כתב יד א וכר"מ. פי' דסבר אין אחריות ט"ס:

ה"ג אתא עובדא קומי ר' יוחנן בשטר שיש בו אחריות כו' בשאין לו קרקע. פי' הא דאמרינן דאף שיש בו אחריות משמט היינו דוקא דאין ללוה קרקע דליהוי כמשכון:

כתב יד א הא יש לו כו'. ור' יוסי פליג ואמר אפי' יש לו משמט כו':

ה"ג יחד לו אינו משמט לא אמר אלא יחד לו הא לא יחד לו משמט. פי' אפי' יש לו:

כתב יד א ה"ג אם רצתה לנכות ממנה ומשאר נכסים גובה. פי' או ממנה או משאר נכסים בני חורין לפניה:

ואת אמרת תגבה משועבדין. פי' כיון דלא אמר להו לא יהא לך פרעון אלא מזה אלא בסתם אפותיקי האיך אפשר לומר דביש בני חורין לא תגבה אלא ממנה היכא שהיא משועבדת להכי מהני אפותיקי שאם רוצה גובה ממנה או שאם היו הכל בני חורין או הכל משועבדין שאינו גובה אלא ממנה:

אינו גובה אלא ממנה. פי' אף שיש בני חורין והיא משועבדת:

כתב יד א מכורה לשעה. פי' עד שיבוא מי שנשתעבד לו ויטרוף ממנו:

ה"ג חייליה דר"י מן הדא דתני העושה עבדו אפותיקי ומכרו אינו מכור. וע"ז משני עבדו מצוי להבריח. פי' משו"ה אינו מכור אפי' לשעה דא"א מכור הוא ימכור אותו למרחקים ומבריחו ממנו:

שדה אינו מצוי כו':

ומקשי הגע עצמך. פי' הא אף שדה מצוי להבריח דהיינו שימכור אותה לבעלי זרוע שאינו יכול לטרוף מהם:

ומשני מצויין הן כו':

כתב יד א ה"ג כתובה. פי' כתובה אימת משמטת:

כתב יד א רב אמר עד שתפגום ותזקוף ושמואל אמר פגמה אע"פ שלא זקפה כו' תני ר' חייא כותיה דרב:

כתב יד ב כתובה רב אמר כו'. ר"ל כתובה אימתי משמטת:

כתב יד א נעשית ראשונה מלוה. פי' הא דקתני במתני' ראשון ראשון משמט ומקשי הירושלמי מכיון שמקיף פעם שניה כו' כלומר מ"ט:

וע"ז משני ר"א וה"ג א"ר אלעזר כי ההא דתנינן השוחט את הפרה וחלקה בר"ה אם היה החודש מעובר משמט. וראוי לתובעו בר"ה. פי' דסבר דהיכא דאין ראוי לתובעו אינו משמט:

ומשני במי שהוא ראוי להאמינו ומכיון שהוא ראוי להאמינו ראוי ליתן לו מעות. פי' במי שהוא ראוי להאמינו אינו צריך שיהיה ראוי לתובעו שאין דרך לתובעו אלא מכיון שאם לא היה יו"ט היה דרך ליתן מעות תיכף משמט:

וכאן הואיל וראוי ליתן לו מעות. פי' בשעת הקפה השניה דרך ליתן מעות בעד הראשונה ולא נתן נעשית הראשונה מלוה ומשמט:

כתב יד ב במי שראוי להאמינו. לכן א"צ שיהי' ראוי לתובעו שאין דרך לתובעו ואם לא הי' יו"ט היום ראוי ליתן מעות ותיכף משמט:

כתב יד א כגון חרישה. פי' הא דקתני מלאכה שהיא פוסקת בשביעית משמט היינו דוקא חרישה שאינו יכול לחרוש עוד אלא לאחר שביעית משו"ה נעשית מלוה אבל מלאכה שהוא יכול לעשות בשביעית אינה נעשית מלוה אף אם פוסק דאפשר שיתן לו עוד מלאכה:

מלאכה שהיא פוסקת בשביעית. פי' מחמת שביעית:

ר' יוסי בר' יהודה. פי' ר' יוסי דסבר כל מלאכה שהיא פוסקת בשביעית משמט סבר כר' יהודה דאמר ראשון ראשון משמט דהכא בשעה שפוסק כמו התם בשעת הקפה השני':

ולא ר' יהודה סבר כר' יוסי. פי' אע"ג דסבר גבי מלוה דראשון ראשון משמט סבר גבי פועל דא"צ שיהא המלאכה פוסקת דס"ד כמו דסבר גבי שולחני אין דרך השולחני ליתן איסר עד שיתן דינר כן גבי פועל דרך ליתן מעות קודם שיתחיל במלאכה וכיון דדרך ליתן מעות משמט:

ומשני אע"ג דסבר ר' יהודה כו':

כתב יד ב מלאכה שהיא פוסקת בשביעית. שהפיסוק הוא מחמת שהמלאכה נאסרת בשביעית והוי פסיקא לגמרי. אבל מלאכה המותרת בשביעית אף אם פסק אותה מלאכה אפשר יתן לו עוד מלאכה ואינו נעשה השכר מלוה:

ולא ר' יהודא כר' יוסי. אע"ג דא"ר יהודא הראשון ראשון משמט. אבל גבי פועל א"צ שיהי' המלאכה פוסקת משום דס"ל גבי פועל דרך ליתן המעות קודם שיתחיל במלאכה:

ומשני אע"ג דאמר ר' יודא אין דרך השולחני כו':

כתב יד א ה"ג אם בא חודש שלא בזמנו:

ומשני אם בא כלומר אם היה בא היה הדין כן אבל באמת לא בא:

כתב יד א ה"ג כן היינו נוהגין ביבנה. פי' אלמא שהי' מעוברת:

ומשני ר' בא בשם רב שנה ראשונה כו'. פי' שנה ראשונה עמד ר' ישמעאל כו':

ומקשי והתני יום ראשון היום שנה. פי' משמע דהוי בשנה אחת:

ומשני ר' זעירא בשם רב אותה שנה נתקלקלה:

ה"ג ב"ד שקדשו את החודש בין אנוסין בין מוטעין בין מזידין מנין שהוא מקודש ת"ל אשר תקראו אתם חסר כמו אתם [בפת"ח תחת האל"ף]. פי' אימתי שאתם תקראו יהי' מקודש:

כתב יד א קדשוהו קודם לזמנו או אחר עבורו יכול יהא כקודש ת"ל אלה הם מועדי כו':

על הגליות שיצאו. פי' בשביל בני גולה שיצאו לעלות לרגל:

ולא הגיעו כו':

כתב יד א ה"ג בעדי החדש ר' בא בר ממל רב מתנה בשם רב עמרם המלוה את חבירו כו' וחילקה בר"ה וראוי לתובעו בר"ה כיי דא"ר בא בשם ר' זעירא במי שהוא ראוי להאמינו כו':

כתב יד א ה"ג שלשים יום לא איתבעי. פי' אינו רשאי לתובעו אחר ההלואה שלשים יום:

שלא תאמר. פי' אם יבוא ללות ממך שלשים יום לפני ר"ה השמינית:

קרבה שנת השבע. דשלשים יום בשנה חשוב שנה וא"א לתובעו ואחר שלשים יום משתמט כספים:

ה"ג וכן א"ר בא בר ממל כו' אם למידת הדין כן. פי' לדיני ממונות נמי יש חילוק:

כתב יד א ה"ג לא צורכה אלא מלוה שהיא נעשית כפרנית מן העדיות. פי' אם כפר וגבה ממנו בעדים הוי כגזלן וגזלן משלם בעדיות:

כפרנית שהיא נעשית מלוה בבינונית. פי' אם בתחילה כפר ואח"כ הודה הוי כשאר ב"ח:

כתב יד ב מלוה שהיא נעשית כפרנית. כפר וגבה ממנו בעדים הוי כגזלן ומשלם עדית:

כפרנית שהיא נעשית מלוה. שכפר ואח"כ הודה הוי כשאר ב"ח מכאן סמכו לפרוזבול מן התורה. הוא סיום ברייתא דלעיל שקודם המשנה:

כתב יד א ואשר יהיה לך את אחיך השני מיותר:

כתב יד א מכאן סמכו לפרוזבול מן התורה. הוא סיום הברייתא דלעיל סוף הלכה א':

כתב יד א וכי משעה שגלו ישראל לבבל כו'. פי' אף למ"ד מעשרות מדרבנן השמטת כספים דבר תורה דהא לא נפטרו מעולם:

כתב יד א כותבין לשמעון על נכסי לוי. ולמדנו מזה הא דר' נתן הנושה בחבירו מנה אלמא דלמדנו דין מפרוזבול:

כתב יד ב כותבין לשמעון כל נכסיו של לוי. ומזה למדנו הא דר' נתן הנושה בחבירו מנה כו' אלמא דלמדנו דין מן פרוזבול:

כתב יד א ה"ג שט"ח המוקדמין פסולין והמאוחרים כשרים פרוזבול בין מוקדם בין מאוחר כשר כו':

כתב יד א גמ' ה"ג מ"ד פסול משום מוקדם ומ"ד כשר משום מאוחר. פי' אלמא דמוקדם פסול אפי' משעת הכתב:

כתב יד ב הוון בעון מימר מ"ד פסול משום מוקדם. אלמא דמוקדם פסול הוא כלומר פסול לגמרי אפי' משעת הכתב:

כתב יד א ה"ג א"ר מנא מה את שמע מינה כו':

כתב יד א ואתיא כו'. פי' הא דקתני לעיל במחובר לקרקע כ"ע מודו כו':

כתב יד ב ואתיא כההיא דא"ר זעירא. הא דקאמר לעיל במחובר לקרקע כ"ע מודי אתיא כההיא כו':

כתב יד א הדא אמרת. מרוצח שמעינן:

כתב יד א ה"ג יחזור לבנותיו. פי' אף במקום בניו:

כתב יד ב הואיל ואין קדושת גר ד"ת יחזיר לבנותיו. ר"ל אפי' במקום בנים:

כתב יד א ה"ג מוסרים אותו למי שפרע:

כתב יד א ר' יעקב בר זבדי אמר הין צדק יהיה לך שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק בשעה שאומר הן של צדק יהיה. פי' שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב:

ה"ג עד שימשוך אותה מרשות בעלים:

ה"ג ברשות שהיו מופקדים כו':

ה"ג כאן בשהעמידו עמו. פי' במעמד שניהן:

וכאן כשלא העמידו עמו:

תדע לך כו' עד וכא הוא אמר הכין. פי' אלא ודאי מפליג בין שהעמידו עמו [ובין שלא העמידו עמו]:

ומשני תמן למידת הדין. כלומר מן הדין אינו מחויב ליתן אלא כדי ערבונו או לקבל מי שפרע:

ומה דנהג רב כו':

הדרן עלך פרק עשירי וסליקא לה מסכת שביעית

כתב יד ב בשעה שאמר הן של צדק יהי'. היינו שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב:

וכא הוא אמר הכין. אלא ע"כ שיש לחלק בין העמידו עמו או לא:

ומשני תמן למידת הדין. כלומר אין לחלק בין העמידו עמו או לא אלא מן הדין אינו מחויב ליתן לו אלא כנגד ערבונו או לקבל מי שפרע:

ומה דנהג רב. אינו אלא למדת חסידות: