ה"ג שמואל בר בא בעי. פי' אמר אפי' רוצות. פי' הא דקתני במתני' ב' נשים שעשו ב' קבין ונגעו כו' שאין מצטרפין חייב. אפילו אינן מקפידות זע"ז:

א"ר יוחנן סתם אשה אחת. פי' הא דקתני במתני' ב' נשים. היינו משום דמסתמא הן מקפידות. וסתם אשה אחת אין מקפידות. אבל כשאין (יודע) [ידוע] אם מקפידות אם אין מקפידות אין חילוק בין ב' נשים לאשה א'. ומקשי אם אינה מקפדת למה היא עושה בשני כלים אלא ודאי במקפדת איירי ואפ"ה מין במינו מצטרף. ומשני דמתני' איירי שאין מקום ללוש. פי' בכלי אחד. ומדייק מכאן שאם יש לה מקום ללוש ועושה בשני כלים מסתמא מקפדת היא:

שתי דעות עשו אותן כשתי נשים. פי' אם היא עושה בשביל ב' בני אדם אפי' אשה א' הוי כמו שתי נשים שמסתמא מקפדת:

שמואל בר אבא בעי אפי' רוצות. מיותר כאן. וצ"ל תיכף אחר מתני' ה"ג חיבור בחלה ואינו חיבור בטבול יום דתנינן ובזמן שהיא של אשה א' כו'. אלמא שנגיעה הוי חיבור לענין חלה כלומר להצטרף לענין שיעור חלה. ואינו חיבור בטבול יום. פי' נגיעה:

דתנינן תמן המכנס חלות. פי' כהן שהיה מכניס חלות מבע"ב הרבה שנותן לו ע"מ להפריש. פי' שהיה בדעתו שיאפה כ"א בפ"ע ונשכו זה בזה סברי ב"ה שאינו חיבור בט"י. אלמא שנגיעה אינו חיבור בט"י:

ה"ג חיבור בט"י ואינו חיבור בחלה. דתנינן תמן בשר הקדש שקרש עליו הקיפה. פי הוא הבשר דק שנימוח בקדירה וקאמר התם דאם נגע טבו"י בקיפה החתיכות מותרות. משמע הא שאר כל הקיפה חיבור. פי' שאם נטמא מקצת הקיפה כולו טמא. ומקשי:

ואין סופו לחתכו. פי' והא ודאי סופו לחתוך הקיפה ואפ"ה חיבור. אלמא דאף סופו לחתכו חיבור בט"י:

ואינן חייבין. צ"ל ואינו חיבור בחלה. פי' אם סופו לחתכו דא"ר יוחנן כו':

מהו שיירתה. פי' לרבנן אם שאר מצטרפין זע"ז או לא:

ה"ג רב הונא אמר. אם אומר את השיפון מין כוסמין וש"ש מין שעורין. כוסמין מצטרף עם שיפון. וש"ש אין מצטרף עם שניהם. אם את אומר כ"א מין בפ"ע שלשתן אין מצטרפין זה עם זה:

ר' יוחנן בן נורי אומר כו'. ע"ד דהך תני בריא. פי' דאמר כל המינים מצטרפין זע"ז:

אף בנשוך. מה בין נשוך ומה בין בלול. דלתנא דמתני' יש חילוק דבנשוך אין מצטרפין אלא כמו דקתני במתני'. ובלול כל המינים מצטרפין. אבל לתנא ברא קשיא. ומפרש בשחלקן והוסיף עליהן. פי' דאמרינן לעיל דגבי ישראל פטור דכיון שכבר נתחייבו כשלא היה בדעתו לחלק ואח"כ בשחלקו נפטרו שוב אין מתחייבין. בזה יש חילוק:

אם היו תחילה נשוכין. פי' שלא נתחייבו אלא מחמת הנשוך חייבין בשחלקו והוסיפו דלא נקרא נתחייבו ונפטרו:

בלולין. פי' אם היו בלולין וחלקו והוסיפו פטורין מחמת שכבר נתחייבו:

ה"ג קב דבר שניטל חלתו מצטרף:

ה"ג חצי קב חיטין וחצי קב שעורין וחצי קב כוסמין באמצע. פי' דחיטין אין מצטרף עם השעורין וכוסמין מצטרף עם שניהם וא"כ הכוסמין מצטרפין וחייבין בחלה. וגם אין בכ"א עם הכוסמין כשיעור אלא כשיצטרף גם המין אחר לכך כשנוטל נוטל מן הכוסמין על שניהם שהרי כולן אין חייבין בחלה כלל אלא הכוסמין:

ה"ג קב חיטין וקב שעורין וקב כוסמין באמצע. פי' שכ"א עם הכוסמין הוי שיעור חלה אף כשלא מצרף המין השני וא"כ אף הם נתחייבו בחלה לכך כשתורם תורם מכל אחד ואחד. פי' או מכוסמין על שניהם או משניהן על כוסמין:

ה"ג לא אמר אלא קב חיטין וקב שעורין וקב כוסמין באמצע. הא קב חיטין וקב כוסמין וקב שעורין באמצע לא בדא. פי' אינו חייב בחלה משום דקב שעורין מפסיק בין חיטין לכוסמין:

ומקשי מה בין כוסמין באמצע כו'. פי' הא אמרינן לעיל דקב מין אחר מצטרף. ומשני ר' כהן בשם רבנן דקסרין כו':

ותיבות כמה דתימר תמן מיותרות:

וה"פ דמיבעי ליה אם גבי מעשר בהמה נמי אמרינן שאף שיש ביניהם דבר שכבר נפטרו מצטרף כמו בחלה דדבר שניטל חלתו באמצע מצטרף או לא. ומפרש שאין לחלק דהא דמיצטרף בחלה אף שניטל חלתו באמצע היינו משום דהעיסה איירי בנשוך דהא למעשר בהמה ט"ז מיל כמו גבי חלה נשוך. וא"כ איכא למימר שאין מפסיק ומצרף. ופשיט לא מצינו חלה מהלכת. פי' דחלה אינה מהלכת ולפיכך אינו מפסיק אם יש דבר שניטל חלתו באמצע:

ומצינו מעשר בהמה מהלכת. וכיון שאינה קבועה אם יש דבר פטור ביניהם מפסיק:

ה"ג כמה דתימר הכא כו' אף תמן כן כו':

ה"ג לא מצינו חלה מהלכת ומצינו מעשר בהמה מהלכת:

יאות א"ר ישמעאל (על) פי' דקב חדש וקב ישן נוטל מן האמצעי. ולא חיישינן שמא יטול מזה על זה. דמה בכך הא מותר ליטול. וכדמפרש כוסמין וחיטין ב' מינים הן ע"י שהן מדמין מצטרפין. פי' לענין שמותר ליטול אפי' מזה על זה:

חדש וישן לא כ"ש. פי' שמותר ליטול מזה על זה:

ומפרש ר' הילא טעמא דרבנן דסברי גבי חדש וישן שאין נוטלין מזה על זה. והא דגבי כוסמין נוטלין היינו משום דהתם אין טועין לומר שתורמין ומעשרין מזה על זה כו':

ה"ג לתבואה שלא הביאה שליש עבר והפריש ממנה תרומה אינה תרומה חזרו לומר אינו דומה לא לפירות שלא נגמרה מלאכתן ולא לתבואה שלא הביאה שליש. פי' דלפירות שלא נגמרה מלאכתן לא דמיא דהכא אינו חייב כלל להפריש מקב חלה. וא"כ אינו חייב בחלה. וגבי פירות שלא נגמרה מלאכתן חייבין הן אלא שמותר לאכול מהן עראי. ולתבואה שלא הביאה שליש לא דמיא. דהכא כשיצרף אח"כ יהא חייב משא"כ בפירות שלא הביאו שליש שאינו יכול לצרף אפי' עם אחר להיות חייב במעשרות. משא"כ בקב שאם יצרף עם עוד קב יהי' חייב במעשרות:

אלא ר"ע מדמה לה לאומר כו' ונתלשו. פי' שהרי זה תרומה וה"ה הכא אינה חלה. דהשתא הוי דומיא מאוד לר"ע דמדמי לאומר על פירות האלו לכשיתלשו אבל השתא הן מחוברין ולא נתחייבו עדיין בחלה ויכול לבוא לידי חיוב חלה דהיינו לכשיתלשו:

הויין בעיין מימר מה דאמר ר"ע נוטל חלה מהלכה. פי' מדרבנן אבל מדאורייתא אינו חייב הקב בחלה:

מן מה דתנינן ר"ע פוטר. פי' כשנצרף אח"כ. אלמא דהא דר"ע אומר חלה היינו מדאורייתא וא"כ כבר נפטר אפי' צירף אח"כ. דאי תימא דרבנן אבל מדאורייתא פטור א"כ כשצירף אח"כ אמאי פטור הא מדאורייתא לא נתחייב עדיין כלל בחלה:

ה"ג מטמא טומאת אוכלין ושורפין אותה עם הטמאה בפסח מטמא טומאת אוכלין. פי' אפי' נסרחה מאוכל אדם אלמא שהוא אוכל:

ואת אמרת מאוכל אדם. פי' בתמיה כשנפסל מאוכל אדם שלא יהא רשאי להיות מפריש עליו:

אלא ודאי מאוכל כלב. פי אז אינו רשאי להיות מפריש אבל כל זמן שלא נפסל מאוכל כלב אף שנפסל מאוכל אדם עדיין מטמא טומאת אוכלין:

הדא אמרת שתורמין מן הרע על היפה. פי' מדקתני במתני' דעד שתסרח מותר להיות מפריש עליו אלמא שתורמין מן הרע על היפה:

תני תרומות מעשר של דמאי. פי' בברייתא תני שתרומת מעשר של דמאי ג"כ ניטלת מן הטמא על הטהור ושלא מן המוקף:

ומקשי את חמי. פי' דהא אפי' תרומת מעשר של ודאי ניטלת מן הטהור על הטמא כ"ש מן הדמאי:

א"ר יוסי בספק ת"ג אנן קיימין. פי' הא דקתני של דמאי לאו תרומת מעשר אלא ספק ת"ג וכדמפרש דהיינו ספק הפריש ספק לא הפריש והוי כמו דמאי וכמה דתימר גבי דמאי שאם הפריש מן הודאי על הדמאי שתרומה ולא תאכל את התרומה דשמא כבר תיקן את הדמאי וא"כ הוי התרומה שהוא מפריש עליה טבל ומעשרות ולכך לא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות. וה"ה הכא גבי ספק אם הפריש נמי מוציא מן התרומות שהוא מפריש עלי' אם הוא מפריש מן הודאי תרומות ומעשרות. דשמא הפריש והוי התרומה טבולה למעשרות ואותה התרומה השנית שהוא מפריש על התרומה א"צ להיות מן המוקף:

ואמר מן הדמאי על הדמאי כן. מיותר:

וכצ"ל אמרת מטמא טומאת אוכל. פי' אלמא אוכל הוא:

ושורפין אותה עם הטמאה בפסח כו'. אלמא לאו אוכל הוא. ומשני כאן ברוצה לאוכלו. פי' אז חשיב אוכל:

כאן ברוצה לשורפו. פי' אז מותר לשורפה עם הטמאה ואינו חשוב אוכל כלל:

לא מחייב ר"א אלא בחכירי בתי אבות. פי' שהיה חוכר מאבותיו. פי' שהיו אבותיו נמי חוכרין באותו שדה. ופי' כמו של בית רבי שנתן לו תרין אלפין שדין באריסות. אז הוי בסוריא כשלו וחייב במעשרות ובשביעית:

ר' חגי ר' חלפתא כו'. קנס קנסו להן. פי' כדי שיראה לקנות את השדה מן העכו"ם. ומפרש מאי ביניהו חכיר לשעה:

ה"ג הלוקח מן בעה"ב בסוריא צריך להפריש חלת דמאי. פי' דחיישינן שמא לא תיקן חלה כו':

א"ר חנניא כו'. מ"ט דרבנן. פי' דסברי שא"צ להפריש חלת דמאי. ומשני כשם כו':

כך לא נחשדו בע"ב על חלה כסוריא כו' כצ"ל:

חלה אין אחריה כלום. פ' ולפיכך אף כשהוא מפריש אף שאין צריכה נמי שפיר דמי:

אבל תרומה יש אחריה כלום. פי' דהיינו מעשרות. וא"כ אותו תרומה השניה שהוא מפריש שא"צ אלא מחמת גזירה היא טבולה למעשרות ונמצא חומרא דאתי לידי קולא היא לכך העמידו על דין דאורייתא שא"צ להפריש אלא תרומה א':

להנהיג את הדמאי בסוריא. פי' שיהיו מפרישין את הדמאי בסוריא:

ולא הניח ר' הושיעא כו'. מעתה יחושו הכהנים על חלתן. הניתן להם משום דמאי ואנן חזינן שאינן חוששין ואוכלין ואינן מפרישין. אלא ודאי אין צריך לחוש דאמרינן שמא אין הפירות שלהן והוי של נכרי ובסוריא יש קנין:

ומקשי מיחלפא שיטתי' דר' (יוסי) [הושיעא]. פי' דהכא מוכיח ר' הושיעא דהכהנים אוכלין חלתן ואין מפרישין דמאי שאין דמאי נוהג בסוריא. והתם אמר אימת קדשים:

ולא יתן לכהנים דמאי. פי' דאם כן איכא למימר שמפריש דמאי בסוריא והא דאין הכהנים נוהגין לחוש על חלתן היינו משום שחלתן פטורה מן הדמאי:

וא"ר בון בר חייא. פי' לעולם לא מיחלפא שיטתיה והא דמוכיח ר' הושעיא שאין חוששין על החלה בסוריא. היינו לאו משום שהכהנים אוכלין ואין מפרישין דמאי דהא א"צ להפריש כדפי' אלא שמדייק דאי חיישת לספיקא בסוריא א"כ ניחוש נמי הכהנים על חלתן שמא של אור נתן להם. אלא ודאי שאין חוששין לספק כלום:

א"ר מנא לא אמר ר' הושיעא אלא מעתה יחושו הכהנים על חלתן. משמע שיש לחוש אף על אותה החלה הראוי להן והיינו דשמא היא דמאי. והשתא אמר שפיר מיחלפא שיטתי' כו':

הלוקח מן הנחתום כו' מבעה"ב. פי' שהיה לוקח מבעה"ב שעושה עיסה לעצמו:

והמתארח אצלו א"צ להפריש. דמסתמא הפריש. ומפרש דהיינו דווקא במתארח לעיסתו. פי' שהוא אוכל מעיסת בעה"ב עצמו. ולא על מה שלקח בעה"ב. ועוד צריך שיהא רואה אותו מגבל אצל אחר אז אמרינן דודאי לגבל העושה בטהרה עשה והפריש חלה. אבל בלא כן חיישינן אף בבעה"ב שמא לא הפריש חלה. והשתא מפרש חזקת בע"ב בסוריא א"צ להפריש דמאי. פי' דאמרינן הוא משל נכרי ובסוריא יש קנין:

ואם יודע שרוב מכנסן משלו. פי' מתבואה שלו. צריך להפריש דמאי. ומקשי ולית הדא פליגי על ר' הושיעא. פי' דאמר שאין נוהג דמאי בסוריא. ומשני. א"ר מנא כאן בודאי כאן בספק כו' כצ"ל. פי' בודאי דהיינו כשהוא נוהג היינו בספק פי' שאינו יודע אם רוב מכנסן משלו אז א"צ להפריש דמאי דתלינן שהיא של גוי. ותי' כאן בחו"ל כאן בארץ. מיותר:

ה"ג וגבול שבצדדין מה הן:

מ"ד הירדן מא"י דכתיב והערבה והירדן וגבול. ופי' דמשמע דהוי כולם מא"י:

ה"ג מ"ד הירדן מחו"ל דכתיב כי אתם עוברים את הירדן לבוא אל ארץ כנען. משמע דהירדן לאו מא"י הוא:

מ"ד הירדן גבול בפ"ע דכתיב הירדן (וגובל) [יגבול] אותו לפאת קדמה. פי' אלמא שהוא גבול מדכתיב (וגובל) [יגבול]:

והוא שיהא במקום אחד. פי' כשיהא הים במקום אחד אז הוא גבול. אכל כשיש הפסק יבשה ביניהם אינו גבול אלא הראשון הסמוך לא"י:

ה"ג תני הירדן שנטל מזה ונתן לזה. פי' דהיינו שהוביש מקום שהיה ירדן או ששטף הירדן היבשה:

מה שנטל נטל ומה שנתן נתן. פי' מקום שהוא ירדן הוא מא"י ומקום שנעשה יבשה הוא מחו"ל:

ומקשי מה אנן קיימין. אם מקום שהיה א"י והשתא נעשה הירדן דאמרת מה שנטל נטל וא"כ הוי פטור בחו"ל. ע"ז מקשי כחזקתן למעשרות. פי' דודאי אף השתא הם חזקה בא"י בין למעשרות ובין לשביעית:

אלא כי אנן קיימין לחזקות. פי' שיש חילוק בין עבר הירדן לענין דליהוי מחאה וכן לביעור דהוי נמי שלשה ארצות ועבר הירדן. ולענין זה אם בתחילה לא הוי ירדן ולבסוף הוי ירדן מי קרינן עבר הירדן. וכן לענין מעשר בהמה שאין מצטרפין אם הירדן מפסיק ביניהם. וחמשה בהמות בצד זה וחמשה בהמות בצד השני. הירדן מפסיק. ולענין זה הוי חילוק בין יבשה לים. ואין חילוק בין כשהוא ים [בין כשהוא יבשה] אלא אזלינן בתר השתא. וע"ז אמר מה שנטל נטל ומה שנתן נתן:

ר' חייא בשם ר' יוחנן והוא שמשך עפר. פי' אז הוי דינו כיבשה. אבל לא כשהוא עדיין רפש וטיט שאז אינו נחשב כיבשה:

שלא יהיו אומרים ראינו תרומה טהורה נשרפת. פי' דיסבור שהיא מא"י ויפרוש לכהן כו':

שלא יהיו אומרים ראינו תרומה טמאה נאכלת. פי' דיסבור שהיא מחו"ל. מתוך שהוא רואה שהוא מפריש את שתיהן:

מכיון שבא לכאן וכאן הוא נשאל. פי' כיון שרואה שאחת נאכלת ואחת נשרפת נשאל הוא ויאמרו לו שאינה כא"י וכחו"ל:

זו וזו מדבריהן היא. פי' הוא מפרש השתא אמאי מהנהר ומאמנה ולפנים שהיא חו"ל:

של כהן יש לה שיעור ושל אור אין לה שיעור. ומפרש מפני ששתיהן מדבריהן מוטב לרבות בנאכלות כו':

ה"ג אף ר' יוסי מודי בה. פי' הא דקתני ואסורים לזבים ולזבות. ומפרש הטעם דחומר הוא:

הורי ר' אבוהו בבוצרה שהיא צריכה רוב. צ"ל למטה קודם אר"ז מתני' אמרה כו':

א"ר יונה מלמד. פי' מדקתני ונאכלת עם הזר על השולחן משמע ליה דאפי' נתערבה מותר. ומפרש שתי קולות. דהיינו שהיא בטלה בפחות ממאה פי' אלא שצריכה לעלות. ואינו עולה באחד ומאה. פי' אם נתערב בא' ומאה א"צ אפי' להעלות:

ומשמע הכא דבפחות ממאה בטלה היינו אפי' לעולם קאי:

הורי ר' אבהו בבוצרה שהיא צריכה רוב. פי' שאינה בטלה לעולם אלא א"כ יש לה רוב מן החולין:

אר"ז מתני' אמרה שאפי' א' באחד. פי' בטלה. וכדמפרש מדקתני ונאכלת עם הזר על השולחן. משמע לי' שאפי' נתערבה א' בא' נמי בטל. דאל"כ ניחוש דילמא יתערב א' בא':

כאן צ"ל ר"ז ר' יהודא בשם ר' שמואל. פי' שיש עוד קולא גבי חלת חו"ל. דהיינו שאוכל ואח"כ מפריש:

א"ר יוחנן רבותינו שבגולה כו'. ר' בא בשם שמואל לא חשו. פי' רבותינו שבגולה מתחילה [היו מפרישין] אלא לתרומת דגן ותירוש ויצהר. ולאו דוקא לתרומות אלא אף למעשרות:

ר' הילא בשם שמואל לא חשו אלא לתרומה גדולה בלבד. פי' ול"פ אלא היינו בשאר פירות חוץ מדגן ותירוש ויצהר. דבדגן מודו כו"ע שהי' מפרישין אף המעשרות:

אבל לירקות אפי' ת"ג. פי' לא היו חוששין. ומפרש כהדא דתני איסי כו'. ולפ"ז היו ג' דינים חלוקים במעשרות וכו'. עיין בתוספת בחולין דף ז' ע"א. ולאחר שבאו הרובין ובטלו לא היו מפרישין אפי' ת"ג מדגן תירוש ויצהר:

צריך. פי' להפריש. ואם הוא מפריש אעפ"כ אוכל אפי' זר והא דמודיעין אותו. מודיעין אותו שאינו גזל:

ת"ל כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו. פי' דמשמע ליה שהוקשו זה לזה. דהיינו שדה החרם לאחוזה. ומקשי ואחוזה עצמה מנין. פי' שאתה רוצה ליליף מיני' לשדה החרם:

ורצה לשנות בגין דכתיב לכהן. פי' דמשמע הכהן המיוחד. ומקשי א"כ אף בזרוע לחיים והקיבה צריך להפריש וליתן לאנשי משמר דהא כתיב נמי לכהן. ומשני ר' אחא ר' אבהו כו' כל חרם ק"ק הוא. מה ק"ק כו'. פי' מיניה ילפינן דחרמים לאנשי משמר. ומקשי לימא אוף המטלטלין. פי' אם עשה חרם שיהא לאנשי משמר דתני. פי' באמת שאינו כן. ואמאי. ומשני אשי ה' ונחלתו יאכלון. פי' מיני' ילפינן לכל הנחלות בין שדה אחוזה ובין שדה החרם. ולא מטלטלין שאינו נקרא נחלה:

ר' יהודה אוסר בביכורים. פי' ליתן לכל כהן. ומפרש דר' יהודא כדעתיה דסבר אין נותנין אלא לחבר בטובה:

ר"ע כדעתיה. פי' הא דמתיר בכרשיני תרומה ליתן לכהן ע"ה. משום דסבר כל מעשיהן בטומאה. פי' שמותר לטמאות אותה ולכך לא איכפת לן אם הוא ע"ה:

א"ר יוסי אפי' [תימא] מיחלפא שיטתי'. פי' אפי' יסבור ר"ע שכל מעשיהן בטהרה. יכול ליסבור שמותר ליתן כרשיני תרומה לע"ה וטעמא שאינו מצוי הוא לטמאות מאכל בהמתו:

מ"מ לא גזרו על הבקי. פי' כשגזרו על הכרשינין. בקי שם עשב. ומשני בעליהן יצאת מאליכסנדרייא. פי' הרוב הוא באליכסנדרייא. אלא שהובא מאליכסנדרייא לזרוע כאן לכך לא גזרו:

תני ר' חייא גזרו עליהן:

והחזידו למקומן. פי' על אותן שהביאו חלותיהן מחו"ל לחזור לחו"ל:

א"ר בא בר זבדי. פי' שהוא פליג וסבר שאין מחזירין אותן כדמפרש טעמא כדי שלא יאמרו ראינו תרומה יוצא לחו"ל מא"י. והשתא מיבעי' לי' מה עבדי לאוכלו אין את יכול. פי' בא"י שלא יאמרו כו':

הא כיצד מניחה עד הפסח כו'. פי' וממילא ישרוף אותה:

אני ראיתי את שמעון בן כהנא שותה יין תרומה בעכו. פי' באותו מקום שהיא מא"י. ואמר שזה הובא. פי' התרומה:

מקליקה. פי' מחו"ל:

וגזרו עליו. פי' שלא ישתה כאן ושתם בספינה:

וה"ג א"ר בא בר מרי דר' חייא רובה היא. פי' הא דשתם בספינה אתיא כר' חייא רובה:

ברם לר' בא בר זבדי ואמרו ראינו תרומה יוצא מא"י לחו"ל. פי' והיאך הוציא הא הוא חייש שלא יאמרו כו'. ומשני נאמר לא ירד לעכו. פי' אותן הרואין שהוא שותה יאמרו שעדיין לא ירד לעכו אלא שהוא רוצה לירד לעכו דבספינה אין ניכר כ"כ אם הוא יורד מעכו או לעכו. והשתא מקשי איכן שתתו. פי' אם באותו צד שהוא מא"י או באותו צד שהוא מחו"ל. ואמר מן החוט ולחוץ פי' שהוא חו"ל. דאי תימא מן החוט ולפנים דהיינו במקום שהיא מא"י א"כ קשה יאמרו מביאין תרומה מחו"ל לארץ ומה הועילו שלא שתו בארץ כיון דהשתא נמי איכא למיחש. ומשני אפי' תימר מן החוט ולפנים. ואי קשיא יאמרו. לא חשו למראית עין בספינה. פי' כולי האי לא גזרו כיון דלא שכיח שישתה בספינה:

ואין בני אדם טועין לומר שמביאין תרומה מחו"ל לארץ. ט"ס וצ"ל א"ר בא בר מרי דר' חייא רובה היא ברם לר' בא בר זבדי יאמרו ראינו תרומה יוצא מארץ לחו"ל:

איכן שתו מן החוט ולחוץ דאין תימר מן החוט ולפנים מביאין תרומה מחו"ל לארץ א"ר יונה אפי' תימא כו' כצ"ל:

ר"ש בר כהנא הוי מסמיך לר"א כו'. פי' דמייתי ראיה שהי' בימיו ר"ז כשר כ"כ. צ"ל לא דר"ז צריך כ"כ אלא מילין דיוצרין שמע לון. פי' כדי שיראו הבריות שהוא פורש כ"כ מאיסור ויפרשו גם הם:

אנשי אליכסנדרייא עד תמן תנינן מיותר:

תמן תנינן אין מביאין משקין ביכורים כו'. פי' דסיים התם חוץ מזיתים וענבים משמע דזיתים וענבים מותר להביא והכא במתני' את אמרת שהביא ביכורי יין ושמן ולא קבלו ממנו. ומשני כיני מתני'. פי' הא דקתני חוץ מזיתים וענבים. היינו שאין עושין מן הביכורים משקין אפי' משזכה כהן. פי' אפי' לאחר שזכה הכהן בהן עליהם קאמר דחוץ מזיתים וענבים אבל להביא אפי' זיתים וענבים אסור. ומקשי. והתני דרך ביכורים להביא משקין כו'. ת"ל תביא. פי' אלמא שמותר להביא ביכורים משקה ולדידך אין להביא משקה כלל אפי' של זיתים וענבים. ומשני התם בשליקטן משעה ראשונה. פי' לכך מותר להביא. ואתיא כמ"ד פסחן של נשים רשות. פי' שאינו חובה ולכך החזירוהו. דתני האשה עושה כו'. פי' שהוא מפרש שיש מ"ד שסובר רשות דאי חובה אמאי החזירוהו:

עושה פסח הראשון לעצמה. פי' אפי' לעצמה והשני טפלה לאחרים. פי' אבל לא לעצמה:

ד"ר יהודא רי"א כו' כצ"ל:

**עושה פסח שני לעצמה.**פי' דאפי' פסח שני עושה לעצמה וכ"ש פסח ראשון:

שאני שני חובה ותי' אפי' בשבת מיותר:

רש"א האשה עושה פסח ראשון טפילה לאחרים. פי' דפסח הראשון רשות. ואינה עושה פסח שני. פי' אפי' עם אחרים והיינו ר"ש שסובר שאפי' פסח הראשון רשות:

ה"ג מ"ט דר' יהודה. פי' דסבר דבראשון עושה לעצמה ולא בשני. ומפרש דכתיב איש שה לבית אבות. פי' דמשמע לכל בית אב ע"י צירוף והיינו בשני:

שה לבית. פי' היינו לעצמה היינו בראשון:

מ"ט דר' יוסי איש שה לבית אבות שה לבית בשני. פי' שאפי' בשני יהיו שה לבית פי' לעצמה וכ"ש בראשון:

מ"ט דר"ש איש ולא אשה. פי' דדריש כר' יהודא דשה לבית אבות בשני שה לבית בראשון. וממעטינין מאיש ולא אשה והיינו משה לבית אבות דהיינו על ידי דשה לבית אבות דהיינו לעצמה בראשון ממעטינין אשה מלעלמה אבל לטפילה מותר:

וה"ג מ"ט דר' יהודא איש שה לבית אבות בשני שה לבית בראשון. מ"ט דר' יוסי איש שה לבית אבות שה לבית בשני כ"ש בראשון. מ"ט דר"ש איש ולא אשה כו':

ה"ג ואפי' למ"ד רשות למה החזירוהו. פי' כיון שמותרת לעשות. ומשני שהדבר מסויים. פי' שהיו אנשים מסויימים והיו חוששין שמא יקבע הדבר חובה:

ומקשי קודם לשתי הלחם לא יביא. פי' לכתחילה ואם הביא כשר. פי' וא"כ אמאי החזירוהו. ומשני שנויא היא וכו'. וכן מקשי נמי על בכורות אמאי לא קיבלו ממנו:

ולא כן תנינין אם באו תמימים יקרבו. פי' בדיעבד והכא שכבר הביא הוי כדיעבד. ומשני שנייא הוא כו':

ה"ג תמן תנינן אין מביאין תרומה מחוץ לארץ. פי' ותני התם שאין מביאין אפי' מסוריא פי' [אפי' מסוריא] נמי אין מביאין תרומה. ועליה מקשי מ"ש מביכורים פי' דהכא משמע שביכורים מותר להביא מסוריא. ומשני א"ר הושיעא ביכורים באחריות הבעלים פי' שעל הבעלים להביאן:

תרומה אינה באחריות הבעלים אלא שהכהן הולך אחר התרומה לגורן לכך גזרו שלא יביאו מסוריא:

שאם אומרו את כן. פי' שיביאו התרומה מסוריא אף הן מרדפין אחריהן לשם. פי' דהכהנים הולכין אחר התרומה לסוריא ואתי למיפק לחוץ לארץ מה שאין כן בביכורים כדפי':

סליק מסכת חלה

הדרן עלך שתי נשים וסליקא לה מסכת חלה