הלל ושמאי קבלו מהם. משמעיה ואבטליון:

באדם רשע ונתן לו שלום. אע״ג דאסור ליתן שלום לרשע (כי שמו של הקב״ה שלום) כד״א (ישעיהו מ״ח:כ״ב) אין שלום אמר ה׳ לרשעים. ה״מ שלום בעלמא אבל בזה השלום מונע הרשע מן העבירה מצוה היא כי גדולה עבירה לשמה. וכדאיתא סוף מס׳ ברכות ר׳ נתן אומר הפרו תורתך משום עת לעשות לה׳ ופי׳ הר״ב פעמים שמבטלים ד״ת כדי לעשות לה׳ אף זה המתכוין לשאול בשלום חברו זה רצונו של מקום שנאמר בקש שלום ורדפהו מותר להפר תורה ולעשות דבר הנראה אסור. ומצינו שביעית פ״ד מ״ג וספ״ה דגיטין שאפילו לעובד כוכבים שואלין בשלום מפני דרכי שלום:

שנתן לו שלום. ואם היה יודע מרשעתי מסתמא לא היה מקרב אותי בשאילת שלומו:

מטרף. מכה כמו ביצים טרופות:

הוא יושב. והיה יושב כצ״ל. וכ״ה בילקוט:

גפפו. חבק. התרגום על ויחבק וגפף:

אהרן דין אמת לאמיתו. בילקוט פרשת חקת הגירסא ויבכו את אהרן כב״י. למשה לא בכו אלא אנשים מפני שהוציא הדין לאמתו ומשה היה מוכיחן בדברים ואהרן לא אמר מימיו לאיש סרחת וכו׳ נמצא לפ״ז הוציא הדין לאמתו קאי אמשה. ותיבת מניין הכא ט״ס וצ״ל אבל אהרן לא אמר וכו׳ והטעם שתפס משה הדין עיקר ואהרן השלום דאיתא בתנחומא הובא בילקוט (תהלים פ״ה) חסד ואמת נפגשו וגו׳ חסד זה אהרן שנאמר וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידך (דברים ל״ג:ח׳) ואמת זה משה שנאמר בכל ביתי נאמן הוא (במדבר י״ב:ז׳) צדק זה משה שנאמר צדקת ה׳ עשה וגו׳ ושלום זה אהרן שנאמר בשלום ובמישור וגו׳ נמצא היה אהרן מדת שלום ומשה מדת אמת ואיתא במ״ר בראשית פ״ח על פסוק נעשה אדם חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו. חסד אמר יברא שהוא גומל חסדים. ואמת אמר אל יברא שכולו שקרים צדק אמר יברא שהוא עושה צדקות שלום אמר אל יברא דכוליה קטטה מה עשה הקב״ה נטל אמת והשליכו לארץ הה״ד ותשלך אמת ארצה (דניאל ח׳:י״ב) אמרו מה׳״ש לפני הקב״ה רבון העולם מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייס (פי׳ המ״כ אנטיכסייס) חותם שחותמו של הקב״ה אמת) תעלה אמת מן הארץ הה׳ד המת מארץ תצמח (תהלים פ״ה) ע״כ המדרש. וכתב הידי משה וא״ת למה לא השליך שלום לארץ ותירץ ג׳ תירוצים וחד מהם דכיון שהשליך אמת יהיה מותר לשנות מפני דרכי שלום ונוסף כח לשלום ובזה יפה כחה ולא קיטרגה ודו״ק עכ״ל נמצא לפ״ז אהרן שהיה מדת שלום וניתן כח לשלום לשנות מפני המחלוקת לכן היה רודף שלום והיה משנה בזה כמה דברים בין אדם לחבירו שהותר מדתו לכך לאפוקי משה שהיה מדת אמת ואין לשנות בו ע״כ אתו במדתו כנ״ל וה׳ יורנו נפלאות מתורתו:

אלעזר ופינחס וכו׳ כה״ג. ר״ל פינחס היה משוח מלחמה כדאיתא פ״ח דסוטה דמ״ג. ורש״י בחומש פ׳ מטות. ובזה מתורץ דלא קחשיב איתמר. אבל קצת קשה לפי י״א זה א״כ על מיתת משרע״ה מסתמא נמי בכו אלעזר ופינחס ולמה לא בכו עמהם כל ישראל וי״ל:

וכי בינו לב״א שאל. דלא מצינו שהוציא שאלה זו מפיו כ״א מתשובה של הקב״ה מוכח שמשה נתאוה לכך לכך מדייק לקמן הא למדת שבקש וכו׳:

כאשר מת אהרן אחיך. באותה מיתה שראית וחמדת בה שהפשיט משה את אהרן בגד ראשון והלבישו לאלעזר וכן שני וכן שלישי וראה בנו בכבודו א״ל משה אהרן אחי עלה למטה ועלה פשוט ידך ופשט פשוט רגליך ופשט עצום עיניך ועצם קמוץ פיך וקמץ והלך לו אמר משה אשרי מי שמת במיתה זו. רש״י בשם ספרי ס״פ האזינו:

במקום שאני יושב אין נותנין לך רשות לעמוד. שמשה היה תמיד עוסק בתורה ומגרש בזה היצה״ר הוא המלאך המות כי הוא תבלין שלו כדאיתא (בסוכה דנ״ב) [בקדושין ד״ל:]. וכהאי גוונא מצינו בדוד הע״ה כל יומא דשבתא הוה יתיב וגריס וכו׳ קם מ״ה קמיה ולא יכיל ביה כדאיתא בשבת דף ל׳ ע״ב באריכות מזה ע״ש:

מששת ימי בראשית. עיין במ״ר ובעל הטורים ריש פ׳ בראשית:

שנאמר ויאמר ה׳ הנה מקום אתי. מזומן מששת ימי בראשית לדבר אתך פנים אל פנים. א״נ הכוונה בסיפא דקרא וחנותי את אשר אחון באותה שעה הראה לו הקב״ה כל אוצרות של מתן שכר שמתוקנות לצדיקים אמר לפניו רבש״ע האוצר הזה של מי אמר לו של עושה צדקה. הזה של מי הוא. של מכלכל יתומים וכן כל אוצר ואוצר וכו׳ עד אני עושה עמו חנם שנאמר וחנותי וגו׳ עיין כל זה באריכות בתנחומא וילקוט. והכל היה מתוקן מששת ימי בראשית כנ״ל:

בצרור החיים. סיפיה דקרא את ה׳ אלהיך עמו בכסאו. רש״י שבת דף קנב ע״ב ואביגיל אמרה כן לדוד שיהיה נשמתו גנוזה אצל שאר צדיקים והיא היתה מכלל ז׳ נביאות כדאיתא במגילה דף י״ד ויש בזה המאמר סוד גלגול נשמות שנפש אדם שלא זכה בחייו נתנה עד ג׳ פעמים בגוף אחרים אולי יזדכך הנשמה שם וסמכוהו אקרא הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש וגו׳. משא״כ נפש הצדיק גמור במותו נשאר כך ולא בא לגוף אחר וז״ש נפשות של צדיקים גנוזות תחת כסא כבוד שנא׳ נפש אדוני צרורה בצרור החיים נשאר שם באוצר החיים משא״כ נפש הרשע יקלענה בכף הקלע מגוף לגוף והיינו המשל שיתנו לכביסה אולי יזדכך ויתכבס בגוף אחר היות נקי. מהרש״א בח״א שם:

יכול אף של רשעים כן. וא״ת וכי ס״ד לומר כן אלא דל״ת כי היכי דצדיקים נפשם צרורה בצרור החיים כן הרשעים נפשם צרורה בצרה וצוקה אבל מ״מ הם עומדים במקום א׳ רק שנדונים ביסורים לכך בא למעט שאפילו אין עומדין במקום א׳ אלא נזרקים בכף הקלע. כ״כ המפרש:

ונותנו בתוך הקלע. רוחב הרצועה שנותן האבן לתוכה לקלע עשוי כעין כף. רש״י שם. והראב״ד והריטב״א בפ׳ חלק כתבו דכף הקלע היינו גלגל האש דנשמת רשעים נכנס בה והפסוק כינהו בשם אש לא נופח (איוב כ) דא״צ ניפוח כיון שנתגלגלה תמיד ועי״ז נתלהב וע״ש בסנהדרין דף נ״ב וחולין דף קל״ג:

זוממת. כמו בזממא דפרזלא חבושה בבית הסוהר. רש״י בשבת שם.

הלך אצל הים הגדול. ר״ל שר הים עי״ל ספ״ג ד״ה מגלי הים:

שנאמר והחכמה. והחכמה זה משה שהיה חכם בתורה ועי״ל פ״ו ד״ה אלא לך אצלו:

מאין תמצא. בשום מקום אינו בנמצא:

בקשהו ממקומך. שכל המצות שבתורה כתוב בהן כי תראה כי תפגע כי יקרא כי תבנה כשבאה המצוה לידך אתה זקוק לעשות. אבל השלום מה כתוב בו בקש שלום וגו׳ כ״ה סוף מס׳ דא״ז בפ׳ השלום וע״ש:

כיון שקרא לא׳ וכו׳ ומתקנאים. שהיה רואה לאיזה צורך נקרא חבירו:

ומשגרו. ואין חבירו יודע מזה כלום:

וענותנין מב״א. ר״ל יותר מב״א כדלעיל פ״ט ד״ה מאדם ואע״פ שאמר קודם לזה אם היו שמותיהן שוין ונקראים היו מתקנאין זה בזה. ש״ה שהוא מצד ד״א גם טבע העולם שמכבד הוא בעצמו לאדם יותר ממה שרוצה שיכבד אחר אם יבואו שניהם למקום אחד:

מתוך שאוהבין זה את זה. כדכתיב ס״פ נח ויהי כל הארץ שפה אחת ע״ש ברש״י על פסוק ויפץ:

מן העה״ז והעוה״ב שנאמר וכו׳. רעים בהעוה״ז וחטאים להעוה״ב. גמרא פ׳ חלק דק״ט ע״א:

וחטאים זה גילוי עריות. דכתיב ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים (בראשית לט) גמרא שם ועוד איתא התם וחטאים בממונם דכתיב והיה בך חטא פירש רש״י רישא דקרא השמר לך פן יהיה וגו׳ והיה בך חטא היינו ממון:

לה׳ זהו חלול השם. בגמ׳ שם איתא לה׳ זו ברכת השם:

ששונאין זה את זה. שהיו גוזלין וחומסין כדאיתא התם בגמרא:

מקפח. הוא לשון נכיון כמו דאיתא פסחים דף קי״ב אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה ובכל הש״ס כולה עיין ערוך ערך קפח. והכי פרושה מקפח את הבריות מן היצה״ר וממעשים הרעים ומכניסן תחת כנפי השכינה:

שהעלה עליהם הקב״ה כאילו עשו. כעין זה איתא פרק חלק (סנהדרין דף צט ע״ב) אר״ל כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו שנאמר ואת הנפש וגו׳ ע״ש ומסתברא שע״י חבור ספר מלמד ג״כ לרבים והרמז זה ספר תולדות אדם (בראשית ה׳:א׳):

כשם שאין חולק וכו׳ בהעוה״ז. פירוש שיתן שכר מהמצות שלו לחבירו בהעוה״ז. א״א משום דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא כן בהעוה״ב אף ששכרו ופעולתו אתו אפילו הכי אין בידו לזכות חבירו משלו כלום והיינו דכתיב שני פעמים ואין להם מנחם. מפרש:

אין חלק שכר לעולם הבא. אדלעיל קאי שיהא האדם שומע למוכיח שרוצה להכניסו תחת כנפי השכינה. כי לולי זאת אח לא פדה יפדה וגו׳ (תהילים מ״ט:ח׳) ומי שטרח בע״ש בעוה״ז יאכל בשבת בהעולם הבא לכך בל יסמוך על אוהביו וקרוביו שיתנו לו שמה שכר וכעין זה כתב המפרש ומאריך עוד ע״ש:

והנה דמעת העשוקים. רישא דקרא ושבתי ואראה (ברוח הקדש) את כל העשוקים (הנעשים עשוקים בגיהנם במעשים אשר נעשים תחת חליפים של התורה) והנה דמעת העשוקים (בוכים על נפשותם העשוקות ביד מלאכי משחית ואכזרים וכן הוא אומר עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו (תהילים פ״ד:ז׳) אלו יורדי גיהנם כך נדרש בספרי. כ״ז מפירוש רש׳י שם):

ת״ל גם בן ואח אין לו. שפדה יפדה אותו מגיהנם אלא יגיע כפיך כי תאכל. וכן מי שעובר אדלעיל קאי שיכניס ב״א תחת כנפי השכינה ויאמר לו אם שמוע תשמע לי אשריך וטוב לך ולבניך. מפרש:

חבלת בעצמך. לעוה״ב שהולדת ממזר שהוא מעוות אשר לא יוכל לתקון כדאיתא בחגיגה דף ט:

שאין ממזר נכנס לירושלים. אף על פי דאיתא סוף מס׳ הוריות ממזר ת״ח קודם לכה״ג ע״ה שנאמר (משלי ג׳:ט״ו) יקרה היא מפנינים מכה״ג שנכנס לפני ולפנים מ״מ קדושת ירושלים אינה סובלת אותו דהקדושה היא כ״כ גדול מי שאינו מיוחס כגון ממזר לא יכול להיות לו ישיבה בירושלים והיינו דכתיב וישב ממזר באשדוד וגו׳. מפרש:

הוא היה אומר. ר״ל הלל וכ״ה בפ״א:

אם אני לא אזכה בחיים. במ״ע ומע״ט:

אם אני לא זוכה בעצמי. ר״ל לתקן מעשי הרעים ממצות ל״ת כ״מ מפי׳ הרע״ב בפ״א פ״א מי״ד:

לכלב חי. הוא כנוי לשפל וארי כנוי לחשוב:

זה רשע המתקיים בעולם הזה. ואיתא בילקוט על פסוק זה. אנדריינוס שחק עצמות א״ל לר״י בן חנניא אנא טב ממשה רבך א״ל למה א״ל דאנא חי והוא מת דכתיב כי לכלב חי וגו׳ א״ל יכול את גזור דלא ידליק נורא שלשה ימים ברומי א״ל אין מיד גזר וכו׳ עד ברם מרע״ה כתב בתורה לא תבערו אש חמיתא יהודאי מדליק נורא בשבתא וכו׳ לאפוקי הבעל חי אין יכול לגזור שלא ידליקו אש בשבת ע״כ ע״ש:

הוא היה אומר. הלל אמר כן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה. גמרא דסוכה דף נג ע״א וע״ש:

בכל המקום אשר אזכיר. משום דבכל מקום היית מזכיר את שמי בבהכ״נ ובבהמ״ד לכך אבוא אליך בעולם הבא במחיצתך לברכך:

שנאמר לא יחמוד. כעין זה בפסחים דף ח ע״ב ע״ש:

אם אני כאן הכל כאן. הלל היה דורש לרבים שלא יחטאו בשמו של הקב״ה אם אני כאן הכל כאן כל זמן שאני חפץ בבית הזה ושכינתי שרויה בו יהיה כבודו קיים ויבואו הכל כאן ואם תחטאו ואסלק שכינתי מי יבא כאן. רש״י שם בסוכה. ואני שמעתי אם אני כאן ר״ל בדרך רמז אותיות אנ״י הוא אותיות אי״ן כלומר כשאני איני חשוב בעיני כלום מגודל ענוה אז הכל כאן ר״ל השכינה כמד״א אשכון את דכא ושפל רוח (ישעיה נח):

הופכה. ר״ל שצריך האדם לייגע בתורה ולחפש אחריה ולהפך בה כדרך שמחפשין ומהפכים העפר או חול למצוא אבן טוב. מפרש. ועיין בפ״א ספ״ה במפרשים:

והפוך בה. ר״ל בתחלת העיון יתעורר לאדם קושיות והוי המשמעות מחמת עיון לפעמים ממש להיפך מן האמת ואחר אשר תקשה לשאול עד שנראה דבריהם הפוכים לא תניח הדבר בצ״ע רק תחזור ותהפוך בה הפוך מן ההפוך הראשון דכולא בה הכל מבואר לאחר העיון היטב. מפרשים:

בבלאי טפשאי. דהלל מבבל היה כדאיתא בפסחים דף סו ע״א:

על שאני אומר לכם. ר״ל שהשיבו לו כפי שטתו שהיה רגיל לומר לפום צערא אגרא. מפרש. א״נ כפשוטו על שאני שואל לכם כהוגן אתם מחזירים לי כך. בדרך בזיון בבלאי טפשאי:

אף הוא ראה. ר״ל הלל ומסדר דבריו יחד. וכתכ המפרש שקאי אדלעיל דלפום צערא אגרא כן לענין עונש המדה הכי:

שצפה על פני המים. שחתכו את ראשו והטילוהו למים והכיר בו שהוא רוצח ופגעו בו עכשיו לסטים כיוצא בו. רש״י סוכה דף נג ע״א:

א״ל על דאטפת אטפוך. על שהצפת גולגולת של אחרים במים אטפוך הציפוך אחרים עכשיו. רש״י שם:

ודאטפוך יאטפוניה. עוד יבא יום ויצופו גולגלותם של אלו שהרגוך. רש״י שם ועוד רבו בזה המפרשים עיין במד״ש ותוי״ט בפ״א פ״ב ומפרש:

בלשון בבלי. לפי שדברים הללו הן צורך גדול לב״א היה אומר בלשון שהיו הכל מכירין בו כשעלה מבבל. תוי״ט סוף פ״ה בשם מד״ש ובשם זקיני הגאון מהר״ל מפראג כתב לפי שהתורה לא ניתנה למלאכים ולא שייך לגבייהו שכר מצות אמרו בלשון ארמי לשון שאין מלה״ש מכירין בו ע״כ:

נגד שמא. לשון משיכו. תרגום משכו נגודו. מפרשים:

נגד שמא אבד שמיה. כי אחרי דרגא תביר. כ״כ מד״ש בשם רבי יוסף בן נחמיאש ז״ל:

שם במלכות. עיין לעיל ספי״א:

שנטל שמן. של תרומה:

ונתנו ע״ג כירים. להחם:

א״ל מה אתה עושה. שראה שהיה שם גם כן תנור ולא נתן עליו כ״א דוקא בכירה. מפרש:

א״ל כה״ג אני. ר״ל גדול המדקדק ומחויב במצות.לאפוקי קטן וכעין זה איתא ברש״י רפ״ד דבכורות דף כ״ז סע״א ע״ש:

ותרומה בטהרה אני אוכל. לכך אני מדקדק ליתן דוקא ע״ג כירה שאינו מטמא כדלקמן:

א״ל כירה זה טמא או טהור. שראה שלא חשש כלל לטומאת הכירה:

שנאמר וכל אשר בתוכו. לאפוקי כירה שופתים ע״ג למעלה לא למטה בתוכו כדרך שעושין בתנור לכך בוודאי קא קפיד הקרא רק על התנור שמטמא אל תוכו ולא כירה והא דכתיב תנור וכירים יותץ היינו היכא דנתלה או נגע שרץ תוך הכירה עצמו שהיא טמאה אבל לא לטמא אחרים:

א״ל כשם כו׳ שנאמר תנור וכירים יותץ. נמצא שוים בדיניהם הם כדמסיים הקרא טמאים הם וטמאים יהיו לכם וע״ז קאמר שפיר ודלא משמש חכימיא להבין פירוש המקראות על פי דרש חז״ל:

א״כ היית נוהג. שהחזקת תמיד הכירה בטהרה אף על פי שנטמאה:

לא אכלת וכו׳. כי תנור וכירה שוין בזה כנ״ל לפרש לפי פשוטו אבל המפרש כתב וז״ל ויש לתמוה על החסיד ההוא איך טעה במקרא מפורש וזיל קרי בי רב הוא תנור וכירים וי״ל דאפשר דהיה כירה שלו מטלטלת כדרך הכירים וסבר כר״י פ״ה דכלים מ״ו ושבת דף קכה ע״א דאמר שאין מחוסר נתיצה טהור ובאמת הלכה כרבנן אפילו אינו מחובר בארעא טמא לכך קאמר הכא ודלא משמש חכימיא דל אע״פ שאין חסיד זה ע״ה היה כי לא ע״ה חסיד אלא שלא היה משמש ת״ח לידע הלכה על בוריה עכ״ל והאריך בזה אבל דוחק גדול הוא כי ע״כ צריך לאוקמי ג״כ שהיה בהיסק ראשון ותלוי ע״פ הבור כי בהיסק שני מודה ר״י אפילו תלוי בצואר גמל כדאיתא שם בגמרא. גם דייק החסיד ואמר הלא לא אמרה תורה אלא על תנור שטמא ולפי דברי מפרש הנ״ל שסבר החסיד כר״י. גם תנור טהור ע״ד זה והנראה לענ״ד כתבתי:

ואין מוסיף וכו׳. כתב הכ״מ בפ״ג מהל׳ ת״ת דלפי שאמר נגד שמא כלומר מי שלומד להגדיל שמו אבד שמיה ופן תאמר בלבבך לא אלמוד עוד כי שמא יהיה למודי בשביל השם ויאבד או אם שמעתי מאמר זה קודם שאלמוד לא אלמוד לזה אמר ודלא מוסיף יסיף ודאי כי הלומד ופירש קשה מהכל וכלפי שאמר קודם שלמד שלא ילמוד לזה אמר ודלא יליף קטלא חייב ואין זה כמו יסיף דהכא חייב מיתה ואם יש לו זכות תולין לו. עכ״ל תוי״ט:

סוף שמשכח. שחדא מסכתא שייך בחברתה. א״נ משום שפירש מלמודו:

בשם המפורש. עיין פרק חלק (סנהדרין דף קא ע״ב) ולקמן ספל״ו ובעקרים פח״י מ״א כתב שהרי זה כמי שגנב טבעתו או חותמו של מלך ומשתמש בהם שהוא חייב מיתה. ויש לדקדק תחלת הפרק מסדר כאשר הוא בפ״א ראשון פיסקא של נגד שמא. ואח״כ אם אין אני לי וכו׳. ואח״כ כשמפרש האדר״נ כל חדא בפרט הקדים פיסקא של אם אין אני לי וכו׳ וי״ל: