במ"מ ד"ה וראיתי. מן הירושלמי צ"ל הירושלמי. ודע דבשו"ת ח"צ סי"ט ונ"ל דמ"מ צריך ליטול יבש אף ביום א' אם א"ל אחר דמ"מ איכא ביה חיובא דרבנן דלא גרע יום א' מיום ב' וע' ק"נ פ"ג אות נ'. ובאמת יש לחקור בזה אם חל חיובא דרבנן במקום חיוב דאורייתא ומצאתי כאאמו"ר הגז"ל בחיבורו הנחמד על המשניות פ"ג דברכות מהד"ק. חקר במי שאינו יכול לברך בעצמו די"ל דמ"מ חייב הוא לשמוע אף מאשה ואף שאינה חייבת מדאו'. מ"מ יצא בזה י"ח דרבנן. אך י"ל דכה"ג לא חל חיוב דרבנן במקום דאורייתא אלא שאנוס הוא וא"א לקיים כדאורייתא. וילה"ר מקו' הגרע"א פ"ה דדמאי מ"י. תרומה יחזור ויתרום. שה"ק על הרא"ש ורע"ב. דת"ל דה"ל תרומה דרבנן ומ"מ יחזור ויתרום משום חיובא דאורייתא דבאינו נקוב חייב בתרומה מדאו'. ולהאמור א"ש. דבמקום חיובא דאו' לא תקנו רז"ל כלל חיוב דרבנן. דה"ל מלתא דל"ש דל"ג חז"ל. עכד"ק הנעימים. ועי' ט"ז וש"ך סי' פ"ז ס"ק ב' קרוב לזה וע' ירושלמי פ"ג דברכות ה"ד לענין טבילת בע"ק. ויל"ח דסייג שאני ודו"ק ובמק"א כ' בס"ד עוד דוגמאות לזה:

שמא נכשירנו לטומאה. עי' נוב"ת סקל"א. מ"ט פ' רבינו כהך מ"ד. ואפ"ל דמחלקותם תליא אם הכשר כטומאה עי' חולין קי"ח ב' דרב וריו"ח פליגי בזה ורבינו פ' שם כריו"ח ע"כ אף הכשר אסור ודו"ק:

ואין "ממעטין" אותם ביו"ט עבר "ולקטן מותר". שינוי הלשון ישבתי בס"ד בדברים נעימים בחיבורי סד"מ ח"ז קונ' עמק סוכות:

או שלקטן א' א' לאכילה. לא באר רבינו דא"ל הושענה אחריתי ועי' אחרונים. והנ"ל לכאורה שדחה סוגיא זו מקמי הך דביצה י"ז ב'. דמ' להפוך אך באמת אינם שוים כמש"ש בחי' בס"ד. ואפ"ל דלד' הרלב"ח דל"ש ביו"ט איסור מתקן כלל משום דמותר מכשירי או"נ א"כ לא פריך מידי. ולכן נראה דהקושיא רק בזמן המקדש דאף בשבת היו נוטלין הלולב. וא"כ בכה"ג ה"ל מתקן בשבת. דלא הותר בשבת איסור תיקון. וא"כ לדידן ל"ש כלל קו' זו. ועוד כתבתי שם בס"ד ישובים נכונים. מ"ש הכ"מ ורבינו השמיט אינו כן שזכרה בפ"ז ה"ה:

וכל המונע עצמו כו' וכל המגיס דעתו כו'. ע' ירושלמי פ"ה ה"ד. ומד"ר במדבר פ"ד ויומא ל"ח א':