Beur HaRe'em on Midrash Lekach Tov, Leviticus, Bechukotai
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מלמד שהקב״ה מתאוה וכו׳. דורש אם בחוקותי כמו שהיה כתוב מי יתן אם בחוקתי תלכו:
ברביעית. היינו בלילי רביעית שאין בני אדם בדרכים עיין (פסחים קי״ב:) לא יצא יחידי בלילה בליל רביעית ובלילי שבתות:
בארץ ובח״ל. בת״כ הגי׳ בארצכם אתם יושבים לבטח ואי אתם יושבים לבטח בח״ל:
שיהיו נופלין איש בחרב רעהו. דורש ונפלו לפניכם לחרב היינו לפני קודם שתלחמו יפלו איש,בחרב רעהו:
אפנה מכל האומות. היינו לשלם להם שכר מועט עבור מע״ט מועטים שעשו:
מלמד שכל המתיישן. בת״כ מסיים עוד אין לי אלא יין שדרכו בכך (שישן טוב מן החדש) מנין לרבות כל המתיישנים ת״ל ישן נושן:
יכול שיהיו עבדים לעבדים. חסר ועיין בת״כ וכצ״ל לפי שנאמר ויפדך מבית עבדים יכול שהיו עבדים לעבדים. ת״ל מהיות להם עבדים עכדים היו למלכים ולא עבדים לעבדים:
למדרש חכמים. היינו תורה שבע״פ שע״ז שייך לשון שמיעה:
וסוף שהוא מונע את האחרים וכו׳. דורש לבלתי עשות שימנע אחרים מלעשות:
ואם מוציאין המת לקברו. עיין ברש״י בחומש. כי בירושלים אינם מלינים המתים. וזה שסמך ושלחתי דבר בתוככם (ונצרך להם להוציא המת חוץ לירושלים לקברו) ועי״ז ונתתם ביד אויב:
ומשקלו בדעתו. דורש במשקל שמשקל בדעתו איזה דבר יכול לקנות ויהיה שבע:
להביא בנים וכו׳. תאכלו דריש כי יתר הוא:
לרבות דרכים ומחוזות כצ״ל:
והשמותי את מקדשיכם. בת״כ לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות:
לטובתן של ישראל. עיין (ע״ג י׳:) גבי מעשה דקטיעה בר שלום:
כנגד ימים שעברתם וכו׳. כי ע׳ שנים גלות של בבל כנגד שנות השמטה והיובלות שבטלו ישראל. עיין בא״א להגר״א ז״ל מאריך בזה החשבון:
בימי ר׳ יהושע בן יהודה. כת״כ הגי׳ ר״י בן קרחה. פעם א׳ היינו יושבין בין האילנות ונשבה הרוח ועמדנו ורצנו ואמרנו אוי לנו שמא ידבקנו הפרשים לאחר זמן נפנינו לאחריו ראינו שאין בריה אחרינו וכו׳ ובכינו ואמרנו שנתקיים בנו הקרא ורדף אתכם קול עלה נדף:
והעולה על רוחכם. וסיפא דקרא אם לא כיד חזקה אמלוך עליכם:
שנאמר אם בחקותי. מתחיל באל״ף ומסיים קוממיות בתי״ו:
והאלות הם ח׳ אותיות. מן ו׳ ואם לא תשמעו. וסוף והם ירצו אה עונם במ״ם:
והאלות הם כ״ב. היינו כל האלפ״א בית“א וי״ו עד ה״א לחשוב למפרע הא״ב:
בני ישראל מעריכין ולא הכנענים מעריכין יכול לא יהו נערכין ת״ל איש לרבות דברי ר״מ כצ״ל. ופי׳ אם הכנעני אמר ערך ישראל עלי לא חל עליו תורת ערכין ואם ישראל אמר ערך פלוני כנעני עלי חל עליו תורת ערכין:
ואינו נותן ערך אבריו. היינו באבר שאין הנשמה תלויה בו:
שאם העריך מאה נפשות. היינו אפי׳ בדבור אחד וזה נפשות לשון רבים:
ד״א נפשות להביא את האשה שיכולה להעריך כמו איש כצ״ל:
במס׳ ערכין. (דף ב׳):
מה שנת ששים כלמטה הימנה. דכתיב בהדיא בקרא ואם מבן ששים ומעלה:
תנן התם אין בערכין. (ערכין ז׳:) ואע״פ שהוא לקולא שערכו פחות:
נותן ערך דמיו. היינו כעבד הנמכר בשוק (ערכין ה׳.) ואין שם פלוגתא בזה:
פרט למת. בת״כ ממעט ג ״כ הגוסס שאינו בכלל העמדה והערכה:
המטלטלין בשלשה. היינו הערכין המטלטלין (ערכין ט״ו).
ואם הביא ב׳ שערות קודם הזמן הזה הוי שומא בעלמא ואינו סימן גדלות כצ״ל:
אם אמר רגלה וכו׳. (תמורה י״א):
ה״ד אי הקדיש וכו׳. עיין כ״ז (תמורה ט׳):
ובאמר אותו אחר. היינו מי שהקרבן שלו.
ומאי משמע דלא יחליפנו וכו׳. עיין ברש״י שם בתמורה:
תרווייהו מיותרין כצ״ל:
ואביי אמר משיב ק״ו וכו׳. חסר בכאן דברי רבא. וע״ש בתמורה כי רבא סובר בין טוב ברע ובין רע בטוב עושה תמורה גם דברי אביי אינם מכוונים בכאן ע״ש בתמורה ובכאן אינו מדוקדק:
אלא אחד באחד שנא׳ והיה הוא ותמורתו יהיה קודש מה הוא מיוחד אף תמורתו מיוחדת כצ״ל:
אלא שאם הימר מומר וסופג את הארבעים כצ״ל:
לרבות את המתה. פי׳ שהקדיש אותה לאחר מיתתה הרי היא קדושה לדמיה ותפדה כשאר מטלטלין:
אין לו עריכה. שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אבל גבי קדשי ב״ה סובר ר״ש אם מתו יפדו עיין (ערכין ל״ב):
לרבות האשה כו׳ לרבות היורש. פי׳ שגם הם מוסיפין חומש:
מה מצאנו בגאולות האמורות למטה כצ״ל היינו גבי מקדיש ביתו הבעלים מוסיפין חומש:
ואיש כי יקדיש את ביתו קודש יכול דווקא בבית דירה הכתוב מדבר אבל לא שאר נכסיו כשהוא אומר לקמן ואם המקדיש יגאל את ביתו הרי ביתו אמור הא מה אני מקיים כצ״ל:
מלמד שסתם הקדשות לבדק הבית. פי׳ מדכתיב קודש לה׳ הוא הקדש ב״ה שכולו לה׳ לא כן קדשי מזבח שיש מהם שנאכל לכהנים:
הבעלים נותנים כו׳. היינו כ״א שאמר האחר וה׳ שמוסיף חומש על מה שנתן בעצמו עשרים. ויהיה ביאור הכתוב כאשר יעריך אותו הכהן היינו איש אחר לפני הכהן כן יקום על הבעלים (הגר״א ז״ל בא״א) ועיין (ערכין כ״ז ע״ב):
ואם לאו אינו שלו. פי׳ דהקדש נקנה דוקא בכסף ולא במשיכה: מח. שהוא חצי מעה. היינו פונדיון א׳ ומשקלה ששה שעורים כסף עיין שקלים פ״א וברע״ב שם:
שאם הקדישו מופלג מן היובל. פי׳ בקרא כתיב אחר היובל משמע סמוך ליובל וכשכתב ואם אחר היובל הוי״ו בא לרבות מופלג מן היובל:
וכן לענין מקח וממכר כצ״ל. עיין (ב״ב ק״ב:) גבי בית כור עפר אני מוכר לך ג״כ דינא הכי דנקעים י׳ טפחים נמדדין עמה:
שאין מחשבין חדשים להקדש. עיין בת״כ וכן (ערכין כ״ה.) שאם בא לגואלה חמש שנים וחצי לפני היובל אין מחשבין החדשים לחצי שנה אלא משלם עבור ששה שנים שלמים ו׳ סלעים וגם ו׳ פונדיות ע״ש ברש״י אבל הקדש מחשב חדשים. דהיינו אם היה עד היובל רק שנה וששה חדשים אינו נחשב כמו ב׳ שנים שיפדה בשני סלעים ושני פונדיונות אלא דינו כמו פחות משתי שנים שאינו יוצא בגרוע ונצרך לו לשלם הכל כל זרע בית חומר בחמשים שקל:
ונגרע מערכך אף מן ההקדש שאם אכלה ההקדש שנה או שנתים לפני היובל או לא אכלה מנכה סלע ופונדיון בכל שנה ושנה כצ״ל וכ״ה בת״כ והכוונה דלא תאמר מה שמגרע לפי ערך. היינו מה שהיתה השדה בידו אבל השנים שהיתה ביד ההקדש אינו מגרע ובפרט אם הובירה הגזבר ת״ל ונגרע מערכך אף השנים שהיתה ביד ההקדש ינכה סלע ופונדיון לכל שנה:
בא לרבות בית לתך. דורש שדה מ״מ אף שדה קטנה:
אם נתן הכסף. כדלעיל דגבי הקדש דוקא כסף קונה ולא משיכה:
ליעידה ועבד עברי. פי׳ האמה יכול ליעדה לבנו ואינו צריך כסף קדושין אלא באותו כסף שנתן אביו בשעה שקנאה. ועבד עברי עובד רק את הבן ולא את הבת והאח ושאר יורשין:
וקשה אדרבה. זו קושיית הגמ׳ בערכין שם:
מכלל דבן עדיף. ע״ש בתוס׳ ד״ה כלום יש יבום:
לכמות שהיתה אינה נגאלת. היינו כמו שדה אחוזה. וזה דריש מלא יגאל עוד שתהיה לפניו כשדה אחוזה שאינה יוצאת ביובל אבל יכול ללוקחה מיד הגזבר שתהיה כשדה מקנה ותצא ביובל: נח. והיא נקראת שדה רטושין עד היובל השני הגיע היובל השני ולא נגאלה נקראת רטושי רטושין עד היובל השלישי לעולם אין הכהנים נכנסין לתוכה עד שיגאלה אחר כצ״ל וכ״ה בת״כ וטעם פלוגתם עי׳ (ערכין כ״ה:) דבר שאינו שלו שיוצאת ביובל לבעלים הראשונים:
ובמה שויו כענין האמור למעלה. עיין בת״כ שזה דברי ר״א אבל חכמים פליגי וסוברים שוויה ממש:
מלמד שלא ישהה. ביום ההוא דריש שימכור תיכף עי׳ (ערכין כ״ד:):
לאשר קנהו מאתו. והיינו הכהנים שהם כעת הבעלים:
אין בערכין פחות מסלע. פי׳ שאם לא נתן סלע שלם לא יצא ידי נדרו ואם העשיר חייב לשלם הכל (ערכין ז׳:):
למדך כמה הוא סלע. היינו שלא יהיה פחות מכ׳ גרה. ועיין בת״כ אם הגדיל הסלע יותר מכ׳ גרה נותן כפי שהוא:
בבהמה וכו׳. לא הבעלים ולא אחרים. עיין בת״כ וכן (תמורה כ״ה.) אילו נאמר בכור לא יקדיש הייתי אומר בכור לא יקדיש הקדשות ת״ל לא יקדיש איש אותו אותו אי אתה מקדיש אבל מקדיש אדם בכור הקדשות (פי׳ דאך בכור קאי על הבהמה ולא על אדם בכור) ועדיין אני אומר הוא לא יקדיש אכל יקדשהו אחרים (פי׳ דה״א דווקא בכור אדם אינו יכול להקדיש בכור בהמה אבל אחרים שאינם בכורים יכולים להקדיש בכור בהמה) ת״ל בבהמה וכו׳ ע״ש וכן יהיה כוונת המחבר הכא שאמר לא הבעלים ולא אחרים:
שאין משנין כו׳. כגון מן חטאת עולה ולהיפך:
כגון הקדש מזבח. תפס הקדש מזבח דווקא אינו חל עליו אבל הקדש עילוי היינו הקדש בדק הבית חל עליו והוא כדברי ר״י (ערכין כ״ט.):
שנאמר את דמם תזרוק. גבי בכור כתיב:
וכי יהיה בו מום. דריש ג״כ האי קרא מדברים גבי בכור הכא:
ונמכר בערכך לכל אדם. היינו לאחרים אם אין הבעלים פודין:
ומבהמה ולא כל בהמה. עיין בערכין שם דבהמה מגלה לנו הקרא כמו בהמה שיש לו רשות למוכרה תמיד כי גופה קנוי לו. כך אדם דווקא עבד כנעני שגופו קנוי לו.׳
ומשדה ולא כל שדה. היינו שדה מקנה אינו יכול להחרים שאינו שלו שיוצאת לבעלים ביובל:
לא ימכר לגזבר ולא יגאל לבעלים. אלא הכל לכהן שסובר שסתם חרמים לכהן:
אמר ריב״ב מכאן וכו׳. פליג אלמעלה וסובר שסתם חרמים לבדק הבית (ערכין כ״ח:):
ר׳ חנניה בן עקביא אומר כצ״ל:
לרבות זרע השום וכו׳. שחייבין במעשר שני:
לרבות כל פירות האילן. דה״א כי לא נתחייב במעשר רק דגן תירוש ויצהר כדכתיב בפ׳ ראה:
לרבות האשה והיורש. שגם הם מוסיפין חומש:
ולא מעשר חבירו. הפודה מע״ש של חבירו אינו מוסיף חומש:
שנכנס לירושלים ויצא. דשוב אין לו פדיון. אלא מכניסן עוד הפעם ואוכלן שם: עט. פרט לטריפה שאינה עוברת. עיין (בכורות נ״ז) פרש״י דבהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה וזו אחת מי״ח טרפות ואינה עוברת ברגליה. וכ״ה כרש״י (חולין קל״ו: ובמנחות ו׳.) פירש״י שאינה עוברת שאינה חיה. ול״נ פרט לטרפה שאינה עוברת הכוונה שאינה נעשה מעוברת כי טרפה לא ילדה עיין (חולין נ״ז:) ודריש כל אשר יעבור כמו עובר:
אמרו משום ר׳ מאיר כצ״ל. פי׳ רבי שסידר המשנה כתב אמרו משום ר׳ מאיר וע״ז שייך המאמר אפילו רבי דענוותן הוה וכו׳:
אילו היה תמורה לא היה קרב. דתמורת מעשר לא קרבה עיין (בכורות ס׳):
יכול יהיה מחפש ומוציא היפה. פי׳ דה״א שיצמצם שהעשירי של מעשר יהיה היפה ת״ל לא יבקר בין טוב לרע שאינו נצרך לבקר:
למדנו שאם המיר. חסר וכצ״ל ולא ימירנו למדנו שאם המיר סופג מ׳ ולא הוי לאו הניתק לעשה עיין תמורה ד׳ ע״ב:
בבכור הוא אומר לא תפדה כצ״ל בפ׳ קרח אך בכור שור וגו׳ לא תפדה אבל נמכר פי׳ הכהן יכול למכרו לאחר והוא יאכלנו בקדושת בכור כשיומם או בזמן שהבית קיים יקריבנו אבל במעשר אסור אף למכור כדמסיים:
מכאן שמעשר בהמה וכו׳. פי׳ דלא מצאנו בהדיא בקרא בחיוב שיעשר הבהמות אלא אמר וכל מעשר בקר וצאן וכו׳. וע״ז קאי דברי רבי אלה המצות וכו׳ מכאן שמעשר בהמה בעמוד ועשר קאי. ועי׳ בת״כ עוד דרשות כזה ולומד ג״כ ממלת עשר תעשר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר תבואה. וה׳ ימן שיקוים בנו עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר: זכני ה׳ לסיים הביאור על ויקרא על פסיקתא זוטרותא. והנני מחנן ומבקש מהשי״ת שיזכני ג״כ לגמור על סדרים הבאים ולא אכשל בדבר הלכה. ויקויים בי מקרא ואני זאת בריתי וגו׳ לא ימושו מפיך ומפי זרעך וגו׳ מעתה ועד עולם. יום ד׳ כ״ד מנחם אב שנת כה׳ תברכ״ו את בני ישראל, פה בריסק דליטא.