רבי יוחנן בן זכאי וכו׳ כמשה רבינו. האריך בזה המהרש״א בח״א בב״ב דף קל״ד ע״ש:

אלא שאין דורן ראוי. שעון הדור גורס רשב״ם שם ושמעתי מפני שאין השכינה שורה אלא על חכם ועשיר נמצא אם היה שכינה שורה עליהן היו מוכרחים להיות עשירים ורצונם היה להיטיב ולהשפיע הרבה ואין הדור היה ראוי לאותה ההשפעה לכך לא היה שכינה שורה עליהן:

לעבר השנה. סוכה דף כ״ח ושם בב״ב איתא ראוים שתעמוד להן חמה כיהושע בן נון:

גמרא. זו היא סברא שהיו התנאים אחרונים מדקדקים בדברי ראשונים הסתומים לפרשם וליתן להם טעם כמו שעשו האמוראים לאחר התנאים שפירשו דברי התנאים שלפניהם וקבעו להם גמרא ואותן דקדוקים שבימי התנאים היה נקרא גמרא. ר ש״י בסוכה וכגון ל״ש חסורי מחסרא. רשב״ם:

הלכות. הלכה למשה מסיני כגון גוד ולבוד ודופן עקומה שיעורין חציצין מחיצין עשר נטיעות ערבה וניסוך המים. רש״י:

ואגדות. מדרשי פסוק כגון תנחומא ובראשית רבה. רשב״ם:

דקדוקי תורה. רמי אותיות שבאים לדקדק לדרוש בהם רבוין ומעוטין כגון האזרח להוציא את הנשים שדקדקה התורה בלשונה לכתוב אות יתירה ללמדו וכגון ו׳ דוזה לכס הטמא (ויקרא י״א) דמרבינן מיניה דם השרץ.רש״י ורשב״ם:

ודקדוקי סופרים. שהוסיפו לדקדק אחר מעשה הבריות ולהחמיר לעשות סייג ואזנים לתורה שלא יבא לאיסור תורה. שם:

וכל המדות של חכמים. עיין סוכה וב״ב מה הוא המדות ההוא כי שם מפורש הכל באורך. וגם הרשב״א והריטב״א בח״א בסוכה מאריכים בדברים ההמה בתוכחת מגולה על האפיקורסים עיין עליהם ותמצא נחת:

להנחיל אוהבי יש. י״ש עולמות וכ״כ למה כי אוצרותיהם מלאים כל טוב ד״ת וחכמה. רשב״ם. והריטב״א כתב כלומר על אלו נתקיים מקרא זה והמהרש״א מפרש עוד בע״א ע״ש ושמעתי שזה הרמז עירובין נ״ד יש לך היטב לך ר״ל י״ש עולמות. ושם בגמרא איתא וכי מאחר שקטן שבכולם כך גדול שבכולם עאכו״כ אמרו עליו על(רבי) יונתן בן עוזיאל שבשעה שהיה יושב ודורש ושונה ועוסק בתורה כל עוף שפורח באויר מיד נשרף ופירש רש״י שהיו מלאכי השרת סביביו ומתקבצים לשמוע תורה מפיו. ובירושלמי איתא התלמיד כך הרב מה והשיבו שהתלמיד בתוך ד׳ אמות ברם הרב חוץ לד״א:

אם עשית תורתך וכו׳. בפ״א פ״ב איתא אם למדת וכו׳ ודקדק הכא עשית ר״ל אפילו עשית פעולות רבות וטובות מכח אל הפועל והעמדת תלמידים הרבה אל תחזיק לך טובה וכו׳ והמפרש כתב בע״א:

אל תחזיק טובה לעצמך. לומר הרבה למדתי ולפי שלא הניח לא מקרא ומשנה הלכה ואגדה שלא למד לכך היה אומר כן. ר״ב:

כי לכך נוצרת. לשם כך יצאת לאויר העולם כדכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי מלמד שהתנה קב״ה עם מעשה בראשית שאם אין מקבלין ישראל את התורה יחזיר העולם לתוהו ובוהו נמצא עכשיו שחובה גדולה עליו ולא בטובה הוא עושה. רש״י ותיו״ט:

שיתעסקו בתורה. ועיקר הלמוד לל מד לאחרים ולשמור ולעשות כדלעיל ריש פי״ג ע׳״ש וכ״כ המד״ש ד״ה אני לעצמך. ר״ל לך לבדך ולא תרצה ללמוד לאחרים רק יפוצו מעיינותיך חוצה וכו׳ כי לכך נוצרת ללמוד לאחרים:

חמשה תלמידים וכו׳. עמד בזה המד״ש הלא יותר היה לו. ותירץ באיזה אופנים ע״ש:

קרא להן שמות. כנוים לשבח:

לאליעזר ב״ה. לפי שתלמידיו היו קוראם בשמם אליעזר יהושע. רש״י:

בור סיד. דמיונו כהקיר ביר מימיו לפי שטוח בסיד כל סביביו ואין נבלעים מימיו כך הוא לא ישכח דבר אחד מלמודו.רש״י. ובע״ז דף נה ע״א במתניתין של גת בעוטה כתב יש שטחין הבור בסיד והיין משתמר בתוכו ואינו מאבד טיפה והוא בור סיד ע״כ:

קנקן זפותה וכו׳. עי׳ ד״א זוטא פ״א:

חוט המשולש. בפ״א איתא אשרי יולדתו וכתב המד״ש הפי׳ שהיה בעל מוסר וד״א שקנה זה קנין גמור מהמוסר אשר יסרתו אמו בבחרותו כמש״ה (משלי ל) בשלמה הע״ה אשר יסרתו אמו וע״כ בירך את אמו אשרי יולדתו ועוד אפשר לומר שקיים מצות כבוד אב ואם עד תכלית אחרון יתר שאת על חביריו ולכן אמר אשרי יולדתו כלומר מאושרת היתה יולדתו לפי שזכתה לכבוד גדול אשר לא זכתה אם כל חי וכו׳ ע״ש ולכך קרא לו רבי יוחנן לר״י ב״ח חוט המשולש בעל מוסר ד״א כבוד גדול של אב ואם. ע״א שרש״י פי׳ אשרי יולדתו שהיה בקי בכל דבר למוד ויועץ. וקרוב למלכות. נמצא גם כן ג׳ מעלות הוא כחוט המשולש ועיין לקמן ד״ה ואשה טובה:

חסיד. שעושה לפנים משוה״ד. ר״ב ועיין סוף מם׳ סוטה:

ולישמעאל ב״ח. בפ״א הגירסא ר״ש בן נתנאל ירא חטא ועיין במד״ש פי׳ נאה ע״ז:

ערוגה. עמוקה שמחזקת מימיה כצ״ל עיין ד״א זוטא פ״א:

נחל שוטף ומעין המתגבר. בפ״א פ״ו איתא ונעשה כמעין שאינו פוסק וכנהר שמתגבר והולך פי׳ המד״ש ד״ה ומגלין. הם שתי מעלות עליונות לחכמים. הא׳ שילמד לאחרים ויעשה תלמידים הרבה כי על זה יאמר עליו מעין שאינו פוסק לפי שהכל ישתו ממנו ולא יפסקו המה. עליו אמר שלמה המלך ע״ה יפוצו מעינותיך חוצה. והשני שיוסיף בחכמתו יותר ממה שקבל כי יוציא דבר מתוך דבר ותתוסף חכמתו מפלפולו כנגד זה אמר וכנהר שמתגבר והולך שהוא מעצמו מתגבר ומתרבה תמיד. ועי״ל כמעין שאינו פוסק את מימיו כי המעין שמקורו משחת מן הטנופת יפסקו מימיו אבל מי שהוא זך ונקי יהיה לעולם נובע וכן העוסק בתורה לשמה שהיא רחוק רחוק מן החטא וקרוב קרוב לזכות ועולה לעולם במדרגת הסולם עד בואו לפני ולפנים וכל זה נמשך לו להיות תחילת למודו לש״ש כמו שנביעת המעין נובעת ממקורו וכו׳ והתורה נמשלה למים מהמעין כד״א (משלי י״ח:ד׳) נחל נובע מקור חכמה ע״כ ורש״י כתב שר״א ב״ה לא היה חריף כמוהו וזה היה חריף ומחודד יותר מדאי ופלוגתא היא סוף מסכת הוריות סיני ועוקר הרים הי מינייהו עדיף ע״ש:

הוא היה אומר. ריב״ז:

אבא שאול אומר משמו. של ריב״ז:

וראב״ע בכף שניה. מצאתי כתוב דאבא שאול לא נחלק על ת״ק ושני הדברים אמרם ריב״ז ושניהם אמת דלענין הבקיאות והזכרון היה ר״א ב״ה מכריע. ולענין החריפות והפלפול היה ר״א מכריע ר״ב. ומ״מ כיון שדברי אבא שאול באו על דברי ת״ק הוצרך להזכיר כי אף ר״א ב״ה שאתה שבחת אותו אפילו הוא בכלל וכו׳ אבל הת״ק שדבריו ראשונה באו לא הוצרך לפרש שכשאמר וכל חכמי ישראל אף ר״א ב״ע עמהם בכלל. מד״ש ותוי״ט:

צאו. קשה מהיכן יצאו ולהיכן יכנסו וכו׳ ואפשר עוד לומר שהם היו בבהמ״ד ולומדים עמו בישיבה ואמר להם שתיכף בצאתם מבית המדרש לא יתעסקו רק בדבר זה לראות ולעיין איזו היא דרך טובה וכו׳ ואיזו היא דרך רעה וכו׳ ואפשר שזה גם כן בכל מקום בש״ס הכוונה נפק דק ואשכח. נפק עיין אשכח מהיכן נפק אם לא מבית המדרש מד״ש. וראוי להתבונן בעיון השכל היטב כמו ולבי ראה הרבה חכמה (קהלת א׳ ט״ז) תוי״ט:

שידבק בה האדם. כתב המד״ש בשם רבנו יונה ז״ל כי בודאי שבכל הטובות והישרות יש להדבק אלא רוצה לומר במדה א׳ להיות בה שלם לעולם כי טוב לאדם לאחוז במדה אחת לעולם בשלימות ונקל עליו להשיג ממנו הטובות החשובות כולם מהיות בו כמה מדות ואינו שלם באחד מהם ע״כ ושפתים ישק עכ״ל ועיין בתוי״ט מה שמתרץ עי״ז. ומ״ש בסיום מסכת זו:

חבר טוב. שמוכיחו כשרואה אותו דבר שאינו הגון. ר״ב:

שכן טוב. יותר מחבר טוב ששכנו רואה כל שעה ביום ובלילה ולומד ממעשיו. רש״י:

יצר טוב. שכונה גביה:

ואשה טובה. ג״כ שכנו תמיד ע״כ יראה לדבק עצמו באשה טובה. כמו אמו של ר״י ב״ח שלכך קרא לו ריב״ז אשרי יולדתו שאמו הצדקת ויראת ה׳ היא גרמה להיות הבן היוצא ממנה צדיק כדאיתא מזה ג״כ בירושלמי שהיתה מחזרת בכל יום על כל בתי מדרשות שבעירה ואומרת להם בבקשה מכם בקשו רחמים על העובר הזה שבמעי שיהיה חכם ומיום שנולד לא הוציאה ערסתו מבהמ״ד כדי שלא יכנסו באזניו אלא ד״ת ע״כ וזה שרמז דוד הע״ה אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי (תהילים ק״א:ב׳-ג׳) ר״ל אשתו השכונה גביה אתהלך בתם לבבי וכעין זה איתא במד״ש ועיין מ״ש בס״ד ספ״א דא״ר ד״ה הנושא אשה ההוגנת לו וסוף ד״א זוטא:

הרואה את הנולד. צופה ומביט במה שעתיד להיות ומתוך כך נמצא מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. ר״ב:

לב טוב. יהיה לו בכל דבר ולא יבא לידי תקלה לעולם. ולפי שהלב הוא המניע לכל שאר הכחות והוא המקור שממנו נובעים כל הפעולות ואע״פ שיש לפעולות אברים מיוחדים מ״מ הכח המעורר לכל התנועות הוא הלב לפיכך אר״א לב טוב ומפני זה אריב״ז רואה אני את דברי ר״א בן ערך מדבריכם. ש״׳ ור״ב:

איזו דרך רעה. הוצרך לשאול מזה ולא הבין מתוך דבריהם הראשונים שדרך הרעה היא הפך דרך הטובה לפי שלא כל מה שהוא טוב יהיה הפכו רע כי מדת החסידות והוא העושה לפנים משוה״ד היא טובה ומי שאינו חסיד ומעמיד דבריו על ד״ת אינו רע ואפשר היה לומר שאם ההסתפקות והיא עין טובה היא דרך טובה בקשת היתרונות אינה דרך רעה לפי שאינו מזיק לשום אדם בזה וכן בשאר המדות לפיכך הוצרך לשאול מהם איזה היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם. ר״ב:

שיכנס בה להעוה״ב. כי המתעצל מן העבירה מקבל שכר כעושה מצוה כדאיתא ספ״ק דקדושין וכתב במד״ש שזש״ה (תהלים קי״ט) אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו:

רבי יוסי אומר עין רע. יצה״ר ראוי לגרום שיהיה דבר והפוכו בדברי ר״י:

הלוה ואינו משלם. הוא הפך הרואה אח הנולד שאם לא ישלם לא ימצא מי שילונו ויהיה מוטל ברעב ולא אמר סתם מי שאינו רואה את הנולד לפי שאפשר לאדם שאינו רואה את הנולד שלא יבא לידי תקלה שיציל עצמו בבוא הנולד ההוא ר״ב ול״נ עוד ע״פ דברי מהרש״א בח״א פרק חלק דצ״ב ע״א כל אדם שיש בו דעה לסוף מתעשר וכו׳ ולכאורה קשה שהרי נאמר לא לחכמים לחם ולא לנבונים עושר וגו׳ (קהלת ט׳:י״א) וי״ל ע״פ מ״ש בנדה דף ע׳ ע״ב מה יעשה אדם ויתעשר א״ל ירבה בסחורה וכו׳ א״ל הרבה עשו כן ולא הועילו אלא יבקש רחמים למי שהעושר שלו וז״ש כל שיש בו דעה לסוף מתעשר דבתחלה מרבה בסחורה ולבסוף שרואה בשכלו ודעתו שלא הועיל לו גמר בדעתו לבקש רחמים ממי שהעושר שלו וז״ש בהיפך זה מי שאין בו דעה לסוף הוא גולה וכו׳ דמתוך שהוא מרבה בסחורה לא הועיל לו ולפי שאין בו דעת אין מבקש רחמים ונעשה עני לבסוף הוא גולה אף ממקומו שצריך למוכרו מחמת דחקו וק״ל עכ״ל א״כ הרואה את הנולד שגלגל החוסר אצלו אינו מלוה עוד מאחרים שלא יבא לידי מדה לוה רשע וגו׳ כ״א שמבקש רחמים וכו׳ ומסתפק ביגיעתו לפי שעה אבל מי שאינו מביט לסוף דבר בקדמותו ומלוה עוד מאחרים להרבות בסחורה לסוף גולה ובורח ולוה רשע ואיני משלם לכך הוי שפיר הלוה ואינו משלם הפך מהרואה את הנולד כי הוא מקיים וצדיק חונן ונותן וק״ל:

כלוה מן המקום. מאחר שהמקום עתיד לפרוע לו למלוה שנאמר וצדיק חונן ונותן זה הקב״ה שהוא צדיק שנאמר (בפ׳ האזינו) צדיק וישר הוא. צדיק ה׳ בכל דרכיו. חונן ונותן לו למלוה ומדהזכיר שמו של הקב״ה גבי הלואה מכלל דחשיב כאילו לוה מן המקום. רש״י ור״ב:

המקום הוא מקומו של עולם וכה״א מתחת זרועות עולם (בפ׳ הברכה) אבל העולם לא יכילנו שנאמר השמים ושמי השמים לא יכלכלוך (מ״א ח כ״ז). רש״י:

לב רע לשמים. שעובר על ל״ת:

ולב רע למצות. שאינו מקיים רמ״ח עשה:

כיון שראהו. ריב״ז לראב״ע:

כשיצאו. התלמידים:

הוא אמר. ר״א בן ערך כן מוכח שבת דף קמז ע״ב:

לדמסית. שם נהר שמימיו מלוחים. רש״י שם:

ומים יפים. שמעמלת ומרפא גמרא שם ופרש״י שמעמלת מחממת. ומרפא שהטיט מלוח:

נלך ליבנה. דשם היה סנהדרי גדולה בימיו עיין ר״ה ד״ל:

שת״ה מרובים. כדתנן פ״א פ״ד ר׳ נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה:

נתמעט שמו בתורה. כדאיתא התם בשבת בגמרא ר״א בן ערך איקלע התם אימשך בתרייהו איעקר תלמודו. קם למיקרי בסיפרא בעי למיקרי החדש הזה לכם וכו׳ עד בעו רבנן רחמי עליה והדר תלמודיה וכו׳ מפרש״י שם: