על שהרשעים וכו׳. דורש תקות רשעים עברה לשון עבר ולשון עברה:

יציבה בעולם. עמידה וקיום בעולם:

וכי אפשר לו כו׳. (יבמות צ״ז) הג׳ וכי אפשר לאדם לגור בשני עולמים אלא וכו׳ יהי רצון שיאמרו. דבר שמועה בעוה״ז:

אין כל אומה ולשון וכו׳. כבר בארתי במדרש תהלים מזמור כ״ב בביאורי (אות נ״ה) כי החילוק בין עומד ובין נצב ששניהם לשון עמידה. כי שורש נצב הונח על העומד בקומה זקופה כדיין ומושל. ומזה והנה קמה אלומתי וגם נצבה. יצאו נצבים. אין באדום נצב מלך והרבה כדומה. וכ״ה ג״כ דעת הזוהר (בראשית ק״נ) והנה ה׳ נצב עליו וכתיב אין באדום נצב מלך ע״ש סודו. וזה הוא ג״כ כוונת המחבר כתיב אתם נצבים. אין מקיימין את תורתי אין כל אומה ולשון מז׳ העממין יכולה לכם כי אתם תהיו נצבים היינו מושלים עליהם:

אבותינו שמעו וכו׳. היינו יוצאי מצרים שכלם מתו במדבר:

אלו הגבעונים. ואף שהגבעונים עדיין לא היו כי רק בימי יהושע באו. עיין בתנחומא. ויעשו גם הם בערמה מלמד שבאו אצל משה ולא קבלן. ופי׳ הרמב״ן הכוונה שלא יכלו לרמות את משה לכרות להם ברית אבל עשאם מיד חוטבי עצים ושואבי מים. ועיין (שבת קמו.) גבי גרים אע״ג דאינהו לא הוי מזלייהו הוי דכתיב את אשר ישנו פה:

אשר ישנו פה. אלו המתים. ישנו דריש לשון ישן כי שינה אחד מס׳ במיתה:

ואת אשר איננו פה אלו הדורות העתידים לבא. דהכא לא כתיב עומד עמנו היום רק עמנו היום מפני שהיו שם כל הנשמות העתידות לבוא אבל לא נראו עומדים. (הגר״א בא״א):

כענין שהיו אומרים דורו של ירמיה. כחשו בה׳ ויאמרו לא הוא ולא תבוא עלינו רעה וחרב ורעב לא נראה כצ״ל וזה שאמר יברך את עצמו. היינו שיאמרו כשיעבדו ע״ז אז יהיו מבורכים:

מה השתחויה שהיא עבודת פנים. עיין (סנהדרין ס:) זביחה מיוחדת שהיא עבודת פנים אבל השתחויה נחשב רק לעבודה דרך כבוד. ע״כ דברים אלו צ״ע:

כגגד ארבעה. שפטים הרעים האמורים ביחזקאל חרב ורעב וחיה רעה ודבר ע״ש בקרא:

כענין שנאמר בכל עצב יהיה מותר. כמו שפרש״י שם בכל יגיעת מלאכה יהיה ריוח וכן הכא והותירך ה׳ יתן לך הצלחה בכל מעשה ידיך:

מלמד שעתידין אומות העולם וכו׳. המחבר חי במלחמת הצלב (קרייצקרי״ג בשנת תתנ״ו) כמפורש בפ׳ אמור בפ׳ המוציא אתכם מארץ מצרים אשר הרבה נהרגו ונשחטו על קידוש השם כידוע. וכשמצא פסוקים כאלו חם לבו בקרבו ונזכר בצרת ישראל:

וכן אמר ישעיהו הכל היום יחרוש וכו׳. כל הפסוקים אלו בישעיה קשי ההבנה מאד הרד״ק בפירושו האריך בזה בדברים נכונים מאד. גם רש״י והמבאר האריכו בפסוקים אלו ודעת המחבר נראה בזה כי מתחלה ביאר הנביא הנהגת האדם בעת החרישה אשר לכל מין ומין אופן החרישה לפי ערכו כמו שאמר שוה פניה והפיץ קצח וכמון יזרוק (היינו זה בנפיצה וזה בזריקה) ושם חטה ושעורה נסמן (היינו חטים ע״י שורה היא הזריעה ושעורה נסמן סביב לסימן) ובכאן הפסיק הנביא באמצע. ויסרו למשפט אלהים יורנו. נטה המחבר מדרך המפרשים ופי׳ כשהנביא מוכיחם שילמדו תורה וזה ויסרם למשפט היינו משפטי התורה ואומרים ע״ז אלהים יורנו היינו שקשה להם להבין דברי התורה. וע״ז קאי דברי המחבר עד שאתם עמלים בדרך ארץ (שג״כ קשה לכם אעפ״כ אתם עוסקים בעבודת האדמה) עסקו בתורה. ואח״כ מסיים הנביא ג״כ הפסוקים לא בחרוץ יודש קצח וכו׳ שזה ג״כ אחר שנגמרה התבואה בזמן קצירה יש ג״כ מלאכה מרובה לכל מין ומין מלאכה אחרת ואין אתם עמלים בזה ע״כ עסקו בתורה. וזה שהתחיל המחבר תן דעתך עליה כשם שהפועל נותן דעתו על מלאכתו. וכן מסיים ומה אלו צריכין דעת כזה התורה לא כ״ש. ועיין (עירובין נ״ה) לא בשמים היא שאם בשמים היא אתה צריך לעלות אחריה וע״ש בפרש״י שצריך לטרוח ולהעמיד סימנים ולהערים בתחבולות כדי שתתקיים התורה בידך. כנ״ל לפרש פסקא זו אף שדברי המחבר מעורבבים והבוחר יבחר:

שהיא יפה לקצח כצ״ל:

לא ירד מן השמים ט״ס. וצ״ל לא נשתייר המנה בשמים. וכ״ה ברבה:

עלה הלל מבבל. בירושלמי פ״ו דפסחים ה״א ושם הגירסא על ג׳ דברים עלה הלל מבבל וכצ״ל הכא: