מכריז ר״‬א. (ע״‬ז י״‬ט) כנוף ואתי וכו׳‬ כצ״‬ל:

התם אמרי. ויקרא פ׳‬ ט״‬ז והוא מעשה אחד:

סימנים הרבה. היינו התורה שמארכת ימים:

שמיתת וכו׳‬. בת״‬כ ה״‬ג כשם שעבירת שניהם שוה כך מיתה שניהם שוה. וע״‬ש בק״‬א:

שעל הקריבה מתו. היינו מה לק״‬ק ולא על ההקרבה שהקריבו קטורת:

והדבור הראשון מה נאמר לו. פי׳‬ מדכתיב בהתחלת הפרשה וידבר ה׳‬ אל משה אחרי מות כו׳‬. ויאמר ה׳‬ אל משה דבר אל אהרן. ולא נתפרש: מה נאמר לו בדבור הראשון. ע״‬כ אמר ששני פעמים אמר לו זה רק בדבור האחרון זירזו יותר מן הראשון כמו המשל. ועיין במזרחי בחומש:

ואל יבוא. זה יו״‬כ פי׳‬ ביו״‬כ הורשה לבוא רק עם קרבנות אלו כדמסיים הקרא. ובת״‬כ מוסיף עוד אל הקודש לרבות שאר ימות השנה. ואולי יהיה הכוונה כמו שכתב הרד״‬ל בשם הגר״‬א ז״‬ל. כי אהרן הותר לבוא ג״‬כ בכל השנה עם קרבנות אלו:

שהרי אין דמו של איל במקום דמו של פר. שדם הפר נכנס לפני ולפנים:

בד. שיהיו כפולין היינו החוטים כפול ששה:

שיהיו משל קודש. היינו מתרומת הלשכה:

כולן בטבילה אחת. היינו שבין בגד לבגד אינו צריך טבילה:

עד. שיתכפר בשל שם כצ״‬ל והיינו מתן דמו:

וכפר בעדו. זה וידוי דברים פעמים היה מתוודה וכו׳‬ כצ״‬ל. ומה שכתוב בנתיים הוא מיותר ע״‬כ הסגרתי במוסגר. והיינו פעם הראשון עליו ועל ביתו ובפעם ב׳‬ ג״‬כ על אחיו הכהנים שנקראים ביתו שנאמר בית אהרן:

אר״‬י זה סימן כל הנוטל מבחוץ וכו׳‬. פי׳‬ הניטל ממזבח החיצון לכנס לפנים אינו נוטל אלא ממקום הסמוך יותר לפנים:

שיהיו כל סמניה לתוכה. בתוך הכף:

אמרו להן לחכמים כצ״‬ל (יומא י״‬ט):

או. שחיסר וכו׳‬ כצ״‬ל. וכ״‬ה בת״‬כ הא אם לא נתן בה מעלה עשן או שחיסר א׳‬ משמניה חייב מיתה:

אמר ר״‬י (כמנגדא כצ״‬ל):

ולא שבע טיפים. פי׳‬ מדכתיב יזה שבע פעמים משמע שבכל פעם נצרך להיות שיעור הזיה ולא טיפה:

ומפשעיהם אלו המרדים. הוא מאמר בפני עצמו:

לרבות אפילו ביציאה. מדכתיב עד צאתו ולא בצאתו משמע דווקא כשיצא לגמרי אז הותר לכנס להיכל:

היכן היה עומר. היינו מדכתיב ויצא:

בפרה שהיא בגופו. היינו מתן דמים שהוא בגופו של מזבח:

וטהרו לשעבר. מטומאת העבר וישאר קדוש לעתיד:

דההוא. דנחית קמיה דרבה כצ״‬ל (יומא ל״‬ח):

ואין שעירי עבודת כוכבים טעונין סמיכה. היינו הכהן אבל הזקנים סומכין כדכתיב בהדיא:

אונסיהם. פי׳‬ דפשעים ועונות וחטאים. ספיקותיהם. ספק חטא ספק לא חטא. שגגותיהם ספק שגג ספק לא שגג:

ונתן אותם לא חייבי חטאות וכו׳‬ בכאן חסר ומשובש וכצ״‬ל. וכ״‬ה בת״‬כ יכול אף חייבי חטאות ואשמות עמהם (פי׳‬ שהשעיר המשתלח יכפר ע״‬ז). ת״‬ל ונתן אותה על ראש השעיר (ואותם מיעוטא הוא) אותם על ראש השעיר ואין חייבי חטאות ואשמות על ראש השעיר. מכאן אמרו חייבי חטאות ואשמות וודאים שעבר עליהם יו״‬כ חייב להביא אחר יו״‬כ. וחייבי אשמות תלויין פטורין כי הם נתכפרו בשעיר המשתלח

ונשא השעיר עליו. עליו הוא נושא ואין שאר שעירים עמו. ועל מה שאר שעירים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו כצ״‬ל:

ולא המשלח את המשלח. פי׳‬ יקירי ירושלים שהיו מלוין אותו:

ורחץ. בשרו במים חסר וכצ״‬ל. ורחן בשרו יכול יהיה גזירת המלך. היינו שהתורה צותה לו טבילה זו. ת״‬ל ואחר יבוא אל המחנה מה ואחר האמור להלן גבי מצורע כתיב ג״‬כ ואחר יבוא אל המחנה מה להלן מפני הטומאה אף כאן מפני הטומאה:

נאמר כאן עור ובשר ופרש. ונאמר להלן היינו בפר כהן משיח עור ובשר ופרש מה להלן ע״‬י ניתוח היינו בלא הפשט אף כאן:

ולא המצית את האליתא. והיינו בשעת סידור המערכה:

המסייע בשעת השריפה. היינו בשעה ששורף את הפרים קודם שנעשו אפר:

מלאכה חשובה: היינו גבי משכן כתיב מלאכת מחשבת:

בתוככם. לרבות העבדים כן הגיה הגר״‬א ז״‬ל באדרת אליהו. כי נשים ריבה מהאזרח:

בקרבנות. ומנין אע״‬פ שאין קרבנות ואין שעיר היינו בזמן הגלות ת״‬ל כי ביום הזה יכפר כו׳‬ כצ״‬ל. ופי׳‬ עצומו של יום מכפר:

בנין אב לכל בוץ. פי׳‬ מדקרי להו בגדי הקדש:

לרבות כלים אחרים כו׳‬. והלשון שהולך בהם לביתו. ט״‬ס כי לביתו הלך בבגדי עצמו אלא פירושו של בין הערבים:

ואת לרבות ט״‬ס וצ״‬ל וכפר לרבות העזרות.

יכפר לרבות הלוים. היינו וכפר השני דסוף פסוק:

להוציא שאר יו״‬ט. והכוונה כי שעירי הרגלים ג״‬כ מכפרים אבל אם אינם מקריבים אותם אינם מכפרים:

ולא העובדי כוכבים שאינם מוזהרין על שחוטי חוץ. ומסיים בת״‬כ אלא שהעובדי כוכבים מותרים לעשות במה בכ״‬מ ולהעלות לשם:

מה ת“ל זה הדבר לג״‬ש כצ״‬ל. והיינו שפרשה זו משחוטי חוץ ג״‬כ בראשי המטות כמו שמסיים. ועיין (נדרים ע״‬ח.) למנ״‬ה שיש שאלה בהקדש:

מלמד שהפרשה נאמר. חסר וכצ״‬ל זה הדבר אשר צוה ה׳‬. מלמד שהפרשה נאמר בכה אמר בנין אב וכו׳‬. ועיין בת״‬כ ובק״‬א שפי׳‬ הכוונת שכמו ששמע משה מפי ה׳‬ כן אמר. ולא שנאמר לו הכלל והוא היה מסדר סגנון ודברים. אלא הדברים כמו ששמע כן אמרם. וזה יורה הלשון זה הדבר. וכן כה אמר ע״‬ש בק״‬א שהאריך:

לרבות את העוף שחייב משום שחוטי חוץ. דוקא תורים ובני יונה שהם ראוים לקרבן:

אחד ששחט חייב וכו׳‬ כצ״‬ל. כמו שמסיים לפי שלא נעשה שחיטה אלא ע״‬י אחד. ולא כן גבי העלה אברים בחוץ אף שנים שהעלו חייבין:

כגון אחר הקמח המשכן וכו׳‬ כצ״‬ל:

כזובח בשדה. עיין (ע״‬ז י״‬א:). פירש״‬י כזובח ע״‬פ השדה לעבודת כוכבים:

ואין ריח נחוח בבמה. ד״‬א מששה דברים שהזבח נזבח הוא לריח ניחוח לאפוקי אברים שצלאן והעלן שאין בהם משום ריח ניחוח. ובבמת יחיד לא חיישינן לזה:

זאת להם ואין חייבין כרת. עיין (זבחים ק״‬ו:) זאת להם ואין אחרת להם.

לרבות בל הזבחים. היינו אמורי חטאת ואשם כו׳‬. עיין ת״‬כ:

להביא כל הראוי לבא. פי׳‬ שראוי לבא בפנים אז חייבים עליו משום שחוטי חוץ:

אחד שהעלה חייב. הוא דלא כר׳‬ ישמעאל דלעיל עיין ת״‬כ:

להביא ולד ישראל מן הכנעני וכו׳‬. עיין (יבמות מ״‬ה) עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ודינו כישראל לענין זה:

להביא דם התמצית כו׳‬. עיין ת״‬כ כי חכמים פליגי ולא חייב כרת רק על דם הנפש:

לא על קרקעו של מזבח. שהדם ניתן מחוט הסקרא ולמעלה:

אמרו לו והלא כו׳‬: עיין (חולין פז:). והכוונה דאהדרי לר׳‬ יהודה חיה או עוף לחלק ע״‬ש:

פרט לחרטום. שאינו בר אכילה:

לא בתוך מעיו. כי הוא מטמא בבית הבליעה. ואם טבל אחר בליעתו. אע״‬פ שעדיין במעיו שלא נתאכל עלתה לו טבילה:

פסוק זה נאמר. עיין בת״‬כ וזה שמסיים מה קרבן שחייב להלן ע״‬י טומאה. היינו לעיל בפ׳‬ ויקרא או נפש אשר תגע בכל דבר טמא וקאי על טומאת מקדש וקודשיו:

אלו מצות הדעת. היינו מה שהשכל מחייבן. רק הגירסא צ״‬ל מהופכת חוקת אלו שעובדי כוכבים משיבין עליהם ואת משפטי אלו מצות הדעת שכ״‬ה בכמה מקומות:

איש איש. להביא הכנעני (סנהדרין נז:):

עולא אמר. (שבת י״‬ג) ופליגא דידיה אדידיה:

ואלו הן העריות וכו׳‬. עיין ריש כריתות וחשיב ג״‬כ חייבי מיתות ב״‬ד:

ואשת אחי האב מן האב כצ״‬ל. כי מן האם הוא רק מן השניות כמו שמנה המחבר לקמן משום אמו וכו׳‬ דברי ר׳‬ יהודה עיין (סנהדרין י״‬ג:) והוא דברי ר׳‬ יהודה בברייתא.

והוא פירוש על בת אביך כצ״‬ל. והכוונה בת אביו שלא בת אמך שלא נולדה באותו בית וקודם שנשאה אביו נולדה לו בת מאשתו הראשונה:

אבל בת אשת אביו שלא בת אביו מותרת לו. היינו חורגתו:

במס׳‬ (סנהדרין כ״‬ח:):

לשמת אחיו בלא בן. והרי היא עולה ליבום:

שיש לה אישות. כי אם אנס אשה מותר בבתה:

ושאמר שתי נשים וכו׳‬. היינו הכופרים בתורה שבע״‬פ:

אמרו רבותינו. (יבמות נד:):

בין שחוטין בין חיים. אולי כוונתו רק מחמת מאיסותא. עיין (ע״‬ז כ״‬ב:) גבי עבורת כוכבים לא פסקה זהומתן מביא עלה מערבי א׳‬ שקנה ירך רבעה צלאה ואכלה ע״‬ש:

הנבעלת באונס. היינו א״‬א שנאנסה. ולכהן אסורה:

העושות ולא הקריבות. עי׳‬ ת״‬כ לפי שנאמר לא תקרבו לגלות ערוה יכול יהיו חייבים כרת על ההקרבה כו׳‬. וכן הכוונה הכא:

פתח בהם בי״‬ה. שהתחלת הפרשה בשם הוי״‬ה וכן בסופו שהוא רחמן: