עי' כ"מ מש"כ דל"א מתוך אלא בדבר השוה לכ"נ. ר"ל לכל גוף אדם והכא ליכא הנאה לשום גוף תמוה מאוד ממשנה ערוכה ביצה י"ב א'. דמוציאין הקטן למולו וס"ת ולולב לצאת בהם משום מתוך. וכמדומני שההפלאה בכתובות ז' ע"א עמד ע"ז ואת"י לע"ע. ואולי יש קצת ט"ס ותוכן כוונתו. דצריך הנאה השוה לכל. וא"כ אף דגם מצוה שרי. אבל מ"מ אינה שוה לכל. דהרי אין חיוב כלל להשבית לו חמץ ולבערו. ואדרבה הוא תיקון לאו. א"כ לא דמי להא דשם. דהם חובה על האדם. ואף דאינן בכל אדם מ"מ משום חובתם מיקרי שוה לכ"נ. משא"כ הך דהכא. ומכ"ש כשמצא חמץ. ודוחק. ולשי' רש"י ערובין צ"ו א' צע"ג מביצה שם. דהרי מצות לולב וכו'. אינו שוה לכ"נ. ואכמ"ל. ובעיקר הקושיא. לכאורה ה"נ דשי' רבינו כדעת רש"י בביצה כ"ז ב' דביעור תרו"ט אסור ביו"ט דשום אחשביה וא"כ אף בלא מלאכה אסור. א"כ ל"ש בזה משום מתוך. דהרי לא הותר כלל איסור כזה שהוא משום אחשביה לצורך או"נ דלא משכ"ל כלל להדיוט. אולם לפמש"ל פ"ג ה"ח מיו"ט בס"ד. לס"ל לרבינו סברת רש"י בזה כלל ע"ש. ותו דגם בביעור חמץ ל"ש סברה אחשביה עי' נוב"ק חא"ח סי' ט"ו. ובחי' כ' בס"ד עוד טעמים לחלק:

או בתוך הרגל. אבל לאחר הרגל אל"ב עוד. ע' מג"א בסתל"ו ומש"ש בס"ד ליישב סתירת דבריו:

"אינו יכול" לבטל. מד' הכ"מ נ' שגרס א"צ:

ואם של הקדש הוא א"צ. עי' מל"מ. ויל"ע בזה לפי אוקמתות הגמ' כ"ט א' ב' וע"ל פי"ד ה"ב: