כתב יד א המזמין:

כתב יד א ה"ג לית יכיל דתנינן היו דמאי. פי' משמע הא רישא בודאי ואפילו הכי הוא מתנה:

ומשני מה דאמר ר' יוחנן בדמאי לא בודאי לא אמר אלא מתניתא בדמאי. פי' דבאמת אפילו בודאי נמי מותר להתנות מה שאני עתיד להפריש למחר וגרסינן לפי זה במתני' דהיו לו תאנים של טבל מה שאני עתיד להפריש למחר ואין חילוק בזה כלל בין דמאי לודאי אלא דמתני' לא מצי איירי אלא בדמאי כדמפרש דבודאי אינו יכול להתנות על דבר שאינו ברשותו:

כתב יד א ה"ג מירחמית מיקל ותלוי ביה א"ל עתיד אתה להנהיג שררה על ישראל כו'. פי' דסומך עליו אפילו לקולא:

א"ל עתיד כו'. פי' משום ברכה:

כתב יד א דיתקן לילא. צ"ל דיתקן לה:

ולא הוי זבדי בר לוי צריך מזכי כו'. פי' דליהוי שלו:

ה"ג ר' זעירא אמר אי בשיש לו תנאי עליו ועל אחרים. פי' דהיינו שהתנאי היה לתקן שלו ושל אחרים לא היה צריך לזכות ואי בשאין לו תנאי אלא עליו ולא על אחרים:

צריך לזכותו בירקא. פי' דליהוי שלו:

ה"ג משום ר' אבוהו אמר. כצ"ל ותי' איתתבת מיותר:

ולא זכי זבדי בן לוי כו'. פי' כי היה המעשה אלמא שהיה התנאי עליו ועל אחרים ולא פליג ר' אבוהו על ר' זעירא אלא שהיה אומר האיך היה המעשה:

כתב יד א ה"ג וצריך להלחיש בשפתיו. פי' התנאי:

כתב יד א ה"ג אדחי תנא. פי' כמו סמי דהיינו דבאמת אין צריך להלחיש:

מפני אובדן אוכלין. פי' דמסתמא מה שיפריש למחר הוא מאבדו כדי שלא יאכלו אחרים:

א"ל מפררו כל שהוא. פי' על פחות מכזית שאינו אסור משום איבוד אוכלין:

כתב יד א אלא דלא בעי דיחשדוני. וכיון שהוא רוצה שיהא להן נחת רוח לא איכפת לן מה שאינו רוצה שיחשדו אותי ולא הוי גזל:

כתב יד א לענין מזיגת הכוס. פי' דהכל מעורב ואיך יסיים המקום ועל זה אמר בפיו ושולי הכוס:

כתב יד א ה"ג תנא נוטל תרומת מעשר ומניחו במקום המוצנע אחד תרומה טהורה ואחד תרומה טמאה. ועליה מקשי ולא נמצא מטלטל תרומה טמאה בשבת:

עם יציאתו מן הכוס קדיש. פי' וקודם שקדיש מותר לטלטל שהרי יכול לשתות כשיתקן כיון שיש עליו תנאי מאתמול:

כתב יד א ה"ג אמרו לו לר' מאיר אי אתה מודה שמא תבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע ומקשי והדא מתני' לא כר"י ולא כר"ש היא פי' דלא חייש הכא לשמא יבקע הנוד:

ומשני הכל מודים כו' שהוא על אתר. פי' כיון ששותהו תיכף לא חיישינן לזמן מועט שמא יבקע:

תמן תנינן מי שנתן סאה לבן לוי וסאה לעני מפריש עליה שמונה סאין ואוכלן ר"א בשם ר' הושעיא עשו אותן כפועל שאינו מאמין לבעל הבית. פי' כמו שהתירו גבי פועל לאכול על סמך התרומת מעשר שהפריש כבר ואמרינן כל מה שאוכל הוברר הדבר שעליה קאי האי תרומת מעשר. כן התם נמי במי שנתן סאה לבן לוי [וסאה לעני יש] לו להפריש שמונה סאין ולומר שיהא אותן הסאין קאי על אותן השמונה:

כתב יד א ה"ג ונשרפו התרומה הפירות בטיבולן לכשיאכלו הפירות קדשה תרומה למפרע:

כתב יד א מהו חשך. פי' דקתני במתני' וחשך:

ומפרש מן מיכליה הוא מפיק תרומת מעשר. פי' שאוכל אחד פחות:

ומקשי והתני לא יפרוש כו'. אלמא שאסור להרעיב א"ע והאיך הוא חשך מן מיכליה:

כתב יד א ומשני תנאי בית דין הוא שיהא תרומות מעשר משל בעל הבית ומע"ש משל פועל. והאי חשך היינו שחשך גרוגרות א' מגרוגרת בעל הבית ומפריש ממנה תרומת מעשר:

משל פועל משל בעל הבית. צ"ל להיפך משל בעל הבית משל פועל:

כתב יד א ה"ג א"ל לר' מאיר אי אתה מודה שמא תבקע הנוד ונמצא זה שותה טבלים למפרע לא כטעמא הדין כו'. דמה שאוסרין אינו מפני טעם א' אלא זה אוסר מפני טעם אחר וזה אוסר מפני טעם אחר:

ומפרש טעמא דר' יוסי שיהא מסוים. פי' שצריך לסיים וכאן אינו מסיים כלל אלא מה שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה:

טעמא דר"ש כו':

ה"ג מ"ש שבחביות זה יהא מחולל על הסלע שבכיס זה חילל:

מ"ט דר"י צ"ל ומודה ר"י שאם אמר על הסלע הישנה כו'. פי' סיים ומ"ש אי אתה מודה שמא תבקע הנוד היינו שאמרו כן לר"מ אפילו [אם] אין אתה חושש לאלו היה לך לחוש שמא תבקע הנוד:

כתב יד א הדא מתני' לא כר"י ולא כר"ש. פי' דהן חוששין שמא יבקע הנוד ובמתני' קתני שמכחיש עליהן בחזקת שהן קיימין ולא חיישינן שמא נאבדו:

ומשני א"ר זעירא כו' תמן הכא צ"ל להיפך הכא תמן. פי' דכאן גבי הלוקח יין למפרע נתקלקל. פי' אם יתקלקל שתה טבל למפרע ולא יוכל להועיל כלום אחר כך לכך חיישינן אבל הכא דאם יתקלקל דלא חיישינן למפרע אלא שהיה לנו לחוש שמא הפריש אחר שנתקלקל להא לא חיישינן דאמרינן מסתמא קלא אית ליה ואם היה נאבד היה יודע שאנו מעמידין על חזקתו שעדיין הוא שלם:

כתב יד א ה"ג וחכ"א על כולן לא מעל בספק ועל האחרונה מעל בודאי. פי' שעל הראשונה לא מעל אף בספק:

בשהיו לו עשר. פי' שאותה הפרוטה בטל ברוב מדאורייתא ולכך לא מעל אף בספק:

אבל אם היו שתים. פי' שלא בטל ברוב דהוי ספק דאורייתא אפילו חכמים מודים שעל הראשונים מעל בספק:

מה בין האומר בכיס זה ומה בין האומר מן כיס זה. פי' דקתני התם בסיפא ומודה ר"ע לחכמים באומר פרטה מן הכיס זה הקדש שלא מעל עד שיוציא את כל הכיס וע"ז מקשי מפני מה ר' עקיבא מחמיר טפי באומר בכיס מבאומר מן הכיס:

וכאן צ"ל כאן תלוי בהפרשה וכאן אין תלוי בהפרשה. פי' דכשאומר בכיס זהו אין תלוי בהפרשה ולפיכך אף על הראשונה מעל בספק אבל כשאומר מן הכיס אינו קדוש עד שיפרישנה וכל זמן שלא הפריש אינו קדוש כלל לפיכך לא מעל על הראשונה:

ומקשי ר"ל עליה אפילו הוציא את כל הכיס לא ימעול. פי' כיון שתלוי בהפרשה כיון שלא הפריש אפילו הוציא את כל הכיס לא ימעול שהרי לא קדיש עדיין כלל:

ומייתי ראיה מהלוקח יין כמה דתימר הכא למפרע טבל. פי' גבי הלוקח יין שתלוי בהפרשה אמרינן כל זמן שלא הפריש טבל שתה הכי נמי באומר פרוטה מן הכיס נימא נמי הכי דכ"ז שלא הפריש אינו קדוש כלל:

כאן צריך להיות א"ר יונה כאן וכאן אין תלוי בהפרשה. פי' דאפילו כשאמר מן הכיס נמי אין תלוי בהפרשה ומה שמודה הכא ר"ע טפי שעל הראשונה לא מעל בספק היינו שנעשה כאומר אל יצא הכיס הזה מידי פרוטות הקדש ולפיכך כל הכיס הוי חולין עד האחרונה והאחרונה הוי הקדש אף שלא הפרישה:

מחלפא שיטתיה דר"ל תמן הוא אמר מועלין בפרוטה לפי חשבון ג' לוגין. פי' דהיינו גבי ניסוך המים דקתני במס' מעילה המים שבכד אין מועלין בהם וקאמר עליה ר"ל שאין מועלין בכלן והיינו שאם שתה מאותו המים שבכד לא מעל דשמא לא מאותן הג' לוגין של הקדש שתה אבל לפי חשבון ג' לוגין מועלין. פי' דהיינו אם שתה כ"כ עד שיבוא לכל ג' לוגין פרוטה מועלין דאמרינן שמאותן ג' לוגין של הקדש גם כן נהנה כדי פרוטה אלמא דסבר שאותן הג' לוגין קדוש אף שעדיין לא הפריש והכא משמע דסבר שתלוי בהפרשה וכל זמן שלא הפריש לא קדיש כלל דקאמר אפילו הוציא את כל הכיס לא ימעול:

ומשני מן דאצרכה חזר ופשטה. פי' דבתחלה היה סבור שתלוי בהפרשה דוקא והקשה אפילו הוציא את כל הכיס לא ימעול וכיון שפשט לו ר' יונה שאין תלוי בהפרשה אלא גבי מעשר והכא גבי פרוטה שאמר אל יצא כו' א"כ גבי ניסוך המים תיכף קדוש ולפיכך מועלין בפרוטה לפי חשבון כו':

כתב יד א ה"ג ואין אדם עומד בחול ואומד הרי זו כו':

ה"ג אף אין אדם עומד בע"ש כו':

ה"ג אם אמר הרי זו תרומת מעשר משתחשך ה"ז תרומה. פי' דכשחל שם תרומה עליו כבר העריב שמשו על הלגין:

ואם אמר ה"ז עירוב לא אמר כלום. פי' דקניית עירוב הוא מבעוד יום אלמא שעכ"פ יכול להתנות שיהיה תרומה אחר כך ולר' יוסי בר בון דאמר שאף בע"ש אין אדם מתנה קשיא:

לשעבר. פי' בדיעבד אם אמר אבל לכתחלה לא יאמר:

ומקשי והתני ר' חייא אומר. פי' דמשמע אפילו לכתחילה:

וחזר בה. פי' ר' יוסי בר בון וסבר דמותר להתנות מערב שבת:

כתב יד א ה"ג תני מטלטלה אחד תרומה טהורה וא' תדומה טמאה מאי כדון. פי' האיך מתנה:

ומפרש היתה תרומה טהורה מכבר לכשאוכלנה. פי' דצ"ל לכשאכלנה כדי שלא יהא מדומע אבל מותר לטלטלה דתרומה טהורה ראויה לאכילה:

היתה תרומה טמאה מכבר לכשאניחנה בקרן זויות. פי' דתרומה טמאה אסור לטלטלה אלא דאיירי שאמר מכבר לכשאניחנה בקרן זוית דכשמטלטל עדיין לא היה עליה שם תרומה ולפיכך מותר לטלטל:

ומדייק מיניה ר' זעירא דטבל שיש עליו תנאי מותר לטלטלה. דאל"כ קשה האיך הוא מותר לטלטל תרומה טמאה דאפילו אמר לכשאניחנה הרי הוא טבל אלא ודאי כדפרישית:

מכבר לכשאפרישנה הגע עצמך מיותר שהיתה שהיתה צ"ל היתה היתה:

הגע עצמך מיותר:

כתב יד א נוטל מן השניה שני תאנים כו'. אי גרסי' הכי צ"ל דלא קאי אלא אתרומת מעשר דתרומה גדולה א"א לגורן שתעקר אא"כ נתרמה ממנו תרומה גדולה ואיירי הכי שכבר נתרמה ומעשר ראשון יעכב לעצמו כי אף הזר יכול לאכול אלא שצריך ליתן המעות ללוי ומע"ש יכול לפדות ואם כן אין צריך להפריש דווקא אלא תרומת מעשר וכאן כשאמר מעשרות של זו בזו הרי הוא רוצה לתקן כלכלה אחד בחברתה ולהפריש המעשר עליהן מלבד ואם היה בכל כלכלה מאה תאנים הרי הוא רוצה לתקן מאה ממקום אחר ואם כן הרי הוא צריך להפריש על תשעים עשרה ועל תשעה א' ועל א' הנשארת עדיין צריך להפריש עליה ג"כ על תשעה תלקים ממנה חלק עשירית ועדיין נשאר חלק עשירית מתאנה שלא עישר עליה כלום כמו שאפרש לקמן דהיה צריך להפריש עליה חלק תשיעית וא"כ הרי המעשר של כלכלה א' י"א ועשירית וכן לכלכלה השניה אף שבכלכלה השניה כבר חסר מה שצריך ליטול המעשרות על כלכלה ראשונה מכל מקום כיון שעירב כ"א ואמר אחר כך ושל זו בזו משמע שרוצה להפריש מעל שניהם שוה דהוי כמו המרבה במעשרות דבכדי שהדעת טועה נתפס עליהן שם מעשר ולפיכך צריך לעשר על שניהם שוה דהיינו כ"ב ושני עישורין של תאינה ולפיכך הוא נוטל מן שניה כדי שני עישורים כדפרי' והאי קרא שם דקתני במתני' היינו שלא יעשה פעולה אלא שקרא עליה שם לענין שלא יהא מפריש לא מעליהן על אחרים ולא מאחרים עליהן אבל על אותן הכלכלות יכול להפריש מאיזה כלכלה שירצה דהיינו המעשרות של שני הכלכלות דהיינו כ"ב תאנים ושני עישורין ואם כן הוי התרומת מעשר מהן שני תאנים ושני עישורין ועישורן של עישור דהיינו על כל עישור יהיה עישור של עישור תרומת מעשר וזהו פי' ותני עלה ונוטל מן השניה שני תאנים כו'. פי' דקאי על הא דקתני של זו בזו דהראשונה מעושרת ולפיכך מה שאמר אחר כך ושל זו בזו לאו כלום היא ולפיכך נוטל מן השניה כדי שני מעשרות כדפרישית:

ואם קאי נמי אמעשר ראשון ומעשר שני צריך לגרוס הכי שני פעמים שני עישורין ועישורין ועישורין. וכן משמע לעיל סופ"ק וכבר פי' שם עיי"ש:

שמואל אמר לא מצי תניתיה. פי' דקאי על הלשון של הברייתא דקתני ועישורין ועישורו של עישור ע"ז אמר דבעשורי לא מצי לאפוקי ידי מעשר דכבר פי' שלתשעה חלקים צריך חלק עשירית וא"כ נשאר חלק עשירי אחר שעדיין אינו מעושר וצריך לחלוק אותו החלק עשירית לעשרה חלקים דהיינו לחלוק מאות וצריך להפריש על תשעה חלקי מאה חלק א' ממאה והיינו אין יסב חדא לעשר צריך מיסב חדא למאה. ועדיין נשאר חלק מאה א' שלא נתעשר עליה וצריך לחלק אותו החלק גם כן לעשרה דהיינו לחלקי אלפים ומפריש על תשעה חלקי אלפים חלק אלף אחד והיינו אין יסב חדא למאה צריך מיסב חדא לאלף. ועדיין נשאר חלק אלף א' שלא עישר עליה ואם תחלק אותו לעשרה צריך להפריש עליה א' לעשרת אלפים וכן לעולם אלא היה צריך לומר שני תאנים ושני תישועין ותו לא כו':

למאתים למאתים צ"ל למאה למאה:

כתב יד א ה"ג אין את תופס אלא ראשון בלבד דתנינן תמן כו':

אבל בתוך כדי דבור לא. פי' אפילו ר' מאיר מודה ששניהם חלים:

מן מה דאמר ר"א דר' מאיר היא הדא אמרת כו'. פי' מדמי ליה תמורה לענין מעשרות וגבי מעשרות אפילו בתוך כ"ד מינו תופס אלא ראשון כדמפרש:

כתב יד א דתני מעשרותיהן כו'. פי' מדלא הוציא אלא כשאמר מעשרותיהן שקבע שניהם כא' משמע בזה אחר זה אפילו בתוך כדי דבור אינו תפוס אלא ראשון:

ה"ג אמר רבינא מודה ר' מאיר לחכמים באומר בהמה זו תמורה תחת שני זבחים אלו שחלו שניהם מפני שקבע שני שמות כאחד. פי' דמדמי תמורה למעשרות: והשאר עד לא כן מיותר:

ומקשי לא כן א"ר שמואל בר יצחק כו' חוזר בו בתוך כדי דבור. פי' ואם כן כיון שיכול לחזור בו אמאי כשאמר אחר כך תמורת שלמים לאו כלום הוא להוי כמו שחוזר בו:

ומשני כאן במתכוין לחזור וכאן במתכוין להוסיף. פי' דהיינו כשמתכוין לחזור יכול לחזור אבל הכא איירי שאינו רוצה לחזור ממה שאמר תחלה תמורת עולה אלא שרוצה להוסיף אחר כך ואמר תמורת שלמים לפיכך לא אמר כלום שאינו יכול להוסיף:

ה"ג מה בין הקדש לתרומה, פי' מ"ש דמהקדש יכול לחזור בו ובתרומה אינו יכול לחזור בו אפילו בתוך כדי דבור:

ומשני אדם נשאל על הקדשו ואין אדם נשאל על תרומתו. פי' אין דרך לשאל על תרומתו דכששואל על הקדש יהיה שלו אבל כששואל על התרומה יהיה טבל ויהיה צריך להפריש עליה תרומה אחרת ואינו מרויח בכך וכיון שאין דרכו לישאל עליה מסתמא אם עשה תרומה גמר בדעתו שיהיה זו תרומה ולפיכך אינו יכול לחזור בו אפילו בתוך כ"ד אבל אם הוא רוצה לישאל נשאלין אף על התרומה כדתני מערבין לישראל בתרומה ואמר עליה דמגו דאי בעי מיתשל עליה וכו':

כתב יד א כיצד הוא עושה. פי' דקאי אאם אמר מעשרותיהן מעשרות כלכלה בחברתה שעירב שניהם ביחד והוי כמו שמפריש מלגאו ולפיכך מפריש דא"צ ליטול אלא עשרים תאנים:

ה"ג וכל עשרים דנסב אית בהן תרומת מעשר. פי' דיכול ליטול שתים לתרומת מעשר מאיזה מהם שירצה:

ה"ג אם לשם מאתים הוא נוטל עשרים ושתים דהיינו י"א לכל מאה:

היה בזו מאה ובזו אלף אם לשם מאה הוא נוטל אחת עשרה. פי' אי מן האלף נוטל על המאה נוטל י"א:

ואם לשם אלף הוא נוטל. פי' שהוא נוטל מן מאה על אלף:

אפי' הוא נוטל את כולה לא השלים שהרי צריך לטול על האלף מאה ועשר דהיינו י"א לכל מאה:

כתב יד א שני תישועין ותישוע של תישוע. פי' היינו כשמתקן מלבר שצריך להפריש על כל תאנה כן ויהיה התישוע והתישוע של תישוע מעשר והיינו עשרה והתישוע השני מעשר שני:

ה"ג עשרים ושלש תאנים וארבע תישועין ותישוע של תישוע:

כתב יד א [מתני'] מאה טבל ומאה חולין נוטל מאה ואחד. פי' דהאי מתני' קאי על מתני' דלעיל שאמר מעשרות כלכלה בחברתה שאינו יכול להפריש עליהן ממקום אחר אלא מניה וביה והשתא חיישינן על כל א' שמא היא של חולין לכך צריך לטול מאה ואחד כדי שיהא כדי תרומת מעשר ודאי משל טבל דעל המעשר לא איכפת לן דהרי אף הזר יכול לאוכלן ואם הוא קורא שם בכ"מ שהם ומשלם אותו ללוי ואותן המאה ואחד נותן לכהן ונוטל דמים ממנו חוץ מדמי סאה אחד שבהן:

מאה טבל (ומאה טבל) ומאה מעשר כבר פי':

לא הפסיד כלום. מפרש הירושלמי היינו שהמעשר לא הפסיד כלום וכבר פי':

כתב יד א [גמ'] ה"ג דאיתפלגין תרומת שני כריים באחד מהן ר' יוחנן אמר קידשו מדומעין. אף שאינו יודע איזו היא התרומה אפ"ה קידשו ונעשה מדומע:

ור"ל אמר לא קידשו. פי' כיון שאינו ניכר המעשר ולפיכך הכי נמי לר"ל צ"ל דהיינו שיהא המעשר מפורש יותר ולפיכך צריך לכפול ולעשות המעשר מטבל לעצמו ותרומת מעשר ממעשר לעצמו ור' יוחנן לא מצריך כלל לפרש: חולקין על ר"א בן ערך כו' ויעלה באחד ומאה. פי' ואם כן הכא גבי מאה טבל ומאה חולין אמאי נוטל אחד ומאה יקרא שם ויעלה באחד ומאה:

כתב יד א ומשני תיפתר בדברים שאין להם עליה. פי' דהיינו שאיירי שהטבל הוא מדברים החשובין שאינן בטלים כלל:

ומקשי ויפצע. פי' משום שלא יהיה דבר חשוב ותיבטל:

ומשני וכי מותר ליפצע לא כן תני נתפצעו. פי' דמשמע דיעבד ולא לכתחילה:

כתב יד א ה"ג כל זמן שהטבל מרובה על המעשר מעשר לא הפסיד כלום. פי' דבמתני' קתני דכשמאה טבל ומאה מעשר מעורבין דנוטל מאה ואחד מפני שמטבל יוכל להפריש תרומת מעשר על המעשר אלא שממעשר לא יוכל להפריש תרומת מעשר על הטבל משום דהכא איירי שאמר תחילה על שני הכלכלות דהיינו של תרומת מעשר ושל טבל מעשרות כלכלה בחברתה וכלול כל המעשר כאחד לכך אמרינן שלא היה דעתו שיפריש ממעשר על הטבל שהרי לא יכול להפריש מן המעשר על הטבל מעשר אלא אמרינן שמסתמא היה דעתו שיפריש או מן הטבל אף על המעשר או מן הטבל על הטבל ומן המעשר על המעשר לכך צריך להפריש כדי תרומת מעשר של טבל יתירה על המעשר דהיינו מאה ואחד שודאי יש כאן אחד מן הטבל ולפיכך כשהיה טבל מרובה מן המעשר הרי לא הפסיד המעשר כלום שהרי נשאר בידו יותר ממה שהיה תחלה מעשר בעצמו ואפילו לא היתה טבל יתירה רק אחד הרי אין צריך להפריש רק כדי המעשר ואחד יתירה ואם כן נשאר בידו כדי מעשר:

כתב יד א אתפלגון כו' עושה אותה שני למקום אחר. פי' דקא סלקא דעתך דקאי על מתני' דקתני נוטל מאה ואחד. ומפרש מה עושין במותר שהרי אין צריך ליתן לכהן גבי מאה טבל ומאה מעשר אלא י"א ומפרש דעושה את המעשר שני למקום אחר:

וחורנא אמר עושה כולו שני. פי' כל המאה ואחת:

למקום אחר ומפריש עליו ראשון ממקום אחר:

ומקשי מה אנן קיימין. פי' האיך יכול להיות דקאי על מתני' האיך יכול לעשות משני ראשון ועוד דאם יכול להפריש עליהן ראשון ממקום אחר למה ליה כלל לטול מאה ואחת יפריש עליהן ממקום אחר:

ומשני דקאי על הברייתא וה"ג מאה טבל תשעים טבל נוטל מאה ואחד חסר עישור אחד כדי שיהיה גם כדי שיעור תרומת מעשר מן טבל השניה יותר מן טבל האחת:

תשעים טבל ושמונים טבל נוטל מתשעים ואחד חסר שני עשרונים דהיינו כדי תרומת מעשר על השמונים:

שמונים טבל ושבעים טבל נוטל שמונים ואחד חסר שלשה עשרונים:

כתב יד א [מתני']: אמר שורה החיצונה אחת מעשר. פי' מעשר כלכלה בחברתה דקאי נמי על מתני' דלעיל ולפיכך אינו יכול להפריש ממקום אחר על אותו השורה אלא צריך להפריש עליה מניה וביה:

וא"י איזו היא נוטל שתי חבית לוכסן. פי' דודאי כדי מעשר של אותו השורה יש כאן מאותה השורה גופה ושאר השמונה נוטל מכל מקום שירצה ונותן לכהן:

חצי שורה החיצונה כו'. צריך ליטול מארבע הזויות כדי שיהיה מכל חצי שורה החיצונה כדי מעשר ממנה גופה ושאר הששה נוטל מאיזה שירצה ונותן לכהן:

שורה אחת מעשר. פי' מעשר כלכלה בחברתה:

נוטל שורה אחת לוכסן. כדי שיהא מעשר לכל שורה מאותה השורה גופה:

חצי שורה אחת מעשר כו' נוטל שתי שורות לוכסן. דהיינו כדי שיהא לכל חצי שורה מעשר ממנה גופה ונותן לכהן ונוטל דמים כדי עשר חביות:

חבית אחת מעשר. פי' שאמר מעשרותיה בתוכה צריך לטול מכל חבית וחבית כדי מעשרות שלה בפ"ע ונותן לכהן:

כתב יד א [גמ'] ויטול שתים עד תני היו לפניו. צ"ל קודם מתני' [בה"ח] דמקשי עליה [על ה"ז] כיון דאיירי בשניהם טבל א"כ למה לי דקתני יטול מאה וא' יטול שתים כדי תרומת מעשר על שניהם ותו לא:

ומשני ר' כהן כו' כשהפריש חציין ממקום אחר. פירוש דאותו הטבל היה מכרי שהפריש עליו חציה והיינו ממקום אחר כלומר מכרי שבמקום אחר שהפריש עליו שם חציה דאינו רשאי להפריש מאותו הטבל על מקום אחר כדקתני המפריש מקצת תרומות ומעשרות מוציא ממנו עליו אבל לא למקום אחר דהוי כמו מן הפטור על החיוב ואיירי הכא ששני הטבלים היו באותו ענין המאה והתשעים ולכך צריך ליטול כ"כ כדי שיהא מכ"א תרומה עליו. והא דאינו מפריש עליהן ממקום אחר איכא למימר דאיירי הכא שאמר תחלה קודם שנתערב השני כלכלות אמר על שניהם מעשרות כלכלה בחברתה דכבר קרא שם המעשרות בתוכו ואין להפריש ממקום אחר עליהן. והא דמוקי כשהפריש חציין היינו כדי שלא יקשה אמאי אינו מפריש מא' על חבירו ועליה קאי האי איתפלגון דפליגי בהאי אי מותר להפריש ממקום אחר עליהן כשאמר מעשרות של זו בזו ולפיכך ר' דוסתאי בר' ינאי סבר כההיא ברייתא שאין מפריש עליהן ממקום אחר ולפיכך צריך לטול מאה וא' ומפריש דעושה את השאר שני למקום אחר דהכא יכול לעשות שני מהם דהא הכא איירי בטבל וכדמפרש לעיל שטבול לראשון ולשני ולפיכך יכול לעשותן שני. וחורנא פליג עליו וסבר דאף כשאמר מעשר כלכלה בחברתה יכול להפריש ממקום אחר עליהן ולפיכך א"צ לעשות את השאר שני אלא עושה את כולה שני ומפריש עליו ראשון ממקום אחר. וה"ה דהוה מצי למימר שא"צ לעשות אותו שני אלא אוכלן דכיון שהוא מפריש עליו ראשון ממקום אחר יכול להפריש עליהן שני נמי ממקום אחר ואוכלן אלא משום דרבי דוסתאי אומר שעושה אותו שני אמר נמי בהאי לישנא אבל דוחק הוא דליהוי חורנא פליג על מתני' דכל מתני' דהכא סברי שאין מעשרין עליהן ממקום אחר כשאומר מעשרות כלכלה בחברתה דכיון שקבע המעשרות בתוכה שוב אין יכול להפריש ממקום אחר דהוי כאלו הפריש מן החיוב על הפטור שהרי כבר קבע המעשרות בתוכו ולפיכך צריך לטול מאה וא' ואינו מפריש עליהן ממקום אחר. ואין לומר דמתני' איירי שאין לו טבל אחר א"כ גבי מאה טבל ומאה מעשר אמאי מפריש מאה ואחד היה לו להפריש י"א ותו לא שהרי גם מן המעשר יכול להפריש תרומת מעשר על הטבל. א"נ איכא למימר דאיירי הכא שלא אמר מעשרות כלכלה בחברתה ופליגי במפריש מקצת תרומות ומעשרות אם מותר להפריש ממקום אחר עליהן או לא. דר' דוסתאי סבר כיון שהתחיל להפריש ממנה מקצת הוי כמו שקבע נמי שאר המעשר בתוכו ולפיכך אינו יכול להפריש ממקום אחר עליו. וחורנא פליג עליו. ודוחק דבמתני' לא קתני אלא שאינו מפריש ממנו למקום אחר משמע דממקום אחר מותר להפריש עליו:

כתב יד א וחוזר ומגביה. תי' וחוזר מיותר:

ה"ג אם זהו טהור הרי הוא עשוי תרומת מעשר על שתיהן ואם לאו לא עשה כלום וחוזר ועושה כן בשני. פי' דא"כ הוי כאן חולין טמאים ומעשר טהור באותו הלגין ולפיכך שותה וטובל ושותה:

ה"ג ושותה וטובל ושותה דברי רבי:

ה"ג אני אומר שלא שתה משקין טמאין עד לבסוף:

ה"ג אלא כי אנן קיימין כהדא מתני' מ"ט דרבי. פי' שכששותה ספק משקין טמאין מותר לשתות אפי' תרומה ודאי א"כ אמאי מצריך רבי טבילה דהא הכא לא הוי אלא ספק משקין טמאין:

ומאחר שעל ידי זה וע"י זה נתברר הטומאה טעון טבילה. פי' מפני שסופו להיות טמא ודאי לפיכך טעון טבילה וכי אמרינן שמותר לאכול אפילו תרומה ודאי היינו כשאינו מתברר לעולם:

מ"ט דראב"ש בשותה פחות מרביעית. פירוש שפסול גויה אינו פוסל אלא ברביעית:

מ"ט דר' שלא יבוא לידי רביעית. פי' לפיכך טעון טבילה משום גזירה שמא יבוא לידי רביעית:

ה"ג וראב"ש אומר אני אומר שלא שתה משקין טמאין עד לבסוף:

הדרן עלך פרק המזמין וסליקא לה מסכת דמאי