Beur HaRe'em on Midrash Lekach Tov, Leviticus, Vayikra
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כתונת מכפרת וכו׳. (ערכין טו.) מאמר ר׳ ענני בר ששון ע״ש כה״ע: ולא יזח החושן כו׳ נראה מיותר. וגם מה דפרט אפוד מכל בגדי כהונה צ״ע. ונראה משום דלקמן לא חשיב לאפוד כפרה מיוחדה להכי נקני הכא ומייתי קרא דלא יזח החושן ור״ל שחושן ואפוד נחשבים לבגד אחד:
על מקום שהוא מהרהר. בגמרא שם הלשון אבנט מכפר על הרהור הלב אהיכא דאיתא. וע״ש תוס׳ ד״ה אבנט. ואבנט הוא כמו חגור שש ארוכה מאוד. ואיתא נמי במדרש (ויקרא פ״י) שהיה הכהן מקיפו ל״ב פעמים כנגד לב האדם עכ״ל. וכ״ה הכוונה כאן על מקום שהוא מהרהר. וע״ש בהגהות הר״י ברלין בהגליון:
יבוא דבר שבקול. כי הפעמונים משמיעים קול. וכה״א והיה על מצח אהרן וכתיב ומצח אשה זונה היה לך כצ״ל:
עוז והדר לבושה. עיין תוס׳ ר״פ מי שמת דפרנסה היינו מלבוש: ד. ואמר ר׳ יהושע בן לוי. דבר זה וכו׳ כצ״ל (ע״א י״ט:) כל המאמר. ובכאן חסר קצת:
דכתיב אדם כי יקריב. חסר וכצ״ל נשנית באהל מועד דכתיב מאהל מועד אדם כי יקריב וכו׳:
בערבות מואב דכתיב לפלא נדר (במדבר ט״ו) ושם נאמר אח״כ בערבות מואב עיין (סוטה ל״ז) בפירש״י. כללות נאמרו בסיני ע״ש וצ״ע:
לפיכך נקראו הלוים וכו׳. בר״ר פ׳ ס״ח ויק״ר ש״א ע״ש:
ששה שמות וכו׳. (מגילה י״ג.) ויק״ר פ״א ע״ש:
ר׳ שמואל ב״ר אמי. בויק״ר הגירסא ר׳ ישמעאל ב״ר אמי:
שביתר את העגל. קאי על אהרן שויתר לו הקב״ה מעשה העגל:
כאשר צוה ה׳ וכו׳. י״ח פעמים עיין ויק״ר שם י״ח צוויים כתיב בפרשת משכן כנגד י״ח מוליות שבשדרה וכנגדן קבעו י״ח אזכרות שבמזמור הבו לה׳ בני אלים:
שמא תאמר וכו׳ באברהם וכו׳. אינו מובן וכנראה חסר. עיין ויק״ר שם ויקרא אל משה ולא כאברהם באברהם כתיב ויקרא מלאך ה׳ אל אברהם המלאך קורא והדבור מלמד ברם הכא אמר הקב״ה אני הקורא ואני המדבר וזה שסיים ויקרא וידבר שהקב״ה קרא לו והוא עצמו היה המדבר:
ואין אור אלא תורה. עיין בר״ר פ״ג ה׳ פעמים כתיב אור כנגד חמשה חומשי תורה. וכ״ה בתנחומא כאן:
לא היה שם גדול ממשה. בויק״ר אז דברת בחזון זה משה וכו׳ תדע שמכולן לא קרא הדבור אלא למשה ובכאן קיצר הדורש. ועיין (יומא יד.) לחלוק כבוד למשה:
מכאן לא יכנס וכו׳. בויק״ר מכאן אמרו כל ת״ח שאין בו דעה כו׳ צא ולמד ק״ו ממשה אב החכמה וכו׳. טו. וזה אחד מי״ג מדות. ת״כ כה״ע ועיין (ב״ק כ״ה) תוס׳ ד״ה ק״ו ע״ש:
ק״ו לשכינה י״ד כו׳. מיותר וכצ״ל ודבר זה נאמר בתורה שנוי בנביאים כו׳ ואביה ירוק ירק בפניה ק״ו לשכינה:
נידון נקרא דבר שבא לידון הימנו. זהו דברי המחבר לפרש מלת נידון וכן הרבה בספר הזה כי הוא מעתיק דברי הת״כ ומפרשו וזכרהו כי הוא כלל גדול בדברי המחבר הזה:
נאמר בש״ש אם לא שלח ידו וכו׳ ונאמר בש״ח אם לא שלח ידו מה בש״ש פטר את היורשים כן בש״ח. ובש״ש וכו׳ כצ״ל וכ״ה (שבועות מ״ז):
לנוחת אדם לבדו. פי׳ דבין משכב ובין מושב מיוחדים הם שינוח אדם עליהם ואינם עשויים להניח עליהם דבר זולת אדם:
כל שהוא ט״ס וכצ״ל אף כלים עשוי לנוחת אדם:
לסבלון אחר. פי׳ למשא אחרת עם האדם ואינו כמו מו״מ:
כגון פרשה נרות וכו׳. הצד השוה שביניהן שהן בצו מיד ולדורות אף כל שהוא בצו וכו׳ כצ״ל ובכאן ט״ס:
מידי אחרינא לא. כגון חיה אין ממינה קרבן:
לרבות כל מילי כצ״ל וכל הבהמה ט״ס ועיין בת״כ:
במאי קמיפלגי בהאי קרא. חסר כאן ועיין (סנהדרין מ״ה:) שם פלוגתא דר״א ורבנן:
כדמפרש דבי רב. היינו בת״כ ושם מפרש כל הי ״ג מדות בארוכה וספרי דבי רב קורין הראשונים לת״כ וכן האלפס בסוף פסחים קורא אותו ג״כ בשם זה ועיין (חולין מ״ו:) בפירש״י ד״ה תנא דבי רב קרי לברייתא קמייתא ששנויה בת״כ דמקריא ספרי דבי רב לפי שהיה שגור בבהמ״ד בפי כולם עכ״ל רש״י. ועיין לקמן בפ׳ צו מביא טעם אחר למה נקרא ספרי דבי רב ע״ש;
ומה להלן היה עונה הנני אף על כל קריאה כצ״ל:
הוא משה עד שלא נדבר עמו. יובן ע״ם דברי הזוהר (נשא קל״ח א׳). אברהם אברהם בכולהו פסיק טעמא לבר ממשה כו׳ ומסיים דמיומא דאתברי שלים הוי ע״ש ועיין בת״כ:
כל הנביאים וכו׳. ויק״ר פ״א:
כל הנביאים לא היו צלולות כצ״ל. וע״ש בויק״ר כל הנביאים רואין מתוך אספקלריא מלוכלכת הד״ד (הושע י״ב) ואנכי חזון הרביתי וביד הנביאים אדמה ושל משה מתוך אספקלריא מצוחצחת דכתיב ותמונת ה׳ יביט ;
רא״א הרי הוא אומר ונועדתי ונו׳ חסר ועיין ח״כ. והכוונה כי לישראל היה רק יעידה באוה״מ. והוא רק מלון שכינה אבל הדבור היה רק למשה ומסיים שם בת״כ ונועדתי לך ודברתי אתך לך היה יעידה ודבור ולא לכל ישראל:
קול שמפורש בכתובים וכו׳. א״כ למה נאמר מאוהל מועד שהיה הקול נפסק ולא יצא לחוץ מאוה״ה כצ״ל וכ״ה בת״כ:
שלא היה מדבר וכו׳. בת״כ ה״ג אמור להם דברי כבושי; בשבילכם מדבר עמי:
עד שלא נתנה תורה וכו׳. ויק״ר פ״א:
עד שהבאתיו וכו׳. זה סיני. שהש״ר פסוק כמעט שעברתי:
עשרה נקראו יקרים. ויק״ר פ״ב מדרש תהלים קט״ז מדרש שמואל פ״א:
לפי שהוא קרוב לבשרי. בויק״ר מסיים הקרא כאשר ידבק האזור על מתני איש:
לפי שאני שונא גזל בעולה. (סוכה ל׳.) מאמר רשב״י משל למלך וכו׳:
להלן הוא אומר אדם וכו׳. ויק״ר פ״ב:
שיוקדם הקדשו להקרבתו. דהוי מצי למכתב יקריב לה׳ וקרבן יהורא הוא:
מכאן שלא להזכיר וכו׳. כי יאמר תחלה קרבן: ואח״כ לה׳ ולא יאמר לה׳ תחלה דלמא שתיק ומוציא ש״ש לבטלה:
אמור ביו״ד ה״א כצ״ל. היינו בשם הויה דוקא ולא שם אחר:
ממקום שהיחיד מביא כו׳. פי׳ כמו ביחיד פסול רובע ונרבע ושארי פסולים כן קרבן רבים ג״כ פכולים דל״ת זכותא דרבים עדיף: מג. וא״ת מאחר וכו׳. דבריו מעורבבים ועיין בת״כ וכן (זבחים ל״ד) וכצ״ל וא״ת מאחר דכתיב מן הבהמה למה לי מן הבקר והצאן אלא לפי שהחיה בכלל בהמה ה״א שנם חיה יכול להקריב ת״ל מן הבקר והצאן יכול לא יביא ואם הביא כשר ת״ל תקריבו את קרבנכם לעכב למה זה דומה למי שאמר לו רבו אל תביא אלא מן החטים והלך והביא גם שעורים הרי זה עובר על דבריו. ועיין בת״כ ותבין:
להביא עולת חובה. פי׳ שכל הפסולין שפוסלין עולת נדבה פוסלין ג״כ עולת חובה:
כשם שהקרבן וכו׳ בך האיש וכו׳. בת״כ גירסא אחרת ובכאן תמוה מאד אם על הכהן המקריב קאי ל״ל לרבות הא בהדיא כתיב מום בו ולא יחלל. ואם על הבעלים המקריב קאי אינו פוסל אם יש בו מום וגם מקבלין קרבנות מפושעי ישראל. וצע״ג כן העיר הרב רצ״ר ז״ל בפי׳ עז״כ על הת״כ. ואפשר לומר דמיירי בכהן שמתו אחיו מחמת מילה ומחמת זה לא מל עצמו שאינו רשאי להקריב קרבן דכן מצינו לשון תמים על המילה באברהם התהלך לפני והיה תמים דקאי על המילה דכתיב בתריה. וכן באדר״נ דמשיב שם אותן שנולדו מהולים חשוב שם איוב נולד מהול שנאמר בו תם וישר נח דכתיב איש צדיק תמים יעקב ויעקב איש תם דוד מכתם לדוד שהיתה מכתו תם דוד מכתם לדוד שהיה מכתו תם כנ״ל לפני ה׳ וסמך אע״פ נו׳ כצ״ל:
ותנן נמי כו׳. ר״ל אלמא שהיה השוחט והסומך לפני ה׳ שתיכף לסמיכה שחיטה ובמקום שסומכין שוחטין כמ״ש במשנה:
אחד עולת חובה. אחד עולת בקר ואחד עולת צאן זו וזו טעונות סמיכה והעולה פרט לעולת העוף שהרי הוא דברי המחבר שמפרש למה בתיבת עולה נכלל בקר וצאן ולא עוף ומפרש שהצאן והבקר שוה כו׳:
ונרצה לו. לכפר במכפר איזהו מכפר כצ״ל:
ד״א כו׳. ט״ס וכצ״ל הואיל ואין כפרה אלא בדם מת״ל והמך ונרצה אלא ללמד שאם עשה לסמיכה שירי מצוה פי׳ שלא נחשב בעיניו ולא עשאה:
כאלו לא כיפר וכיפר. כ״ה בת״כ ופי׳ שלא עשה מצוה מן המובחר. כיפר נברא ולא כיפר קמיה שמיא הוא לשון הגמרא (זבחים ו׳) וכמו שמסיים והכי מפרש בזבחים:
את שעליו כמשא. בת״כ ליתא מילת כמשא והמחבר שהוסיף זה ע״פ דבריהם (זבחים ד:) כיון דאמר עלי כמאן דטען אכתפיה דמי:
מכאן אמרו כו׳. משנה מנחות. ברכות מ״ב. ירושלמי ברכות פ״א. שו״ט מזמור קל״ד ע״ש בביאורי:
ואפילו קדשים. בת״כ ובמשנה דזבחים ה״ג ואפילו קדשי קדשים:
לימד שלא תהא כשרה אלא בכהן כשר. כ״ה בת״כ:
כגון דם בכור ומעשר וכו׳. עיין ת״כ מקודם מרבה שנתערבה בדם אשם תודה ושלמים ואח״כ דרשה זו:
בבנין המזבח. ט״ס וצ״ל בין האולם ולמזבח משוך כלפי דרום וכ״ה בת״כ: נז. אותה לנתחיה הכשרה ולא הפסולה שאם עלתה ע״ג המזבח קריבה כמות שהיא כ״ה בת״כ:
א״ר יהודא כצ״ל וכ״ה בת״כ מנין להצאת האליה וכו׳. פי׳ הדלקת קיסמין דקין להבעיר בהם המערכה כשהאש קרוב לכלות ובכלי שרת פי׳ בבגדי כהונה:
א״ר ישמעאל וכו׳. בת״כ ה״ג ר״ש והוא בפ׳ צו ולומד שם מקרא והאש על המזבח תוקד בו ע״ש: נט. למערכה של תמיד של בין הערבים כצ״ל:
וערבו שנים ב״א שנים כו׳ כצ״ל וחסר כאן דרשת ר״י: לרבות את הקרבים. ט״ס וצ״ל הקרנים: סט. שכבר הותז בשחיטה כצ״ל. וכ״ה בת״כ ופי׳ הראש כבר הותז בשעת שחיטה וא״צ לא לנתחו ולא להפשיטו:
עצים הנתונים וכו׳. בת״כ ה״ג הנתוכים וכ״ה (תמיד כט:) אבל מפירוש המבאר (שם) נראה שהיה גרסתו הנתונים. ופי׳ הנתונים או הניתוכים עצים בחורים דלא קטרי ולא מפקי מיא ע״ש בתמיד:
וי״א משום ישוב א״י. בתמיד שם בשם ר״א בן יעקב:
ד״א על העצים כו׳. על המזבח לימד מה מזבח כו׳ כצ״ל:
חוץ למערכה. שלא יעכב הילוך רגלי הכהנים:
והקטיר יבול וכו׳. ט״ס כאן ועת״כ:
ולמזוהם. שריחו רע:
לעולה לרבות תמורתה. כי העולה יתירא הוא דכתיב בסוף הפרשה עולה היא.
הירך בצפון והיכן הם פונים לדרום כצ״ל. וכ״ה בת״כ ופי׳ ירך נקרא רגלי המזבח הם בצפון נמצא ראשו ופניו לדרום:
לימד שהכבש בדרום וכו׳ כצ״ל. כבש נקרא מעלה שעולים ע״ג המזבח היה בדרום וכשעולה בו דרך ימין עולה למזרח כמ״ש בקרא ומעלותהו פנות קדים היינו למזרח:
שהמזבח כולו ראוי להיות בצפון כצ״ל. וכה בת״כ דכולא מזבח בצפון קאי:
שלא ישנה בהם מקום המערכה כצ״ל ופי׳ שלא יעשה מערכה אחרת:
את הכל לכבש. פי׳ שהולכת אברים לכבש בעי כהונה:
אין זבחי שלמים מן העוף. מן העוף ולא כל העוף אע״פ שאין תמות וזכרות וכז׳ כצ״ל:
יכול כל עוף כולו וכו׳. כי עוף משמע כל מיני עוף:
אבל היונה פותה וכו׳. תפס כלישנא דקרא (הושע ז׳:י״א) כיונה פותה אין לב:
אלא בעצמו של כהן. שלא ימלוק בסכין אלא ביד דוקא:
למטה מרגליו. היינו למטה מן הסובב שחוט של סיקרא החוגר באמצע המזבח כדי להבדיל בין דמים עליונים לתחתונים הוא למטה מן הסובב אמה כדתנן פ״ג דמדות: עז. אפי׳ אמה אחת פסולה. ובת״כ ה״ג כשירה:
יטלנה עם נוצתה. הכוונה שיעקור בידו ולא בסכין עיין ת״כ:
נוטל את הקורקבן עמה. ומפרש בנוצתה היינו פרש ודבר מאוס כמו (איכה ד׳:ט״ו) נצו גם נעו. ועיין (זבחים פ״ב.) גם דעת ר׳ ישמעאל:
משום שנאמר שונא גזל בעולה. והיינו שהעוף אוכל מן הגזל לפיכך וכו׳:
בכנפיו. להכשיר את העור. בכנפיו מתרגמינן בגדפוהי והיינו נוצות שעליו וכיון שאפילו נוצות שעליו הוא מקטיר הרי הכשיר את העור. ועיין (שבת ק״ח) דייק מהכא דעוף אית ליה עור לענין שחייב בשבת מחמת חבורה:
נאמר בשור הגס. היינו עולת בהמה. וכ״ה בהדיא ת״כ:
כולם יש בהם צד השוה לאדם. פי׳ שכולם בעלי חיים:
על חטאת אדומים. כי החטא נקרא בלה״ק אדום (ישעיהו א׳:י״ח) אם יהיו חטאיכם כשנים וגו׳:
שהרי אדם לא נאמר בו ונרפא. כוונתו אף שבתחלת הפרשה (ויקרא י״ג) כתיב נגע צרעת כי תהיה באדם אבל הלשון ונרפא נמצא רק בלשון בשר ובשר כי יהיה שחין ונרפא עיין דרשה זו (סוטה ה) ובפירש״י שם:
אפילו כ״ש מביאה. פי׳ אפילו דבר קטן:
דוגמא לדבר אגריפס. ויק״ר פ״ג שו״ט מזמור כ״ב ע״ש:
שהקדימו העני. בויק״ר שם נראה לאגריפס בחלום קרבן של עני קדמך:
כדרך שדרש רבי תנחום כצ״ל ודרשת ר׳ תנחום הוא ויק״ר שם ע״פ נפש כי תקריב לפי שהנפש גוזלת וחומסת ע״ש:
ששמו של הקב״ה וכו׳. כי החילוק מאותיות איש ואשה באותיות י״ה והוא שמו של הקב״ה (סוטה י״ז) ושם בשם ר״ע:
לרבות כהן משיח אע״פ שחלק בחטאו בקרבנו מן היחיד. אעפ״כ יכול להביא מנחת נדבה כמו היחיד ודורש ו׳ מן והנפש לרבות ועיין, ת״כ:
מנחה ליתן האמור כאן בכל המנחות ואת האמור בכל המנחות כאן. סולת מה סולת וכו׳ כצ״ל. וכ״ה בת״כ. ופי׳ כי בכאן כתיב וכי תקריב קרבן: מנחה לה׳ סלח קרבנו ואח״כ כתיב מנחת מאפה תנור מנחת מחבת מנחת מרחשת וכולן דינם שוה. ומה שקיצר הכתוב כאן פירש להלן בשאר מנחות. ועיין בת״כ:
ויצק עליה שמן על כולה מפני שהוא נבלל עמה ונקמצת עמה ונתן עליה לבונה על מקצתה מפני שלא נבללת ולא נקמצת עמה וכ״ה בת״כ. ועיין (מנחות ז׳).
מלמד שיציקה וכו׳. חסר וכצ״ל והביאה מלמד שיציקה ובלילה כשרין בכל אדם וכ״ה בת״כ והביאה שאין זקוק להביאה אנא אחר יציקה ובלילה:
אפי׳ הן רבואות. פי׳ אפילו שהוא דבר מועט׳ יכול להתעסק בהם כהנים הרבה ורבואות קאי על הכהנים כמו שמסיים ברב עם וכו׳:
וקמץ קומץ אחד לעשרון אחד קומץ אחד לס׳ עשרונים כצ״ל. וכ״ה בת״כ:
כגון יו״ט הראשון וכו׳. עיין (מנחות ק״ג:) שכן הצבור מביא ביו״ט הראשון של חג שחל להיות בשבת ס״א עשרונים דיו ליחיד שיהיה פחות מן הצבור אחד וכצ״ל הכא:
היינו דאמר ר״ז. כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת וכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו כצ״ל. וכ״ה במנחות שם. והכוונה כי ס׳ עשרונים יכול לבלול וע״כ אין בילה מעכבת וס״א אין יכול לבלול:
אבל ס״א עשרון שאין ראוין לבילה וכו׳ כצ״ל והוא סוף המאמר דר״ז ובכאן ט״ס:
מנא לן משמן. פי׳ שדורש וקמץ קומץ א׳ לעשרון א׳ קומץ א׳ לס׳ עשרונים ויליף זאת משמן. ועיין בת״כ פ׳ מצורע פ״ד פלוגתא בזה גבי שמן. והמחבר תפס הכא דעת ר״נ וראב״י אפילו מנחה של ס׳ עשרון אין לה אלא לוגה אבל בת״כ הכא גירסא אחרת ולומד מלבונה כי לבונה קומץ אחד לס׳ עשרון ואין שום פלוגתא בזה. ופריך או כלך לדרך זו לילף משמן מה שמן ס׳ לוגין לס׳ עשרונים ע״ש. ע״כ יותר נראה שט״ס כאן וצ״ל הלימוד מלבונה כמו שהוא כאן בת״כ וצ״ע:
ממקום שרגלי הזר וכו׳. היינו בעזרת ישראל בתוך י״א אמה:
ולא משמן חברתה. פי׳ שלא יביא שתי מנחות בכלי אחד ובת״כ הוא בהדיא:
נזכרים בה. פ,׳ שהבעלים נזכרים בהקטרה זו לטובה. ועיין בת״כ מוסיף עוד נזכרים בקומצה ונזכרים בלבונה:
לאהרן שלא במחלוקת. פי׳ כה״ג נוטל חלק בראש כמה שירצה אבל בניו כהנים הדיוטים מחלקים לכאו״א חלקו:
ואינו מביא חלות ורקיקין כצ״ל. פי׳ בקרבן אחד. ועיין בת״כ פלוגתא בזה:
ולא מאפה יורות הערביין כצ״ל וכ״ה בת״כ:
ואין הרקיקין בלולות בשמן. פי׳ החלות בעודן סלת נותן בתוכן שמן ובוללן משא״כ הרקיקין לש אותן במים ואופה בלא שמן:
הזית השלישי עוטנו בבית הבד כצ״ל. ופי׳ הזית השלישי מפני שאין החמה זורחת עליהם תדיר אינן מתבטלות יפה ע״כ עוטנה בבית הבד מניחן במעטן עד שילקה ויתרכך קליפתן ויצא שמנן (רש״י מנחות שם).
וכותש ונותן לתוך הסל כצ״ל. ומה שבנתיים ט״ס:
כל זה הענין וכו׳. הנראה כי לפני המחבר היה ספר דרשות כתוב ע״פ ערך א״ב ובערך זכר (היינו באות ז) לדרש בפ׳ ואתה תצוה (כשחל בפרשת זכור) ששם דיני שמן המשחה היה כתיב דרשות בזה:
מלמד שהשמן מצהיר את התבונה כצ״ל. והיינו שמצהיר דעתו של אדם וכ״ה (מנחות פ״ו) אר״י מתוך שרגילין בשמן זית חכמה מצויה בהם:
פירוש אלפא ראשונה הוא מדברי המחבר לבאר המשנה תקועה אלפא לשמן. ופי׳ כמו שהאל״ף אות ראשונה והיינו שפירותיה מתוקים ומשובחים כדמסיים:
מצות בלולות וכו׳ למצות שוי הרקיקים וכו׳. עיי: בת״כ וזה דברי ר״י וקאי כמו שבארתי, למעלה (ק״ז) ואין הרקיקין בלולות וכו׳ ור״י דרש זה מהאי קרא. ועיין בת״כ:
ולא לרחצה. שהכהנים אסורים לרחוץ מן הכן רק מן הכיור. עיין ת״כ:
ולא לכפול שהחושן לא היה כפול:
מלמד שהוא בוללה סולת כצ״ל היינו הבלילה תהיה בעודה סולת. ועיי: ת״כ שרבי חולק ע״ז:
יכול מצוה ת״ל תהיה הכתוב קבעה חובה כצ״ל. ופי׳ יכול מצוה כי רק המצוה שלא להחמיץ אבל בדיעבד אם החמיצה כשרה ת״ל תהיה הכתוב קבעה חובה שאף בדיעבד אם החמיצה פסול:
פתות וכו׳ יכול שתים (פי׳ פתות יחלק רק לשתים) ת״ל פיתים. וכ״ה בת״כ:
מבאן אמרו מנחת ישראל כופל אותה לשנים ושנים לארבעה ומבדיל מנחת כהן משיח מכפלה אחת לשתים ושתים לארבעה ואינו מבדיל כצ״ל וכ״ה בת״כ:
מרחשת עמוקה וכו׳. מתוך שהמחבת עמוקה כל שמן שבתוכה במקום א׳ וכשתתן אצבעך עליה צד השמן בתוכה וזה ומעשיה רוחשין:
בכלי קודש קודם לעשייתה כצ״ל:
מה אלה יש מהם לאשים כצ״ל וכ״ה בת״כ היינו שמקטירין מהם ע״ג המזבח יצאו שתי הלחם וכו׳:
והקריבה וכו׳ והגישה וכו׳. פי׳ מן והקריבה ממעט מנחת נסכים שאין באה בגלל עצמה רק בגלל הזבח ומן והגישה ממעט מנחת כהנים ועיין בת״כ בארוכה:
ת״ל להלן בקומצו. בפרשה צו את אהרן והרים ממנו בקומצו ושם איירי במנחת סולת כדכתיב (ויקרא ו׳:ח׳) מסלת המנחה ומשמנה:
והקטיר המזבחה היה קומץ אע״פ שאין שיריים כצ״ל ומן ה״א דהמזבחה דורש. ודע דדרשה זו נשמטה בת״כ:
כדמפורש לקט: כצ״ל והוא בפסוק וכל קרבן וכו׳ במלח המלח הקומץ טעון מלח ואין מנחה כולה טעונה מלח:
לימד על כל המנחה כו׳ כצ״ל וכ״ה בת״כ דהוי אמינא אחרי דכתיב אשר תקריבו ורק הקומץ מקריב ובא כל לרבות אף השיריים אין נאכלין חמץ:
ומנין לרבות אפילו לחם הפנים. אף שאימעוט מהגשה ת״ל כל המנחה וכו׳ לא תעשה חמץ וכתיב (ויקרא ו׳:י׳) לא תאפה חמץ אפיה בכלל היתה וכו׳ יצאה להקיש כו׳ אף אני ארבה עשייתה לישתה ועריכתה כו׳ כ״ה בת״כ ובכאן קיצר בלשונו:
כל שהוא אשים. העולה לגבי המזבח:
שתהיה ראשית לכל המנחות. פי׳ השתי לחם קרבן ראשית מתבואה חדשה כמו שמסיים:
יכול אם קדמן ד״א וכו׳. היינו אם עבר והקריב קודם עצרת מתבואה חדשה לא יקריב אח״כ השתי לחם כי אז אינם ראשית ת״ל תקריבו:
לרבות הכבש. היינו שאם העלה שאור ודבש על הכבש עובר בלאו כמו שמעלה על המזבח עצמו:
אבל שלא לעבודה עולין. היינו לשם עצים מותר להעלות שאור ודבש ועי׳ בת״כ:
יכול תהא מנחה כולה. היינו אף השיריים יצטרכו מלח. ועי׳ לעיל אות קכ״ו:
וכל קרב: לרבות הלבונה שצריכה מלח. עי׳ (מנחות כ׳) מרבה לה מסיפא דקרא על כל קרבנך תקריב מלח. ובת״כ הגי׳ כמו הכא:
יכול תבינהו כצ״ל וכ״ה בת״כ וכ״ה (מנחות כ״א) ופי׳ בערוך יכול יתן בו מלח כל דהוא להבין שיש בו טעם מלח. והרב רצ״ר פי׳ להיפך שיתן בו מלח הרבה ופי׳ יותר נכון לפי הענין עיין בת״כ:
מלח שאינה שובתת. ע״ש במנחות בהג׳ הרי״ ברלין:
מלח סדקנית. בת״כ ובמנחות׳ הגי׳ אסתרקניות. ופי׳ מלח הבא מן האדמה:
ולמה הוציאו הכתוב בלשון נדבה כצ״ל. ופי׳ ואם משמע שהוא רשות אם ירצה יקריב:
ואם לאו לצורך כו׳ וכה״א ולחם וקלי וכו׳ עד הביאכם את קרבן אלהיכם כצ״ל וכ״ה בת כ כי מזה עיקר הדרשא וביארו המבארים דכתיב את ק רבן אלהיכם היינו שתכוונו דוקא קרב: אלהיכם ולא בשביל שתוכלו לאכול תבואה מן החדש (אמר המבאר: נדרשה זו נ״ל להבין בת״כ בפ׳ אמור וכ״ה שם בפסיקתא בס׳ העומר והניף את העומר לפני ה׳ לרצונכם אין כופין את הצבור על כרחן. ורש״י בחומש שם הביא הגי׳ לרצונכם אם הביאו כמשפט הזה יהיה לרצון לכם ובאמת מה נשתנה דרשה זו גבי עומר דוקא. והוא עפ״י דרשא דהכא כי אם כוונתו להקריב העומר רק שיתרו להם לאכול מתבואה חדשה ולא לשם מצוה אין העומר מתיר. ובפרט לפי׳ הגי׳ בת״כ בפירוש ואם אין אתם מביאים אותה לרצון מעלה אני עליכם כאלו לצורך עצמכם. ע״כ שייך הדרשה מלרצונכם אין כופין וכו׳ כי המצוה הבאה דוקא ע״י כוונת הלב אין שייך ע״ז לשון כפיה שיכפו אותו אחרים לעשותו. והבן):
אביב של קלאים. פי׳ של מוכרי קליות מהמת שהיא לחה אינה נטחנה ברחיים:
ולא גרש קלוי. פי׳ שיהבהב אותה בעוד שהוא אביב קודם הטחינה ולא אתר הטחינה כשנקרא גרש:
כרמל. רך מל נוטריקון דריש מלת כרמל ופי׳ כר שלא נתבשלה בעודה במחובר מל שנמלל ביד:
וכה״א ואיש בא וכו׳ וסיפא דקרא עשרים לחם וכרמל בצקלונו עיין (מנחות פ״ו:) בארוכה:
תקריב וכו׳ מ״מ. כי הקריב יתירה הוא דכתיב ברישא דקרא ואם תקריב וכו׳.
ולא על לחם הפנים וכו׳. עי׳ ת״כ דה״א ללמוד ק״ו ממנחת נסכים:
מנחה היא לרבות וכו׳ היא להוציא מנחת מאפה. בת״כ וכן (מנחות נ״ט) דרשות אחרות בזה ע״ש. גם מה שמוציא מנחת מאפה כבר לימד לעיל ואין הרקיקין בלולות בשמן וצ״ע ליישב:
שילקט כל הלבונה. (זבחים כ״ז) דריש על כל לבונתה וכו׳ ואת כל הלבונה לעכב:
כל המביא שלמים מביא שלום וכו׳. דורש שלמים לשון שלום ומה נס שאינה באה על חטא:
והתשיעי הוא לפני הקדושה וכו׳. בת״כ מוסיף שההקדש עושה תמורה לאחריו ולא לפניו:
כיוצא בו גם את הארי וכו׳. פי׳ גם רבוי הוא:
שני רבוין. פי׳ ב׳ פעמים כתיב גם לרבות ארי נו׳:
קרבנו לרבות כל בעלי קרבן. סי׳ שאם יש לקרבן ב׳ או נ׳ בעלים כולם צריכין לסמוך:
ולא קרב: הגר׳ כ״ה ג״כ בת״כ אולם (מנחות צ״ג.) הגי׳ קרבן עובד כוכבים. והמבארים מחקו בת״כ קרבן הגר וגרסו קרבן עובד כוכבים כי הגר סומך כישראל:
שר׳ יהודה אומר אי: היורש סומך. קאי אלמעלה ולא קרבן אביו:
וכה״א כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה׳ אלהיך וכו׳ בריחוק מקום אתה זובח ולא בקירוב מקום כצ״ל. והיינו בקירוב מקום במדבר אסרו לאכול בשר תאוה רק שלמים וע״ז קאי אל פתח אה״מ פרט לחולין שנשחטו בעזרה ועיין בספרי שם וכן (קדושין כ״ז:) ע״ש:
פתח אה״ם לפני פתח אה״ם. ג׳ פרשיות כתיב בשלמים קמייתא בבן בקר כתיב פתח אה״מ ובכבשים ועזים כתיב לפני פתח אה״מ:
להכשיר את כל הרוחות. עיין (זבחים כ״ה) פלוגתא בזה:
אשה, לה׳ אשה לשם אשים לה׳ למי שעשה את העולם כצ״ל. וכ״ה בת״כ:
וחטאת ואשם לשם חטא. פי׳ לשם חטאו שחטא הבעלים יחשוב הכהן העובד בזה הזבח לכפר עליו:
מפני שהוא תנאי ב״ד כצ״ל:
לא בעל כוליא אחת וכו׳. היינו החסרון בפנים נפסל גבי קדשים עיין (בכורות ל״ט):
הפקוקלות. הוא החלב שעל העצם המחבר האטמות והחלחולת עוברת בתוכו ומחוברת בנקב הרעי:
תותב קרום ונקלף. (שמות כ״ג) היא שמלתו לעורו מתרגמינן היא תותביה כשמלה הוא פרוש על הקרב. קרום ונקלף ועל אוחו תותב יש בו קרום דק הנקלף מעל החלב ואינו אדוק בו. עי׳ ת״כ:
שימול מן הכבד. קצתו להקטיר:
אפילו בעל כוליא אחת כצ״ל ועיין (בכורות ל״ט.) דפריך דזה סותר מה שאמר למעלה ומשני ע״ש:
הכשר ולא הפסול. שאם הקטיר אברים שלמים פסולים עובר בעשה:
חלבים בחלבים. משני קרבנות:
נאמר כאן אשה ריח ניחוח. ונאמר למטה אשה לה׳ ולא נאמר ריח ניחוח כצ״ל:
שהבקר נתרבה בנסכים כצ״ל. ופי׳ גבי בקר ג׳ עשרונים בלולים בשמן חצי ההין ויין לנסך חצי ההין:
והצאן נתמעט בנסכים. שני עשרונים לאיל ויין ושמן שלישית ההין. ועשרון לכבש ויין ושמן רביעית ההין:
לרבות את הפסח לאליה. שתהיה קריבה עם האמורים לגבוה:
כגון שגבו מעות לפסח. הוא דברי המחבר ואינו מת״כ. ויש עוד כיוצא בו כגון תמורת פסח ופסח שנתכפרו בעליו באחר הכל שלמים:
מה חלב בשני לאוין. חד כל חלב וכל דם לא תאכלו. וחד לאו דזרות וכל זר לא יאכל קדש:
יכול יקיים בה מצות אליה. שימול קצת ממנה ידיה ת״ל תמימה שיקח כולה:
ת״ל לעמת העצה. כנגד הכליות שהוא למטה מחוט השדרה. הכליות נקראו עצה (ברכות ס״א) הכליות יועצות:
ת״ל יסירנה. ואמר לקמן כמו זרת למעלה וזה השיעור יכנס לפנים מן העצה.
אין לך אלא מה שאמור בעני: ולא חלב דפנות. וחסר כאן ועי׳ בת״כ ותבין ג״כ דברי ר׳ ישמעאל:
היינו דאמרינן. (פסחים ס״ד:) ע״ש כה״ע ובכאן מגומגם קצת:
ואע״ג דאליה קרויה חלב וכו׳ הוא דברי המחבר:
אלא על שם עולי. היינו האליה מאכל מובחר (פסחים ג׳:) מי קספי לך מאליה:
ואי משום שנקיבה וכו׳. כל הדרשה דבריו מעורבבים וע״ן הפרי ראה פיסקא כי ירחיב ה׳ וכו׳ וכן (בכורות ס״ו) ועיקר כוונתו כי הקרא דצבי ואיל וכו׳ הטמא והטהור יחדיו יאכלנו קאי על פסולי המוקדשין שנפדו שאימוריו מותרים לזרים. ומזה יצא לו האליה שהוא בכלל האימורין שמותר באכילה. ומה שמסיים להתיר בשר באכילה לזבין ולזבות אגב גררא מייתי לה הכא. ומה שמסיים וא״ת ואפילו חלבים נמי היינו אם מדמין לצבי ואיל יהיה כל חלב חולין מותר באכילה ע״ז מסיים כבר הזהירך הכתוב כל חלב ודם וכו׳. כן נראה כוונתו כפי לשונו. אבל באמת לא הבנתי דבריו למה לא העתיק דברי הגמרא מבכורות שם וכתב דברים מעורבבים מפי עצמו וצ״ע:
לרבות הגבולין. הוא ח״ל. ובת״כ הוא בהדיא:
ולא עוד אלא וכו׳. המחבר האריך בדברי עצמו בדבר האליה שאינה קרויה חלב ומותר. זה הוא לסתור דברי הקראים שאסרו חלב האליה. ובהקדמתי כתבתי בזה הרבה כי בימי המחבר נתפשטו דעות הקראים נגד הרבה מצות התורה לאסור את המותר ולהתיר את האסור. ואז עמדו נגדם ר׳ סעדיה גאון וחכמי הדור וזה המחבר ר׳ טוביה אחד מהם שנלחם מלחמת הדת נגד הקראים:
מן המחובר יכול לפי שנתמעט מן האליה וכו׳ כצ״ל:
והקטירם כולם כאחת כצ״ל. והיינו כל האימורין של קרבן בפעם אחד ולא כאיברי העולה דתנן (תמיד פ״ז) הושיט לו הראשון הראש והרגל ע״ש:
לחייב על החלב מעילה. היינו איסור מעילה חל על איסור חלב ועיין כריתות כ״ג ע״ב:
וכה״א נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ד׳. עיין לקמן בת״כ מרבה חלב ק״ק וקדשים קלים למעילה. ועיין (כריתות כ״ג):
משום ר״י וכו׳. דמפיק האי קרא כל חלב וכו׳ להביא חלב מעשר ופסח שהם מעונין לגבי מזבח ועיין ספרי (קרח) שם. וכ״ה (פסחים סד:) דורש מקרא אד בכור שור וכו׳ קודש הם להביא את המעשר ופסח שיטענו מזבח. ולא מהאי קרא כל חלב ודם. ופלא הוא שדברי ר׳ ישמעאל לא נזכר שמה וצ״ע:
אין בו אלא אזהרה אחת. היינו לאו דדם אבל לאו דזרות גבי דם ליכא וכ״ה בת״כ:
ודם התמצית ודם אברים עומד עליהם באיסור לאו כצ״ל:
והזהיר הקב״ה על הדם בין של בהמה בין של חיה ועוף וכו׳ כצ״ל. ועל החלב ט״ס כי חלב של חיה ועוף מותר לאכלו והקרא מביא רק מאיסור דם והוא לקמן בפ׳ צו:
דאמר רבא. נדפס בטעות וכצ״ל. דאמר רבא (כריתות ד:) ה׳ לאוין האמורים בדם למה אחת לדם חולין ואחת לדם קדשים ואחת לדם כיסוי ואחת לדם האברים ואחת לדם התמצית: [מכאן ועד סוף דיני ניקור לא פירשתי] ששה חוטין יש בבהמה וצריך ליטלן. של כליות. ושל כסלים. ושל טחול. איסורן איסור חלב וקרמין שלהן כן וצריך לקלפן ולגרדן. ושל ביצים. ושל מוח. איסורן איסור דם. ואמרו חכמים כסלים שהן כחלב אל יניחם על גבי בשר וידיחם או ינקרם לפי שהבשר בולע מן החלב של כסלים והקשו חכמים על דבר (אמר) זה אם כן כסלים עצמן כשאתה מנקרן בולע בשר שבכסלים מחלב שבכסלים. וחזרו ואמרו קרום יש בין חלב לכסלים ואינו בולע. ועוד הקשו אם כן חלב גופו קרום יש לו ואין הבשר שתחתיו בולע ממנו. אמרו אותו קרום רך הוא ונמרט ובולע ואסור. טבח שנמצא אחריו חלב רב יהודה אמר כבשעורה ור׳ יוחנן אמר כבזית. ואמר רב פפא לא נחלקו בדבר זה האומר ככשעורה לעברו בלא מלקות והאומר כבזית להלקותו ולעברו. ואמר דבורא החטאת.
נפש ולא כנעני כצ״ל. וכ״ה בת״כ:
תני ר״ח משל וכו׳. (ויק״ר פ״ד):
יו״ד דברים משמשי: וכו׳. ויק״ר שם ע״ש עוד הוספות:
ואין הכנענים מביאין חטאת כו׳ כצ״ל: ד. ואפילו מצות שנצטוו. דהיינו כנענים אם שגגו אין מביאין חטאת: ועבדים. עבד כנעני שמל וטבל לשם עבדות:
ולא מצות המלך ופי׳. אע״פ שהממרה פי המלך חייב מיתה וכן זקן ממרה נגד ב״ד ג״כ חייב מיתה אעפ״כ אין על שגגתם קרבן מעילה:
מכל ולא כל מצות. מ״ם דמכל מיעוטא הוא:
לשמיעת הקול וביטוי שפתים. היינו שבועת העדות ושבועת ביטוי אין היחיד מביא חטאת קבועה רק הוא בקרבן עולה ויורד כדלקמן בפרשה ושמעה קול אלה:
מ״ע שבנדה. והזרתם את ב״י מטומאתם:
ת״ל מכל מצות ה׳. ריבה. כל רבויא הוא שיתחייב חטאת בשוגג ועיין בת״כ שמפרש למה לעיל ממעט מכל וכאן מרבה. והיינו כי נדה חייבין על זדונו כרת חייבין על שגגתו חטאת כמו שמסיים הכא לבסוף שיש בנדה עשה ול״ת וכ״ה בספרי:
עד שיכתוב שם קטן משם גדול. פי׳ אף שנתכוין לכתוב שם גדול כמו שמעון אעפ״כ כשכתב רק שם ג״כ חייב שהיא תיבה המתקיימת במקום אחר:
כגון תת שש וכו׳. והם ג״כ משם גדול תת מתתראו שש מששך וכן כולם ורבותא אע״פ שהם שני אותיות דומות אעפ״כ חייב:
ומפורש במס׳ שבת. בפרק כלל גדול ע״ש:
ולא כשהוא הדיוט. היינו אם חטא כשהוא הדיוט ואחר כך נעשה משוח אינו מביא פר אלא שעיר כהדיוט:
אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה כצ״ל. והיינו שיתנה הוראתו בעצמו. אבל על שגגת המעשה גרידא שלא תלה בהוראתו לא:
והקריב וכו׳ כשהוא ממונה מביא חטאו משעבר כצ״ל. וכ״ה בת״כ. ופי׳ אם משיח עבר מנשיאותו ע״י מום או זקנה. אעפ״כ אם מביא שוגג בהוראה מביא פר ובזה משונה הוא מנשיא כי נשיא שעבר דינו כהדיוט. אבל הכהן המשיח בקדושתו עומד אף לאחר שעבר עיין: (הוריות י׳):
אינו מביא חלופין פי׳ אם לא מצא פר אינו מביא תחתיו שעיר כמו הדיוט. ומלת פר דריש דיתורא הוא:
לרבות פר יוה״כ לסמיכה. שלא נאמר בפ׳ אחרי מות:
ונאמר להלן לקיחה. דכתיב (שמות כ״ד) זיקת משה חצי הדם וישם באגנות:
דם מהפר יקבלנו. לאפוקי אם נשפך הדם על הרצפה ואספו פסול:
למעט קרבנו למצוה יחידית. היינו בחטא של עבודת כוכבים נידון המשיח כמו יחיד עיין בפ׳ שלח. ונקרא עבודת כוכבים מצוה יתירה שיחדה הכתוב בפרשה בפני עצמה בפ׳ שלח. או משים שאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. וכדאמרינן (סנהדרין צ״ט) כי דבר ה׳ בזה זה העובד עבודת כוכבים (המבאר רצ״ר ז״ל):
ולא מספג. פי׳ מקנח:
על כל הזאה טבילה. פי׳ בכל הזאה נצרך להטביל אצבעו בדם ואח״כ יזרוק:
את אצבעו בדם, מה אצבעו האמורה להלן (ויקרא י״ד) גבי מצורע באצבע הימנית מה להלן ימין המיומנת שבימין אף כאן אצבעו המיומנת שבימין כצ״ל. ופי׳ המיומנת שבימין אצבע הרגילה למלאכה והיינו שאצל אגודל:
מן הדם שבענין. היינו מדם האמור שהזה ממנו הזאה ראשונה למעוטי שיריים:
ולא שבע טיפין. היינו בהזאה אחת:
מכוון כנגד בית הבדים כצ״ל:
על קרנות. בת״כ הגי׳ על קרן קרנות ולמטה הוא אומר על קרן קרנות. פי׳ דהוי ליה למכתב על קרן וכתיב קרנות מיעט קרנות שתים הרי ארבע. ולטה הוא בפר העדה כדמסייס:
והיינו דאמרינן. (סנהדרין ד׳:) ע״ש והוא לימד אחר לא מקרן קרנות ובכאן קיצר ולא סיים הך דסנהדרין:
ואין הכהן לפני ה׳ כצ״ל. כי הכהן עומד חוץ למזבח לא ככה״ג ביום הכפורים: ל. לרבות כל הקרנות וכו׳. פי׳ שיזה על הד׳ קרנות ועיין בת״כ. וזה דברי ר׳ יהודה ולא דריש מן קרן קרנות:
זה יסוד מערבי. שהיסוד שבאותו רוח כנגד פתחו של היכל הוא:
לרבות פר יוה״כ לשתי הכליות ויותרת הככד כצ״ל וכ״ה בת״כ:
ירים ממנו מן המחובר כצ״ל וכ״ה כת״כ ופי׳ שיהיה כל הפר מחובר יחד כשעת הרמה עיין (מנחות ע״ז:) שלא ינתח הבשר קודם שיטול האמורין:
כולו כשהוא שלם. כשיוציא הפר מחוץ למחנה יהיה שלם ולא ינתחנו מקודם:
מה ראשו וכו׳. האמורים להלן גבי עולה דכתיב את הראש וכו׳ וקרבו וכרעיו ירחץ במים והקטיר והוא ע״י ניתוח:
ת״ל וקרבו ופרשו וכו׳. עיין (זבחים נ׳.) אר״ם כשם שפרשו בקרבו כך בשרו בעורו והכוונה כשם שלא יקח הפרש מן הקרביים כך העור יהיה דבוק לבשרו:
שהרי כתיב ושרף אותו. לקמן בפך של צבור:
ששם היו נותנים. פי׳ שייחד מקום לדשן שיהיה תמיד כמקום אחד:
ולא הפסול. שאם אירע להם פסול קודם זריקה נשרפין בבית הדשן שבהר הבית ועי׳ (זבחים ק״ד:) תני לוי שלשה בית דשנים היו שם וכו׳ ע״ש:
אע״פ שאין שם דשן. דל״ת אל שפך הדשן דשן ממש קמ״ל הואיל ויחדו לשם דשן ג״כ כשר:
באש ולא בסיד. אע״פ שהוא תולדות אש אעפ״כ לא נקראים אש:
אלא שפר משיח קודם. לכן פרשתו מוקדמת. וכן אומר לקמן פר משיח ופר העדה פר משיח קודם:
סנהררי גדולה. והיינו של ע״א ועיין בת״כ בארוכה:
על שגגת המעשה. היינו שלא תלוי בהוראת ב״ד. אלא שנתחלף לכ״ד ולרוב הקהל שומן בחלב ואכלו:
ת״ל ונעלם דבר וכו׳ היינו שב״ד גרמו לדבר שטעו בהוראה והלשון שלא ידעו איסורו של דבר הוא פירוש על שגגת המעשה. עי׳ ת״כ:
מצוה כולה. כגון אין נדה בתורה אין שכת בתורה עיין (הוריות ד׳:) וזה מן ונעלם דבר דוקא, וזה זיל קרי בי רב הוא:
הוראה תלוי׳ בב״ד ומעשה תלוי בקהל כצ״ל. וכ״ה בת״כ והיינו אם עשו ב״ד בעצמם ע״י הוראתם דינם כיחידים:
מצות האמורים במשיח וכו׳. בת״כ ליתא דרשא זו ועי׳ (יבמות ט׳.) לימד זה מן לאשמת העם ע״ש:
כשם שנפרעין מן היחיד. דורש ואשם הוא לשון יחיד:
ולא שיודעו החטאים. פי׳ אם ב״ד הורו על חלב או דם שהוא מותר ועשו קהל על פיהם רק לא ידעו על מה הורו ב״ד אם על חלב אם על דם. ובהוריות ה׳ פליגי אמוראי בזה:
בני שבטים כו׳. כי כל שבט מביא בפני עצמו. וה״ה אם חטא שבט אחד מביא פר אחד ובהוריות פלוגתא בזה:
כגון שהורו על הלב הדקין. היא לשון המחבר:
וסמכו שנים זקני שנים וכו׳ כצ״ל:
יד כל יחיד ויחיד. אבל כ״א סומך בשתי ידיו:
ואין שעירי עזים. היינו הבאים על חטא, עבודת כוכבים:
לרבות פר יו״ב. היינו בא״ת וד״ם וטבילה עיין (זבחים מ׳:) ותבין:
באשר ללמדך וכו׳. דורש אשר לשון אשרי:
ודומה לו, אשר יש צדיקים וכו׳. שם דורש ג״כ אשרי לצדיקים שמגיעים להם טובה בעוה״ז:
ונאמר להלן ה׳ אלהיו וכו׳. גבי מלך:
ולא נשיא שבט. שדינו כהדיוט ומביא כשבה או שעירה:
כשיחטא כשהוא נשיא. דורש הלשון נשיא יחטא שחטא כשהוא נשיא:
הלב שעל הדקין וכו׳. בהעלם אחת חייב שתים. פי׳ אפילו אכלו בהעלם א׳ באין ידיעות מחלקין אעפ״כ חייב שתים ועיין (כריתות ד׳) פריך למה חייב שתים הרי הכל לאו א׳ הוא ומסיק לבסוף כשאכלן בשני תמחויין ע״ש:
הן מצות האמורות כאן. היינו הכל בחטא שחייבין על זדונו כרת:
פרט לשמיעת הקול כו׳. דכל הני מביא עליהם קרבן עולה ויורד אין הנשיא מביא עליהם שעיר ועיין (הוריות ח׳ ע״ב) כי המלך והנשיא אינם בקרבן עולה ויורד כי אינם באים לידי עניות:
על שגגת המעשה. שסבור שהוא שומן ואכלו. ובזה חלוק הוא מכהן המשיח שהמשיח פטור משגגת המעשה:
מלמד שהוא מביא אשם תלוי וכו׳. פי׳ בלא הודע דינו כיחיד. אע״ג דבהודע יצא מכלל יחיד ומביא שעיר:
לא שיאמרו לו אחרים. והיינו שהוא מכחישן:
אפילו אמרה לו שפחתו. עיין בת״כ דרשא זו. ובכאן נצרך לדחוק הכוונה שהוא מכחישה:
כגון אשתו נדה ואחותו וכו׳. פי׳ אף שבשניהם חייב חטאת אך מחמת שלא ידוע לו החטיא עם מי חטא אינו מביא שעיר. ועיין בת״כ שזה דברי ר׳ יהושע ור״א מחייב חטאת:
ואינו יוצא בקרבן אביו. היינו אם אביו הפריש חטאת על חטאו ומת. ובנו ג״כ חטא באותו חטא אינו מביא קרבן אביו. וקשה הלא הוא חטאת שמתו בעליה דלמיתה אזלי. וצ״ע. וכן העיר הרצ״ר:
עזים ולא חלופין. פי׳ דה״א שיכול להביא ג״כ פר כמו המשיח ורק להקל עליו בא הכתוב:
לרבות שעיר נחשון לסמיכה. שגם הוא היה חטאת
ולמטה הוא אומר. בפ׳ שניה בכשבה דיחיד:
מכאן היה רש״א. מכאן לאו דוקא דמיתות ליכא למשמע מהכא ועי׳ ת״כ:
קבעו חובה. בצפון דוקא:
מכאן סמכו חכמים. (סוטה ל״ב) ע״ש:
שיקבל בימין. כי כל מקום שנאמר אצבע אינו אלא ימין וגמר ממצורע:
זה יסוד דרומי. עיין בת״כ בארוכה:
תותב קרום ונקלף. פירשתי למעלה:
כפרה לשמו. לשם בעלים:
שלא יכפר לשנים כאחת. שלא יערב דם חטאת בדם חטאת אחרת:
הרי אלו מיעוטין. עי׳ (שבת צ״ג.) תלתא מיעוטי כתיבי ושם דריש לכולהו:
והלך ועשה על פיהן. היינו היחיד עשה עפ״י ב״ד פטור לפי שתלה בב״ד ועיין בת״כ בארוכה:
במלגז. כמו מזלג ולוזנים הוא מאסף השבלים:
הזכורים למעלה במשיח. שחייבין על זדונו כרת. וכמו שמסיים לבסוף:
השב מידיעתו וכו׳. למעוטי׳ ישראל מומר לעבודת כוכבים שאינו שב מידיעתו:
אשר לא תעשינה ואשם מלמד שהוא מביא אשם תלוי כצ״ל וכ״ה בת״כ. ועיין במבארי הת״כ:
מה חטאת עז בת שנתה. כדכתיב (במדבר ט״ו) והקריבה עז בת שנתה לחטאת ועיין ת״כ שיליף ג״כ ממצורע:
לרבות חטאת עבודת כוכבים לסמיכה. כי שם במדבר לא נאמר סמיכה:
ושחט את החטאת במקום העולה וכו׳. אלא בצפון כמו עולה:
מכאן אמרו וכו׳. דורש סיפא דקרא דלמעלה. במקום העולה ולקח הכהן וכו׳ היינו שיקח. במקום העולה שנשחטה בצפון. ועי׳ ת״כ:
שאם קיבל וכו׳. בד׳ כוסות וכו׳. פי׳ שנתן מכל כוס מתנה אחת אזי מותר הדמים דין שיריים יש להם ונשפכין ע״ג היסוד:
שתהא כפרה לשמו. בת״כ מוסיף שלא יכפר לשנים כאחת ושיהא הכהן מכפר ע״י עצמו כצ״ל בת״כ. והכוונה הכהן הזורק יהיה מכוון הכפרה לשם הבעלים ולא יעשה כוונה זו ע״י כהן אחר:
ת״ל אם כבש יביא קרבנו לחטאת כצ״ל. וכ״ה בת״כ ולעיל כתיב והביא קרבנו שעירת עזים כאן הקדים עז לכבש:
אבל אמרו חכמים וכו׳. בכאן חסר וכנ״ל וכ״ה בת״כ האב קודם לאם בכ״מ יכול מפני שכבוד האב עודף על כבוד האם ת״ל (ויקרא י״ט) איש אמו ואביו תיראו מלמד ששניהם שקולין אבל אמרו חכמים האב קודם וכו׳ כצ״ל:
לרבות חטאת נזיר. דה״ל למיכתב וסמך ידו על ראשה וחטאת יתירא היא:
והיינו דאמרי ב ״ה. (סנהדרין ד׳: זבחים ל ״ח) ועיין בת״כ נאמרו דמים למעלה כצ״ל:
דיו במחנה אחת כצ״ל. ועיין כל הדרשא בת״כ ובסנהדרין ובזבחים כי הלשון דהכא אינו מדוייק:
הסמיך חטאת יחיד לאשם יחיד כצ״ל. כי בפרשה שלמעלה חטאת יחיד ובכאן אשם יחיד:
אין לי אלא באלה שיש עמו שבועה. כמו בסוטה:
ושמעה קול אלה. מקול משמע אפילו כאלה שאין עמו שבועה. ועיין (שבועות ל״ו:) לומד (מיחזקאל י״ז) ויבא אותו באלה ע״ש:
עד שישמע מפי התובע כצ״ל. דעיקר קרא כתיב במושבע מפי אחרים:
ולא מפי עבדו. היינו ששלח התובע עבדו להעדים ונשבעו (ועיין בשבועות ל״ה.):
שקדמה עדות לשבועה. דורש ושמעה קול אלה והוא עד בשעה שנשבע כבר ידע העדות:
נאמר כאן אוין. היינו או ראה או ידע:
ונאמר להלן אוין כצ״ל היינו גבי פקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק:
מה אוי האמורים בפקדון וכו׳. אינו אלא בתביעת ממון כדכתיב בהדיא או בגזל או עשק אף אוין האמורים כאן גבי שבועה בתביעת ממון כצ״ל וכ״ה בת״כ ובכאן הלשון מעורבב:
ריה״ג אומר וכו׳. הוא אוין לא דריש ודריש מקרא אחרינא.
ואיזו זו זו תביעת ממון. ולא בעדי נפשות שאם הודה שהרג את הנפש לפני עדים הוא פטור עד שיראו בעיניהם ולא שייך ע״ז שבועה. וכן בעדי קנס אם הודה לפני עדים פטור. ע״ז קאי הקרא והוא עד או ראה או ידע. דוקא בתביעת ממון:
כפרו שניהם כאחת. היינו השני עדים:
הכופר חייב. היינו א היה ראשון שכפר חייב כי אולי יגיד ג״כ השני ויתחייב ממון ע״י השני. משא״כ השני אם כפר אחר שכפר הראשון בפני עצמו. ושוב הראשון לא יכול לחזור ולהגיד שוב אין השני ראוי להעיד. ורק לחייבו שבועה להכחיש את העד אינו נקרא תביעת ממון:
מפני שהעדות יכולה להתקיים בשתיהן כצ״ל:
אם לוא יגיד. (כתיב לוא בוא״ו ואל״ף) דורש אם לו לא יגיד רק שהודה חוצה לו אינו נפטר מן השבועה עד שיגיד למי שהשביעו:
שאם השביע עליו וכו׳. היינו אם כפר אח״כ בב״ד חייב קרבן שבועה:
יכול אפי׳ נגע אדם במגע טומאה יהא חייב כצ״ל. וכ״ה בת״כ והיינו שלא נגע בנבילה עצמה אלא באדם שנגע בנבילה והוא ראשון לטומאה:
שהם מטמאין במשא כצ״ל לפי גירסת הת״כ. וכמו שכתב הרב ק״א. והלשון במשא לאו דוקא כי רק טומאת מגע יש בה. ע״ש:
אפילו כזית ממנה. מלת טמאה מיותר ע״כ דורש לרבות כזית ועיין בת״כ בארוכה:
להוציא קרניה ושערה. לפי גירסא דהכא להוציא יהיה הכוונה קרנה ושערה שאינם מחוברים לבשר ע״כ אין בהם טומאה. אבל בת״כ הגירסא לרבות קרנה ושערה ופירשו המבארים שמחובר לכזית בשר וקמ״ל דקרנה ושערה מטמאין משום יד:
לרבות צירופן ועירובן כצ״ל. עי׳ לקמן בפ׳ שמיני:
אשר יטמא לרבות בועל נדה. בה לרבות נבלת עוף טהור כצ״ל. ועיין ת״כ:
דכתיב כי את מקדש ה׳ וכו׳. חסר כאן ועיין ת״כ. גבי אזהרת מקדש כתיב (במדבר ה׳) ולא יטמאו אח מחניהם וכתיב בתריה ונכרתה כי את מקדש ה׳ טמא הרי עונש מקדש (ויקרא י״ב) בכל קדש לא תגע זו אזהרת קדש. וכתיב (שם ז׳) והנפש אשר האכל מבשר זבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה הרי עונש קודש מה עונש האמור להלן בטומאת מקדש וקדשיו אף קרבן שחייב כאן על טומאת מקדש וקדשיו כצ״ל:
רבי אומר ונעלם ממנו. מכלל דהוי ליה ידיעה בתחילה והוא ידע ידיעה לבסוף עיין (שבועות ה׳) לימד הגמ׳ היכא משמע ע״ש וכצ״ל הכא וכ״ה בת״כ:
עד שיבטא בשפתיו. דכתיב לבטא בשפתים:
אף הרעה רשות יצא להרע לאחרים וכו׳ כצ״ל. ופי׳ להרע לאחרים כגון שיכה לאיש פלוני שאינו רשאי שהוא פטור מקרבן:
כי הא דאר״י אהא וכו׳. (תענית י״ב מכות כ״א) יכול נשבע לעבור על המצוה יהיה חייב קרבן כצ״ל:
אף הרעה רשות יצא הנשבע לבטל המצוה כצ״ל:
וכן אמר דוד. (נדרים ח׳:) ע״ש:
האדם בשבועה פרט לאנוס. היינו בשבועה שעבר קסבר שנשבע באמת שלבו אונסו:
מלמד שהוא טעון וידוי חי כצ״ל וכ״ה בת״כ. כי על וידוי בעצמו אינו צריך לימוד שכתוב בהדיא והתודה.
מלמד שהוא טעון סמיכה. מלת עליה דריש:
והביא אף לאחר יוה״כ. כי אינו מתכפר עד שיביא קרבנו:
ולא הפלגס. כל חודש י״ג נקרא פלגס:
ואינו מביא שתים. דה״א ללמוד כמו שבדלות מביא תורים א׳ לחטאת וא׳ לעולה כמו כן כאן יביא ב׳ א׳ לחטאת וא׳ לעולה עיין בת״כ בארוכה:
והעני. פי׳ כי הוקרו הטלאים אחר שהפריש המעות והעני ואין לו מעות להוסיף יביא עוף:
מנין שיביא קרבן עני ת״ל די שה כצ״ל. ודי מיעוטא הוא:
והביא אותו וכו׳ שיפרישם וכו׳. הלשון בכאן מעורבב משני דרשות. גם בת״כ הלשון אינו מכוון כ״כ ועי׳ בילקוט. וכפי שהעלו המבארים בת״כ כצ״ל אחד לחטאת ואחד לעולה והביא אותם אל הכהן שיפרישם הכהן א׳ לחטאת וא׳ לעולה. ומנין שאם הפרישם הוא (היינו הבעלים) יהיה הפרישו הפרש ת״ל אחד לחטאת ואחד לעולה. והביא אותם אל הכהן. היינו שהוא הפרישם תחלה ואח״כ הביא אותם אל הכהן. ואח״כ צ״ל והביא אותם אל הכהן שהוא חייב בטיפול הבאתן שכל כמה שלא מסרן ליד כהן בבל תאחר קאי:
ומלק את ראשו ממול ערפו מול הרואה את העורף כצ״ל. וזה שהוא מולקה למעלה מהאגפיה בגרון וזה הוא מול הרואה את העורף:
והוא יושב ממולי. והיינו כל היכא דכתיב ממולי לאו עליו ממש כי לא עליו היו יושבים רק שבלק ראה אותם. ועיין (חולין י״ט) מביא קרא אחרינא:
מעצמה של חטאת. שלא יקבל בכלי ויזה רק מחטאת עצמה יזה על קיר המזבח:
זה קיר התחתון. היינו מחוט הסיקרא ולמטה:
כמשפט עולת בהמה. בת״כ הגירסא כמשפטי חטאת בהמה. עיין כ״ז (חולין כ״א) הסוגיא בארוכה. אבל רש״י פי׳ בחומש כמשפט עולת נדבה כפי פשוטו של מקרא. ואולי דברי רש״י נלקחים מכאן אם אין כאן ט״ס:
ר׳ ישמעאל אומר כמשפט חטאת העוף. כ״ה בת״כ ובחולין שם ובכאן ערבובי דברים ע״ש ותבין:
חביבה מצוה בשעתה. פי׳ כשנעשית מיד ואין מחמיצין אותה כמו שמסיים:
האיפה ג׳ סאין וכו׳. הוא מדברי המחבר בעצמו:
נותן הוא על שיריה. פי׳ ששירי מנחות נאכלות לכהנים ויכולים לאכול עם שמן וכן עם לבונה אבל משום דאין דרך בני אדם לאכול לבונה להכי נקט שמן:
הא מנחת כה״ג אינה חטאת וטעונה לבונה כצ״ל וכ״ה בת״כ. ומנחת כה״ג היא עשירית האיפה של מנחת חביתין שמביא בכל יום:
שיהיה מקטיר לאשים ומתכוין לשם כצ״ל וכ״ה בת״כ:
להשוות קלים כחמורים. פי׳ כי ג׳ עבירות כתובים בפרשה. וכל אחד חמיר מחבירו טומאת מקדש וקדשיו זדונו בכרת. ושמיעת הקול חומרא בו שהשווה שוגג כמזיד ושבועת ביטוי קלה מכולן שלא עשה בו שוגג כמזיד ואין זדונה בכרת. וג׳ קרבנות כתובים. כשבה או שעירה. ועוף. ומנחה. ולא תימא ליתן לכאו״א קרב: בפני עצמו קמ״ל שכולן שוות בו. ורק החילוקים הוא מעשיר לדל ודלי דלות כמו שמסיים. ועי׳ בת״כ בארוכה וכ״ה ברש״י בפירושו לחומש:
שתהא עבודת מנחה של כהן שלו. בת״כ קצת גירסא אחרת. וגירסא דהכא יותר נכונה. ואין הכוונה שהעבודה שייך לו ולא לבית אב המשמר של אותו שבוע. כי זה נלמד לקמן וכן בספרי פרשת נשא מאיש את קדשיו לו יהיו. אלא הכא רבותא קמ״ל מדכתיב וכפר עליו מאשר חטא. ה״א כי הוא בעצמו אינו יכול להקריב אחרי שהוא בעצמו החוטא רק כהן אחר יכפר עליו. כמו ע״ד מאמרם אין קטיגור נעשה סניגור קמ״ל כי הכהן החוטא בעצמו יכול להקריב (הרב רצ״ר בבאורו) בקצת תבלין:
הרי הוא לו כמנחת נדבה. הוא דרשא אחרת. ועיין בת״כ בארוכה: קנא. לרבות כהן משיח וכו׳. עיין (מעילה י״ח):
אלא שיקור. בת״כ וכן במעילה שם הגי׳ אלא שינוי וכה״א וימעלו מעל בה׳ היינו ג״כ ששינו עבודת השם לכנעני:
בשגגה פרט למזיד. דהא כאן לחייב את המזיד מחמת שיש בו עון מיתה. ועיין ת״כ בארוכה:
יצאו ק״ק וכו׳. היינו קודם זריקת דמים ואז עדיין אינם מיוחדים לשם ואין בהם מעילה אבל באימיריהם לאחר זריקת דמים מועלין בהם. ועיין ת״כ:
והביא אף לאחר יוה״כ. כי אין יו״כ מכפר עד שיביא קרבנו:
שאין איל אלא לשון קשה. וזה כשהוא בן שתי שנים נשלם גידולו:
לאשם שיהיה הפרש מעות לאשם. כ״ה ג״כ בת״כ והמבארים נלחצו מאוד בכוונת הת״כ. והנה המחבר הזה הוסיף פירש האשם הוא הממון. נ״ל כוונתו כי אחרי כי התורה נתנה ערך האשם כסף שקלים בין בשעת היוקר ובין בשעת הזול כי לא נביט אל מיטב הקרבן רק שיעלה שני שקלים וזה כוונת הדרשה האשם הוא הממון כי השני שקלים הם האשם כן נ״ל בכוונתו והבוחר יבחר:
לרבות פחות משוה פרוטה. דורש ואת לרבות. כי אתין וגמין ריבויא הוא:
שהכהן עצמו מועל. אם בא לידו חטא מעילה חייב ג״כ קרן וחומש. דה״א אחרי כשזר מועל נותן לכהן א״כ כהן עצמו כשימעול יפטור קמ״ל דחייב:
האשם זו מעילת ממון. דורש באיל האשם ונסלח לו האיל. והאשם (זה הממון) מעכבי הכפרה:
אין משיירין לו ליו״כ. דלא תימא שהקרבן תולה עד שיבוא יו״כ ויתכפר לו קמ״ל שנתכפרה לו מיד:
הרי זה מוסיף על ענין ראשון כצ״ל. כי ואם מוסיף על ענין ראשון. ועיין בת״כ כי ר״ט פליג ע״ש.
חייב על כל אחת ואחת. כי המה שמות מחולקים:
קבע הכתוב פקוח נפש וכו׳ כצ״ל וכ״ה בת״כ. והיינו מה שנותה התורה לעשות ערי מקלט להציל הרוצח בשגגה:
הא אם ידע. (היינו אח״כ) אינו מתכפר לו עד שיביא חטאת כצ״ל וכ״ה בת״כ וכ״ה ברש״י בחומש:
אע״פ שנערפה וכו׳. היינו כמו התם אם נמצא הרוצח יהרג כי העגלה הערופה מכפר רק על לא נודע. ואף הכא אם שהביא אשם תלוי אם נודע לו שחטא ודאי אינו מתכפר באשמו ונצרך לו להביא חטאת עיין (כריתות כ״ג) בהתחלת הפרק:
ואח״ב נודע לו שחטא, ונצרך להביא חטאת. וכן הדין אם נודע לו שלא חטא ג״כ האשם מותר לכהנים:
יצא וירעה בעדר. פי׳ הוא חולין גמורים והוא דברי ר״מ עיין ת״כ:
אשם הוא אשם אשם לה׳ כצ״ל. יכול כולו לבדק הבית (היינו שדורש אשם לה׳) והוא כולו לה׳ ת״ל אשם לכהן וכו׳ כ״ה הגי׳ בת״כ. אבל הלשון אשם לכהן לא מצאנו בקרא. והמבארים בארו או על קרא הקדום לאשם אל הכהן. או קרא גבי מצורע (ויקרא י״ד) כחטאת כאשם לכהן. ובאמת דוחק הוא כי הלימוד רק מהאי קרא ממלות כפולות. אשם הוא אשם אשם לה׳. ומתורתו של אליהו למדתי מפי הגר״א ז״ל באדרת אליהו וזה לשונו אשם הוא יכול לכהן (פי׳ כי מלת הוא דורש אל הכהן) ת״ל לה׳ וע״ז מסיים הדרשא מותרי אשמות וכו׳ וכן אפשר לפרש בת״כ וכן הכא ת״ל אשם לכהן על קרא דהכא אשם הוא היינו הכהן וכן נראה מבבלי (חולין כ״ג. זבחים ק״ג) אשם הוא וכו׳ כל שבא לשם חטאת ואשם וכו׳ הבשר לה׳ ועורה לכהנים. דורש הוא על הכהן. וכאשר מסיים הת״כ והפסיקתא הדרשא שדרש יהוידע הכהן. ולאשר זה דבר חדש ע״כ הארכתי קצת:
ומוציא אשם נזיר ומצורע. שהם כשב בן שנתו. הלכך בבציר סגי. דאיל בן שתי שנים בשני סלעים וכבש בן שנתו די בסלע:
אר״ל קשה גזל ההדיוט. (ב״ב פ״ח:):
אר״י בן חנילאי. בת״כ וכן (ב״ק י״ג.) ה״ג ר״י הגלילי להביא קדשים קלים למעילה והיינו שהם ממונו וכחש בעמיתו קרינן ביה.
והנושא והנותן אינו מלוה אלא בעדים והמכחש בעדים מכחש וכו׳ כצ״ל:
יכול דברים. פי׳ שכיחש לו בדברים בעלמא כמו שאומר אכלת והוא לא אכל ת״ל בפקדון דבר בהוא ממון:
פירשו רבותינו. (בב״מ מ״ח:) ע״ש שייחד לו כלי לעשקו:
עמיתו עמיתו שני פעמים. וכחש בעמיתו וכו׳ או עשק את עמיתו (ועיין בת״כ):
פרט לאחרים. היינו כנענים:
שיקדם חטא לכחישה. כגון דבר של ממון דמיד שנתן עיניו לגזול אה חבירו חטא:
בה ולא במוצאה. עיין ת״כ ורבו בזה הפירושים. ויותר נכון דעת רש״י (ב״ק ק״ה:) האבדה שאמר שראה אותה מהלכה ברשות אחרת ואינו יודע מי הוא או הודה שהכיר במוצאה ולא בה והיה לו לומר איש פלוני מצא האבדה ואינו יודע אם שלך וכו עכ״ל רש״י ופטור. ותפס כפי דעת ר״א אר״ח לפעור ע״ש:
כגון המערב מים ביין וכו׳. עי׳ ת״כ. והכוונה אפילו על דבר שאין ידוע בשעה שמכר ואח״ כ הודה חייב קרבן שבועה.
יצאו הקנסות וכו׳. פי׳ אחרי שקנס אם הודה מעצמו פטור ע״כ אם כפר בו פטור ג״כ מקרבן שבועה. ובת״כ גי׳ אחרת ומרבה קנסות. ושם הכוונה קנס לאחר שעמד בדין הוה ממון.
והיה מיד. פי׳ מתחלה ישיב הגזילה ואח״כ יביא הקרבן לכפרה:
גזילה הוא משיב וכו׳. עיין בת״כ יכול משיב ומשלם פי׳ מדכתיב והשיב את הגזילה. ואח״כ ושלם אותו בראשו ה״א אם הגזילה קיימת כי זולת שישיב הגזילה בעין עוד יוקנס שיתן דמי שויה זולת החומש כמו שמצאנו גבי גנב שמשלם כפל:
אשר גזל על מה שגזל. הוא דורש אשר גזל הוא דוקא משלם חומש ואשם וכ״ה בת״כ:
יכול לא ישיבנו כל עיקר כצ״ל. וקאי על גזילת אביו היינו גם הקרן לא ישיב:
ר״ש אומר. במתניתין שם ליתא מלת רבי שמעון. אלא בגמ׳ שם (קי״ג.) מתני ליה רבי לר״ש בריה ע״כ תפס הכא ר״ש:
ולא שעשק אביו. היינו לענין חומש:
פרט למציל מן הים וכו׳. שכבר נתייאשו הבעלים עיין (בבא קמא קי״ד):
להביא תשומת יד לשקר. כי בקרא דלמטה והיה כי יחטיא חסר בקרא תשומת יד:
אינו משלם אלא לאחר שבועה כצ״ל. והיינו החומש וכ״ה בת״כ:
ולא תשלומי כפל. פי׳ אם כפר בפקדון ואמר להד״מ ונשבע ואח״כ באו עדים שגנבו אם לא הודה מעצמו משלם כפל. ואם הודה מעצמו מעיקרא קודם שבאו העדים משלם קרן וחומש אבל לא תשלומי כפל אפילו באו עדים אח״כ:
עד שיתמעט הקרן פחות משוה פרוטה כצ״ל וכ״ה בת״כ:
שיהיו הוא וחומשו חמשה וזה חומש מלבר כצ״ל ולגבי קרן הוא חומש מלגאו:
ולא יתנו לשלוחו. עי׳ (ב״ק ק״ד) לשלוחו היינו שכירו ולקיטו אבל עשאו הבעלים שליח יכול למסרו ומקיים מצות השבה עש״ה:
לשליח ב״ד אבל יתננו לשליח ב״ד או ליורש כצ״ל וכ״ה בת״כ ובזה מקיים השבה ויכול להביא קרבן אח״כ:
היינו דתנן ב״ש וכו׳. נ״ל כוונת הדורש כי כל התנאים למדו מקרא ביום אשמתו כי ביום אשמתו נוכל לפרש בשעה שגזל שאז עבר עבירה בגזל. ויש ג״כ לפרש ביום אשמתו בשעה שמביא האשם ואז הוא אחר שמשלם הגזילה בשעה שמביא הקרבן. ובזה אבוא לפרש פלוגתתם לב״ש ספוקי מספקא ליה פי׳ הקרא ע״כ דורשים לחומרא שילקה בחסר וביתר וב״ה אומרים כשעת הוצאה ס״ל ביום אשמתו בשעה שגזל. ר״ע אומר כשעת התביעה ר״ל ביום אשמתו בשעה שמשלם הגזילה קודם שיביא האשם ועיין (ב״מ ס׳:) על דברי ר״ע היכא שיש עדים שגזל דפליגי שם אמוראי אם מחייב כשעת התביעה או כשעת הגזילה ע״ש:
ואת אשמו וכו׳ אף לאחר יו״כ. דורש יתורא דוא״ו ממלת ואת:
כיצד ה׳ תובעין וכו׳. עירבובי דברים בכאן. ועיין בת״כ כל פרטי דינים בזה. וכללא הוא. שאין חילוק בין א׳ לה׳ בני אדם. אם תבע אותו א׳ פקדון ותשומת יד וגזל וכו׳ ואמר שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת. אין לך בידי פקדון ותשומת יד וכו׳ חייב על כל או״א. היו ה׳ בני אדם תובעין אותו וכו׳ אמר שבועה שאין לכם בידי חייב אחת לא לך ולא לך וכו׳ חייב על כל או״א:
לאשמה בה פרט לפחות משוה פרוטה כצ״ל היינו אם הקרן פחות משוה פרוטה לאו בר השבון הוא ואינו חייב קרבן שבועה: טיכום חטרי השבועות פי׳ טיכו״ס מלשון (Tekst) בלע״ז ופירושו עיקר. חטר״י על גדרות צאן התרגום חטר״י דענא. ויהיה הפירוש עיק״ר גדר״י השבועו״ת אשר מבוארים בפרקים האלה: