו ידענו אינן צריכין לומר לרבא ולכך ס"ל להטור דהא דשנים אינן צריכים לומר היינו דאין חוששין לערעור דבעל אבל בעומד וצוח חיישינן וא"כ מהני אמירת בפ"נ אפילו משנים דאם יבוא הבעל דלא יכול לערער ואף דאין צריכן אמירה מ"מ אי אתא הבעל ומערער מהני אמירת בפ"נ בזה תקנו דידענו לא מהני דלא ליתו לאחלופי כלל ויש לטור קצת ראיה.

אמר אחד בפני נכתב ושנים אומרים בפני נחתם כשר אע"פ שאינו יוצא מתחת ידם שהרי נתקיים בחותמיו. רבינו ס"ל אף דבגמרא דף י"ז דייקי מיניה דשנים שהביאו גט דאינן צריכין לומר בפ"נ ובפ"נ ואמרינן עליה דהוא יתד שלא תמוט וא"כ משמע דדוקא אם הנך עדי חתימה הם שלוחים אבל אם אינם שלוחים לא מהני כבר תירצו או דגמרא אזלא למאן דאמר שאין בקיאין לשמה ולאחר שלמדו ובי תרי לא שכיחי ולא חוששין שיחזור הדבר לקלקולו או דדייקי מיניה כמ"ש בשם הרמב"ן דכמו בשנים אומרים בפני נחתם סגי ש"מ דבעינן עדים מצוים לקיימו א"כ הוא הדין בשנים שהביאו גט נמי אין צריך לומר דהרי מצוים לקיימו וצריך לומר דמיירי בשנים כשרים הראוים לקיים חתימת העדים ואע"פ דסתמא נקט שנים מסתמא איירי בכשרים דבפסולין אינו בגדר מנין שנים דמאה פסולין הרי הן כאחד. ונראה דהטור ס"ל דודאי בשנים דעלמא המקיימים חתימת ידי העדים פשיטא דכשרים בעי ולא שייך כאן אחלופי בין כשרים לפסולים אבל בשליח המעיד בפני נכתב ובפני נחתם דכשר אפילו אשה וקרוב וא"כ אי שנים האומרים בפני נחתם ואחד אומר בפני נכתב ואחד מן השנים שליח יוכשר דיחשבו דמתורת שליחות נאמן וא"כ אף אם השליח קרוב ופסול ואחד עמו אומר בפני נחתם ואחד עמו יאמר בפני נכתב יכשרו דיחשבו דנאמן מכח שליחותו ואמירתו בפני נחתם ובזה קרוב ופסול נאמן ובאמת כאן אינו נאמן כי כל הנאמנות הוא שהרי הגט מקוים בחותמיו וכאן ליתא ולכך אינו נאמן אם לא ששנים הם שלוחים ואז אין צריך לומר כלל בפ"נ דלא יכחיש הבעל לשליחות וכיון דאין אומרים כלל פשיטא דלא שייך אחלופי דהרי אנו רואין דלאו מתורת שליחות נגעו ביה דהרי אין אומר ואין דברים ודברי הטור מיוסדים על השכל והסברא דודאי אי השליח אחד מהן שייך כאן שפיר אחלופי גמור בין שליח לשליח כי יראו בכל מילתא דשליח אפילו קרוב או פסול נאמן יחשבו אף כאן שליח הקרוב מצטרף למנין השנים וכאן ליתא ולכך פסק הטור בשנים אומרים בפני נחתם ואחד מהן שליח דאינו נאמן אם לא שגם השני מעיד על שליחתו דאתא לאחלופי כהנ"ל ודייקא לישנא דגמרא כוותיה דמיירי דעדי חתימה הן שלוחים ובשנים שהביאו אין צריך לומר בפ"נ דאלו צריכין לומר בפ"נ עדיין יש אחלופי בין קרוב לרחוק משא"כ כיון דאין צריך לומר לא שייך אחלופי כלל ועיין בב"ח ובפרישה שכתבו בטור טעם אחלופי מה שלא נראה בסברא כלל אבל לפי מ"ש הסברא מסכמת עמו והטעות מבואר והחילוף גלוי לכל.

נתנו לה ולא הספיק לומר בפני נכתב ובפני נחתם עד שנשתתק הרי זה יתקיים בחותמיו וכו'. עיין בכ"מ ובגמרא בשמעתין דיכול בגיטין בתוס' ובמהרש"א ומכל דבריהם אין ראיה שלא יהיה אלם יוכל להעיד בכתיבת ידו זה היא חתימת עדים החתומים על הגט ויהיה עדותו מצטרף עם אחר להיות לו לקיום דאף דבשארי שטרות לא מהני קיום בכתב מאלם מ"מ בעדות אשה הקילו בזו רק דיהיה יוכל להעיד בכתב יד בפני נכתב ויועיל במקום קיום זה הוא דלא מהני דהא מדינא בפ"נ אינו קיום רק חכמים תקנו דיהיה במקום קיום הואיל ומידק דייק ואין לנו אלא כפי מה שתקנו להעיד בעל פה דמידק דייק ולא בכתב ואפילו ידעתי לא מהני ואין לשנות בזה תקנות חכמים כמבואר בתוס' וברא"ש ובפוסקים וכ"ש בזו דלא מהני להעיד בכתב יד בפני נכתב והגע עצמך במי שיכול לדבר דדעת הש"ע בחו"מ דיכול לקיים בכתב יד הואיל וראוי להעיד בעל פה כמ"ש הבית שמואל א"כ יעיד בפ"נ בכ"י ואם כן אף בחוצה לארץ ימנה שליח שליח אחר שלא בבי"ד רק ימסור לו כ"י הניכרת בפ"נ אלא ודאי דאין לנו אלא כפי מה שתקנו חז"ל לומר בפה ולא להעיד בכתב אבל לקיים כמו שאר שטרות שהוא אינו אלא לברר הענין אם מעיד בכתב הרי הוא כעד אחד דבעדות אשה הקילו להכשיר מפי כתבם. ומה שאמרו יתקיים בחותמיו היינו דלא יועיל להעיד בכ"י בפ"נ רק יצטרך קיום בשנים אבל באמת עדותו בכתב מצטרף לקיום והב"ש בסימן קמ"ב ס"ק י"א משוה אמירת בפ"נ לקיום בכתב וס"ל דחד דינא אית ליה ולענ"ד דיש הבדל גדול ביניהם כמ"ש. אך קשה על רבינו דלפי מה שנראה מדבריו וכפי מה שפירש בו המ"מ פירש ואינו יכול לומר דקתני במתניתין היינו שנשתתק ונתחרש דאמר בגמרא לאו דוקא וכן כתב להדיא בפירוש המשנה ואינו יכול לומר היינו שנתחדש עליו חדוש שאינו יכול לדבר, וא"כ קשה קושית התוס' דף ה' ע"א מי דחקו לומר בדוחק רב דלא הספיק לתנו עד שנתחרש ולא משני באלם מעיקרא ועיין בריב"ש סימן ר"מ ונראה דס"ל לרמב"ם כיון דפסק בפרק א' הלכה י"א דצריך לומר בשעת מסירת הגט לידה הרי זה גיטך וכו' ואם נתן לה בשתיקה פסול וכן הדין בשליח העומד במקום בעל כמבואר בשו"ע בסימן ק"מ סעיף ב' וא"כ איך אפשר לאלם להביא גט ולכך מוקמי ליה בגמרא דנתן לה ולא הספיק לומר בפני נכתב עד שנתאלם וקודם נתינה אמר הרי זה גיטך וכו' והתוס' שהקשו כן אזלו לשיטתן דס"ל בפרק הזורק דף ע"ח ע"א בד"ה אינו גט וכו' דאם עדים אומרים לה אף שהוא אינו אומר דמהני ועיין במרדכי וא"כ דאינו אלא לחומרא בעלמא ודאי דמהני כתב יד של אלם להאשה הרי זה גיטך וכו' ויהיה בכלל כמדברים עמה על עסקי גיטין וכו' אבל הרמב"ם לא ס"ל כן. ומה שהקשה הלח"מ דלמה לא קחשיב ליה במתניתין דף כ"ג גבי הנך דפסולים להביא הגט איכא למימר דכל הנך דקחשיב במשנה בעינן תחילתו וסופו בכשרות ואי תחילתו בפסול וסופו בכשרות אינו מועיל כמבואר במשנה הגדיל הקטן וכו' משא"כ באלם אם נתפקח בשעת הבאה כשר דהא יכול לומר בפני נכתב וכו' ולכך לא קחשיב ליה דלא דמיא לאינך ואע"ג דסומא ג"כ לא דמיא היינו בסיפא אבל ברישא דבעינן תחילתו וסופו בכשרות דמיא כי על זה סובב והולך עיקר המשנה ועוד סומא אינו הפוך מאינך השנוים במשנה משא"כ אלם הוא הפוך דבהך פסול ובאלם כשר לא קחשיב ליה ולולי דברי הנ"ל דאלם אינו פסול רק בחו"ל לא קשה קושייתו בלא"ה לפי הרמב"ם דהא קתני ליה בפ"ק ואינו יכול לומר דהיינו אלם וא"כ הא תו למה ליה למתני.

חלה השני או נאנס עושה שליח אחר בבית דין וכו' אבל אם נתקיים הגט בחותמיו וכו' אפילו מאה בינם לבין עצמם עד שהגיע הגט לידה הרי זה כשר. ודאי לדעת רבינו דס"ל דיכול למנות שליח בינו לבין עצמו א"כ ודאי דס"ל היכא דהגט מקוים בידו דאינו יכול להכחיש השליחות דאמרינן גיטך בידי מה בעי ועל כרחך דעשהו שליח וכן בארץ ישראל דעדים מצוים לקיימו והרי הוא כאלו מקוים דלא חיישינן לזיוף וא"כ השליח נאמן שעשהו שליח דאמרינן גיטך בידו מה בעי וכן מבואר בריב"ש סימן נ"ג דבא"י במקום שעדים מצוים לקיימו השליח נאמן וזהו דעת הרמ"ה בטור סימן קמ"ב. והנה הרא"ש בפסקיו ריש גיטין כתב בחד אי לא אמר בפני נכתב מצי בעל לומר לא שלחתיו ומזויף הוא ונראה מדבריו דוקא אי טען מזויף הוא דאמרינן דמצי להכחיש השליחות אבל אי לא טען רק מכחיש סתם השליחות אינו נאמן כהנ"ל דכתבו מוכיח ואע"פ דס"ל להרא"ש דבעי לעשותו שליח בעדים וא"כ אין כאן ראיה מהכתב שמסרו בעדים דלמא מסרו בינו לבין עצמו מ"מ כיון דכתב מוכיח דמסרו לגט חזקה דעשה כדין ומסרו בעדים דאין עשוי לקלקלה בשום אופן והבית שמואל בסי' קמ"ב ס"ק ז' מדייק מהרא"ש בפסקיו דבארץ ישראל אין השליח נאמן על השליחות ולא ידעתי מאין הרגלים אדרבה הרא"ש כתב דיכול להכחיש להשליחות כשטוען מזויף הוא וא"כ בא"י לא יכול לטעון מזויף הוא דהא עדים מצוים לקיימו וא"כ אף השליחות אינו יכול להכחיש ואין כאן סתירה מדברי הרא"ש לדברי הרמ"ה כלל. איברא בדברי הטור גופיה יש כאן עירוב הדעות דבסימן קמ"א כתב כדעת אביו הרא"ש ז"ל דשליח צריך שני עדים על שליחתו והוא השליח נחשב כעד אחד והשני שחתום עמו על השליחות צריך שיתקיים חתימתו קודם שיתן הגט לאשה במה דברים אמורים בא"י אבל בחו"ל אינו צריך הרי דס"ל דבא"י צריך ראיה על שליחתו ואלו בריש סי' קמ"ב הביא דעת הרמ"ה דאף בא"י אינו צריך ראיה על שליחתו ומדברי רמ"א בדרכי משה שכתב על הך דברי רמ"ה דהר"ן סוף פ"ב דגיטין כתב דהרשב"א פליג בזה ובדברי הר"ן לא נזכר רק דחמש נשים שאינן נאמנות בא"י להביא הגט ס"ל להרשב"א אף דאומרים בפני נכתב ובפני נחתם לא מהני ומה טיבו של זה לדברי הרמ"ה אלא ודאי דס"ל לרמ"א דהא דכתב הרמ"ה דאף בא"י דאין צריך לומר בפ"נ ובפ"נ דנאמן השליח על השליחות היינו כשאמר בפ"נ ובפ"נ דאף דאינו צריך לומר מ"מ אי אמר מהני ולזה דייק ליה לישנא דרמ"ה שכתב שאין צריך לומר ולא כתב שלא אמר אלא ודאי דמיירי באמר רק שאינו צריך לומר וס"ל לרמ"א דכי היכי דס"ל לרשב"א בחמש נשים דלא מהני בפ"נ בא"י הוא הדין היכא דמכחיש השליחות ואף כי זה באמת דחוק דבשלמא התם יש חשש דנתכוונו לשקר ואמרינן דלא ידעו דבא"י מהני ולא דייקי אבל כאן כיון דמהני עכ"פ לענין קיום הוא הדין דמהני לענין שליחות דהיא היא כמ"ש הרא"ש דאם אתה מזקיקו להביא ראיה על השליחות א"כ בפני נכתב למה לי ובהדיא אמרינן דבא"י אי אמר מהני ואי צריך להביא ראיה על השליחות מה מהני מ"מ אף שהוא דוחק נראה דזהו דעת רמ"א להדיא ומעתה אין כאן סתירה בדברי הטור. אבל פשטא דלישנא דרמ"ה בטור לא משמע כן וכמ"ש הפרישה והב"ח והם סוברים דמה שכתב הטור בשם הרמ"ה כאן הוא חולק על מה שכתב הטור לעיל אך זה דוחק וגם בדברי הטור גופיה לעיל יש לדייק דאם בעי על השליחות ראיה וקיום בא"י א"כ מה קולא יש בא"י שאין צריך לומר בפ"נ הא צריך עכ"פ ראיה על השליחות וכיון שיש לו ראיה על השליחות א"כ אף בחו"ל אין צריך לומר בפ"נ דהא אינו עשוי לקלקל אותה בידי שמים ודוחק לומר דהטור אזיל לשיטתו דס"ל דאף דיש ראיה על שליחתו אי טען הבעל מזויף הוא נאמן וא"כ זהו קולא דא"י אך זה דוחק דיהיה כל קולא של א"י בטוען הבעל להדיא מזויף הוא ועוד אף בא"י אם טען בעל להדיא מזויף הוא צריך קיום וא"כ אין אני רואה שום קולא בא"י יותר מבחו"ל. ועוד לא ידעתי כיון דעל קיום הגט אין צריך קיום בא"י דהואיל ועדים מצוים לקיימו מחזקינן ליה בחזקת מקוים עד שיהיו עוררין כמבואר במשנה ואלו לקיים עד השליחות כתב הטור דלא יתן השליח הגט עד שיתקיים למה יהיה זה יותר חמור מקיום הגט דלא חיישינן לזיוף הואיל ועדים מצוים לקיימו ולקיים השליחות ניחש לזיוף. לכן נראה דמה דכתב הטור דלא יתן השליח גט לאשה עד שיתקיים היינו בעומד הבעל ומכחיש השליחות ובזו שפיר יש לומר אולי מסרו בינו לבין עצמו ואין כאן ראיה גיטך בידו מה בעי. והא דאינו עשוי לקלקלה בידי שמים ס"ל להטור דאי טען נתכוונתי לקלקלה חוששין לטענתו ולכך בעי קיום השליחות אבל באינו מכחיש השליחות אף בא"י נאמן השליח על השליחות כהנ"ל והן הן דברי הרמ"ה בסימן קמ"ב וכאן בסימן קמ"א מיירי כשהבעל מכחיש השליחות ולכך בעי קיום והא דקתני אם יש עוררין יתקיים בחותמיו לא תקשה בממה נפשך אם טוען מזויף מה אומר בשליחות אי מודה בשליחות היכי טוען מזויף ולמה בעי קיום הא אינו עשוי לקלקלה בידי שמים ואם מכחיש בשליחות מה מועיל קיום הגט זה לא קשה מידי דהטור לשיטתו אזיל דאף דמודה בשליחות אי טען דנתכוון לקלקלה בידי שמים חוששין לו וצריך קיום ואדרבה יש לומר דהוכחת הטור בהך דינא היה מכאן אך גם זה דחוק דכתב דלא יתן הגט עד שיתקיים ואי מיירי דמכחיש הבעל השליחות קודם נתינה מה מהני הקיום אין לך ביטול שליחות גדול מזה אם לא דנאמר דס"ל להטור הואיל ואינו אומר בפירוש שהשליחות בטל רק מכחיש השליחות ויש כאן עדים על השליחות הוי רק גילוי דעת בגיטין דקי"ל דלא מהני אך זה צריך עיון אי בנדון כזה לא הוי ביטול שליחות גמור. והיה אפשר עוד לומר כיון דהא דבא"י סמכינן אעדים מצוים לקיימו ולא מצרכינן קיום הוא משום דקיום שטרות דרבנן והקילו בגט אשה כמ"ש הרשב"א בריש גיטין עיי"ש וס"ל להטור בעד אחד החתום על הרשאה הוי הקיום דאורייתא כמו שאמרו בכתב יד דס"ל לגאונים דהוי הקיום דאורייתא וס"ל לטור דהוא הדין בעד החתום על הרשאה דדוקא לזייף שני עדים לא חציף אינש דאם יתברר יהיה מוכחש משני עדים אבל לזייף כתב יד או עד אחד הוי הקיום דאורייתא דבזה חציף אינש לזייף ולכך בהרשאה דחתים עליה רק עד אחד מצריך הטור קיום אבל בשני עדים פשיטא כמו דסמכינן בגט על עדים מצוים לקיימו הוא הדין דסמכינן בהרשאה והדבר צ"ע. ובריב"ש סימן קכ"ז כתב בעד אחד בכתב יכול לחזור בו אפילו להרמב"ם דמכשיר עד אחד בכתב לא הוי כמי שנחקרה עדותו בבי"ד ע"ש וא"כ אף קיומו דבר תורה דהא לכך לא בעי בשנים קיום דבר תורה משום דהוי כמי שנחקרה עדותן בב"ד. והנה בסימן קמ"ב סעיף י' הביא רמ"א בשם הריב"ש בלשון ויש אומרים דלא מהני שיאמר שליח בי"ד אני מאחר שלא שמע שהשליח אומר בפני נכתב אלא צריך שיהיה לו הרשאה או שיתקיים הגט בחותמיו עכ"ל ולא ידעתי למה זכרו בלשון ויש אומרים כאלו יש חולק על זה ובאמת אם אין הגט מקוים ואינו אומר בפ"נ ובפ"נ היכי יהיה נאמן ולא יהיה כח ביד הבעל להכחיש השליחות כיון דליכא כאן ראיה גיטך בידי מה בעי וכל הפוסקים שכתבו דאין הבעל נאמן אפילו בא"י היינו במקוים או בעדים מצוים לקיימו דהוי כמקוים אבל באינו מקוים פשיטא דיכול הבעל להכחיש השליחות ומאי שנא שליחות הראשון או השני ובמה יהיה השליח נאמן כיון שאין הגט מקוים ואפשר הואיל דלשון המחבר הוא סתום כתבו בלשון ויש אומרים אף דבאמת אין בו חולק. גם מה שנראה מלשונו דאם אמר השליח השני ששמע מראשון שאמר בפני נכתב ובפני נחתם דנאמן לא ידעתי למה כיון דהגט אינו מקוים אולי משקר ודוחק לומר דאית ליה מגו דאי בעי אמר בפ"נ ובפ"נ דזה דוחק דמגו זו אינה בכל הגיטין דאפשר דידוע לן שהשליח הזה לא בא מעולם במדינת הים מקום כתיבת הגט ומה מגו יש לו ואם נאמר כמ"ש הריב"ש דגם זה מהתקנה כמו שתקנו שהשליח ראשון נאמן באמירת בפ"נ כן השליח השני נאמן באמירתו ששמע מהראשון והכל מהתקנה הא אסיק הריב"ש דאין צריך לומר רק שליח בי"ד אני וממילא ידעינן דאמר בפני בי"ד בפ"נ ובפ"נ דודאי הבי"ד לא עשו שלא כהוגן ולומר דשמא משקר לא אמרינן דהא היה הכל מהתקנה להאמין לו ואם אין אתה מאמינו אל תאמין לו גם בזה שאומר ששמע בפ"נ ובפ"נ לכן נראה להגיה מאחר שלא שמעו בי"ד שהשליח אומר וכו' וזהו מסכים לדברי הריב"ש והב"י בסימן קמ"א כשהוא אומר שליח בי"ד אני אין צריך כלום אבל כשאינו שליח בי"ד רק עשהו בינו לבין עצמו אפילו בעדים לא מהני דזהו לא היה בכלל התקנה ואולי משקר ולכך בעי הרשאה או קיום הגט וזה ברור.

במה דברים אמורים כשהתנה עמה הבעל תנאי זה וכו'. עיין במ"מ ובכ"מ ודברי רבינו מבוארים כיון דהא דצריך בחו"ל קיום או אמירת בפני נכתב הוא משום ערעורו של בעל וכאן אם יבוא הבעל ויערער והאשה תאמר שהוא נתן לה הגט הרי האשה נאמנת שהאשה שאמרה בפני בעלה גרשתני נאמנת וא"כ כיון דנאמנת על הנתינה תו ליכא כאן חשש זיוף דהוי כאתיוהו ביה תרי והוא לא עשוי לקלקלה בידי שמים אך לפ"ז למדנו מדברי רבינו שני דברים האחד הוא דאשה שאמרה בפני בעלה גרשתני אף דאמרה כן מקודם שלא בפני בעלה נאמנת ולא אמרינן לאחזוקי שקרה קא מתכוונית דאל"כ עדיין יש כאן חשש ערעור דבעל כשיבוא והאשה לא תהא נאמנת הואיל ואמרה תחילה שלא בפני הבעל שנתן לה הגט והדרכי משה בסימן י"ז והבית שמואל שם ס"ק ג' הביאו מחלוקת בזו ומדברי הרמב"ם מוכח כמ"ש ובאמת בריב"ש שעליו סמכו הד"מ והב"ש שיחלוק בזה על הרמב"ם אין כאן משמעות גמור רק כמסתפק במקצת כנראה בתשובתו. ועוד למדנו מדבריו דפסק בפרק י"ב דאם טען הבעל מזויף דצריך קיום אף דאשה נאמנת לומר גרשתני וא"כ הוא הדין דנאמנת לומר נתת לי הגט הזה וכיון דנתן לה אין עשוי לקלקלה בידי שמים ועל כרחך צ"ל דדעת רבינו כמ"ש לעיל בדעת הטור דודאי לא חיישינן לזיוף דאינו עשוי לקלקלה אבל בטוען מזויף מ"מ חוששין דלמא נתכון לקלקלה בידי שמים ולכך צריך קיום ומה שכתב רבינו כמו שנעמיד הגט בחזקת כשר כשיביא אותו השליח עד שיערער הבעל וכו' אף דבשליח בעינן בפני נכתב וכאן באשה לא בעי לומר בפ"נ כוונתו שתהא נאמנת קודם ערעורו של בעל שנתן לה הגט דבבא הבעל וערער אינו צריך טעם וראיה פשיטא דנאמנת שנתן לה הגט דהאשה שאמרה בפני בעלה גרשתני נאמנת רק דיש כאן מקום ספק אולי אנן ניחש לזיוף וא"כ אינו מועיל אמירת האשה דשלא בפני בעלה אינה נאמנת באומרת גרשתני ולזה החליט דכל עצמותו של החשש הוא שמא יערער הבעל אבל אנן לא חיישינן לזיוף דעדים החתומים בשטר הוי כמו שנחקרה עדותן בבי"ד ואין כאן חשש זיוף והביא ראיה לזה דהא אנו מאמינים לשליח ואלו היה חשש זיוף אצלינו בלי חשש ערעור דבעל ודאי דלא מהני אמירת השליח בפ"נ ובפ"נ כקושיית הגמרא פ"ק דף ג' ע"א ולבעי תרי אבל כיון דאנן לא חיישינן לזיוף ואין צריך אמירתו רק מחשש ערעור דבעל ובהא מהני אמירתו דמידק דייק ולא קאתא ומערער כמבואר בגמרא ובתוס' עיי"ש ודברי הרמב"ם נכונים והלח"מ נלחץ בזה ובמה שכתבתי ניחא. והנה הראב"ד המשיג על רבינו בפרק י"ב וס"ל דצריך קיום אזיל לשיטתו דס"ל דאשה שאומרת גרשתני אינה נאמנת להנשא לכתחילה וא"כ נסתרים כל סברות הנ"ל דיש לנו לחוש אולי יבוא הבעל לערער כמו דחוששין בשליח ולכך יש לתמוה קצת על הרב המחבר בשו"ע אשר בסימן י"ז לא הביא בגרשתני רק דעת הרמב"ם דתנשא לכתחילה ואולם בסימן קמ"ב סעיף י"ד הביא גם כן דעת הראב"ד באשה המביאה גיטה דצריכה לומר בפני נכתב או דיתקיים הגט בחותמיו ובאמת הא בהא תליא ואפשר דחוכך להחמיר דאולי בהך דמביאה הגט לא דמיא לגרשתני כיון דהגט מסייע לה מעיזה אף דהוא טוען מזויף וכמ"ש הלח"מ ולכך חושש בסי' קמ"ב להחמיר.