מ"ע לברך אחר אכילת מזון. לא כ' אחר אכילת לחם. לפי שיטתו דגם ברכת מעין ג' הוא דאורייתא. ע"ל פ"ח הי"ב וע' עירובין ל' א'. דכל מילי איקרי מזון. ועכ"מ ה"ב ד"ה וכן צ"ע ואכמ"ל:

ואפילו נתכוון כו' כל שהוא מברך. עי' כ"מ ספ"ג. וא"צ לזה שהוא תלמוד ערוך בירושלמי ברכות רפ' ובסוכה פ"ב ה"ו. דקשה שם הרי פחות מכזית כו' ולדעת הכ"מ שם הוא. רק אם ח"ש אסור [ומזה ראיה דאף בדרבנן אסור ח"ש כמו באיסור דאורייתא וזולת זה כמדומני ל"נ בשו"מ בדחז"ל דח"ש אסור בדרבנן כמו בדאו'. ומכאן ק"ו הדברים להאסור בעצמותו ואכמ"ל]:

היה המברך חייב מד"ס והעונה חייב מד"ת ל"י י"ח עד שיענה. ר"ל שיאמר אחריו מה שהוא אומר. וכפ' לשון הגמ' עונה אחריהם מה שהם אומרים בסוכה ל"ח א' וכ' רבינו ספ"ג ממגילה. וע' בכורים פ"ג מ"ז ובירושלמי שם והכ"מ נדחק בחנם בממכ"ת:

או שהיה גדול ושינה ממטבע הברכה. נראה שמקורו מהא. דפ"ח ה"י. דהמשנה ממטבע שט"ח ל"י י"ח וא"כ ה"ל ברכה לבטלה ואין לענות אמן על ברכה לבטלה כמש"ל הט"ו. והוא מהא דאין עונין אחר תינוקות המתלמדים כמש"ש בגמ' המבואה בכ"מ:

עי' השגת הראב"ד. ולענ"ד לדון דל"ש לברך אשר נתן לך. משנתן לך דכיון שהוא דבר האסור לאכילה הרי לא נתן לו השי"ת לאוכלו לעשות היפוך רצונו י"ת. ואיך יברך ע"ז וע"ש ל"ה ב' מ"ח ב'. ותו דה"ל כאוכל דבר המזיק דאינו מברך וכ"ש המזיק לנשמתו ר"ל. ומכאן תשובה לד' הנה"מ סי' רל"ד. דבאכל איסור דרבנן בשוגג א"צ כפרה כלל. והרי שיטת רבינו שאינו מברך ע"ז כלל. ואף איש ריבו לא נחלק עליו משום זה. והארכתי בשו"ת אהלי דוד ח"ב בס"ד. ע"ד הנה"מ אלו:

ואצ"ל אם אכל נו"ט. הרבותא דהני שזכר מקודם. אין נפשו קצה בו כמו נו"ט. עי' בכורות ל"ז א'. וע"ש בתוס' וא"כ כ"ש דל"ש ע"ז בה"נ כלל: