רבי עקיבא אומר סייג. גדר וחיזוק. רש״י:

לכבוד שחוק. כי שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה כדאיתא בפ״א פ״ג מי״ג לכך יעשה גדר לכבוד שלו שלא לשתוק כי ע״י שחוק יתבזה כבודו:

סייג לחכמה שתיקה. וכתב הר״ב במה אנן קיימין אי בשתיקה בד״ת הרי כבר כתיב והגית בו וגו׳ אי בשתיקה מרכילות ולה״ר וקללה דאורייתא נינהו הא אינו מדבר אלא בשתיקה מדבר הרשות שבין אדם לחבירו. שיש לו לאדם למעט הדיבור בהם כל מה שאפשר עליהם אמר שלמה גם אויל וגו׳ ועי״ל ס״פ כ״ב ודא״ז פ״ז פסחים צט.:

סייג לנדרים פרישות. בזמן שאדם מתחיל בפרישות ומתיירא. יהא מקבל עליו בלשון נדר שלא יעשה כך וכך ובענין זה כופה את יצרו. רש״י ועי׳ תוי״ט פ״ק דנדרים ד״ה כנדרי כשרים:

סייג לטהרה קדושה. כדאיתא במשנה סוף סוטה וספ״ק דע״ז טהרה מביאה לידי פרישות ופרישות מביאה לידי קדושה:

סייג לענוה י״ח. כדאיתא שם וענוה מביאה לידי יראת חטא וע״ש בתוי״ט:

אל תבא לבין הלצים. כד״א ובמושב לצים לא ישב:

לחם. כל הסעודה קרוי ע״ש הלחם כמו וישב המלך אל הלחם (שמואל א כ כד) עבד לחם רב (דניאל ה):

שמא תמעול בקדשים. שיאכילך תרומה וקדשים והר״ן גרס ספ״ב דנדרים דף כ שמא יאכילך תרומה טמאה להזהיר אפילו כהן שלא יהא רגיל אצל כהן ע״ה. ועוד איתא התם ואל תהי רגיל אצל ע״ה שסופך להאכילך טבלים והק׳ עמיתי וריעי הרב החריף מע״א נ״י רבא דאמר בשבת דף י״ג רוב ע״ה מעשרין הן ולא חייש שמא יאכילו טבלים איך יחלוק על ברייתא זו. ותירצתי לו שבנדרים מדייק הגמרא ואל תהי רגיל אצל ע״ה הכוווה משום דאיתא בשבת שם בתוס׳ ד״ה רבא דהוי מעוטא דשכיח טובא שאינם מעשרין. לכך אצל פעם א׳ שפיר קאמר רבא דלא חייש שיזדמן מהמיעוט ע״ה אלא אמרינן מרוב ע״ה הוא שמעשרין. לאפוקי אם הרגיל עצמו אצל ע״ה יזדמן בתוכם נמי ממיעוט הנ״ל שאין מעשרין ויאכלו טבלים וק״ל והודה לי:

אל תפרוץ. אל תהי רגיל בנדרים כצ״ל כ״ה שם בגמרא:

שמא תמעול בשבועה. דחמיר טפי דכתיב ביה לא ינקה. ר״ן שם. ומקשה התוס׳ והא אמרינן לעיל נדרים סייג לפרישות מפרש ר״ת כגון שנודר לקיים המצוה כמו אשנה פרק זה או אעשה מצוה זו:

לאכול מן הקנים. המפרש גרס לאכול מן הקופה ר״ל שיצטרך לצדקה וכדאיתא בפסחים דמ״ט ע״א כל ת״ח המרבה סעודתו בכ״מ לסוף מחריב את ביתו וכו׳ ופי׳ המהרש״א מכח רבוי תענוגותיו מבקש למודו גם בביתו כן ועי״ז מכלה ממונו ומחריב ביתו למכור את כליו שבביתו וכו׳ ע״ש:

שמא תעבוד עבודת כוכבים. בכתובות דף ק״י איתא כל הדר בחו״ל דומה כמי שאין לו אלוה ופי׳ המהרש״א דודאי הקב״ה הוא אל כל העולם אבל נקרא אל הארץ דהיינו ע״ש א״י כמ״ש הרמב״ן בפ׳ וילך והוא ע״פ הדמיון שעמו ישראל הם בארץ וכו׳ ע״ש:

כל הקבור בבבל וכו׳. בכתובות שם איתא הכל בסגנון אחר ע״ש:

שנאמר כסא כבוד וגו׳. עיין פסחים דף נד:

הוא היה אומר. משמע שאדלעיל קאי שדברי ר״ע הן. אבל בפ״א פ״ב מ״ה משמע שדברי הלל הם ע״ש:

אין ע״ה. כתב במד״ש שמעתי שעם הוא לשון עמום מן התורה. והארץ הוא לשון תורה כדכתיב (יחזקאל ל״ו:כ׳) עם ה׳ אלה ומארצו יצאו ותרגום יונתן ומבי אולפנא נפקו מאורייתא. והר״ב כתב בפ״א פ״ה מ״י לשון ע״ה בכ״מ שרוצה בתיקונה של ארץ אבל אין בו חכמה להבדיל בתיקונים הראוי:

חסיד. אבל ירא חטא אפשר דהוי מתוך שהוא מתעסק בסחורה. רש״י ועי״ל פכ״ב:

לא הביישן למד. לפי שנאמר (משלי ל׳:ל״ב) אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה ופי׳ ע״ז רז״ל בברכות דף סג אם מנבל עצמו בדברי תורה סופו להתנשא אבל אם שותק שאינו שואל בהלכה ובשאר עניינים ישים ידו לפיו כלומר לא ידע כלום. רש״י ועיין לעיל פרק י״א:

ולא הקפדן מלמד. הרב שמקפיד על התלמידים כששואלים אותו לא ילמוד כראוי אלא צריך שיסביר פנים בהלכה לתלמידיו ואז התלמיד ישאלנו כל צרכו ולא ישאר במבוכתו. ר״ב ומדרש שמואל:

אלא שפוסקים מד״ת. בע״ז דף ג ע״ב איתא אמר רבי לוי כל הפוסק מד״ת ועוסק בדברי שיחה (בטלה רש״י) מאכילין אותו גחלי רתמים שנאמר הקוטפים מלוח עלי שיח וגו׳ (איוב ל׳:ד׳) וע״ש מהרש״א:

ועוד שאין מתחילין במקום שפוסקים. דומה להא דאיתא בעירובין דף ס״ד רועה זונות יאבד הון (משלי כ״ט:ג׳) כל האומר שמועה זו נאה ושמועה זו אינה נאה מאבד הונה של תורה. ופרש״י הונה כבודה של תורה וסופה להשתכח ממנו. רועה זונות נוטריקון זו נאה ואשננה ואעסוק בה עד שתתקיים בידי ובמשלי הנ״ל מסיים רש״י וסיוע במקרא שאין זונות במקרא מלא אלא זה בלבד ע״כ וכתב המפרש לכך אם פוסקים מד״ת ועוסקים בדברי שיחה שוכחין המקום שפוסקים ומתחילין במקום אחר ע״ש ועי״ל ספכ״ט:

רשב״א אומר. בע״ז דף ח ע״א איתא ר׳ ישמעאל:

בטהרה. כלומר בלא כוונה ואין שמים על לב. רש״י שם:

ומשקה. ל״ג שם:

ומעלה עליהם. הכתוב. שם:

וקרא לך. משעה שאתה קרוי לו מעלה אני על אכילתך כאילו הוא מזבחו. רש״י:

המחלל שבתות. צ״ל המחלל את הקדשים וכ״ה בפ״א פ״ג מי״א. ובפ׳ חלק (סנהדרין דף צט) איתא ראיה מקרא ע״ז ובפ״א פרש״י המחלל את הקדשים שאינו משמרן כהלכה ומחללן מקדושתן והמבזה וכו׳ חילל חוה״מ בעשיית מלאכה או שנוהג בהם מנהג חול באכילה ושתיה דהואיל ואינם חמורים כי״ט אינו חושש לשומרם והמפר וכו׳ שאינו רוצה לימול. וכתב עוד והמלבין לא קחשיב נ״ל דר״ל הכא באדר״נ לא קחשיב ובזה מתורץ קושית התיו״ט ד״ה המחלל והר״ב כתב והמפר ברית שמל ומושך ערלתו לכסות המילה כדי שלא יראה שהוא מהול. והמגלה פנים בתורה וכו׳ היינו אפיקורוס כמנסה שהיה דורש אגדות של דופי למה לו למשה לכתוב ותמנע היתה פילגש זהו כי דבר ה׳ בזה וכגון מזרעך כדאיתא פ״ד דמגילה מ״ט א״נ שמעיז פנים לעבור על דברי תורה בפרהסיא ביד רמה ואין לו בושת פנים ע״כ:

אין לו חלק לעוה״ב. היכא דלא חזר בתשובה אע״פ שבאו עליו יסורים ומת ביסורין אין לו חלק לעוה״ב אבל אם חזר בתשובה קודם מותו אין לך דבר שעומד בפני התשובה. ר״ב וכתב במד״ש ובכלל אפיקורוס דתנן ריש חלק דאין לו חלק לעוה״ב איתנהו לכל הני. וזקיני בד״ח כתב שאפשר שהן בכלל אין תורה מן השמים דתנן התם וי״ל ג״כ דהנהו דפרק חלק אפילו יש בידו כל התורה והמצות אין לו חלק לעוה״ב אבל הני דהכא דוקא אם חצי זכאי וחצי חייב ואלו חמש הם בכלל החובות המכריעים לכף חוב ופי׳ זה נראה עכ״ל ועיין בתוי״ט סוף פ״ק דקדושין ולקמן ספל״ו:

ורע״א כל הנושא. עי׳ דא״ר ספ״א ספי״א ודא״ז פ״י מש״ש בס״ד:

עובר. משום שסופו לשנאותה ויעבור על הכל:

חמשה לאווין. ג׳ לאוין הן וג׳ עשה דפריה ורביה ג״כ עשה דפרו ורבו. מפרש. ונ״ל דעשה דפרו ורבו לא פסיקא דאע״פ שקיים זה או שיש לו נשים הרבה על כל פנים הנך חמש פסיקא:

האוכל אוכלין שאינם עולים על גופו. ר״ל שמזיקים לבריאות גופו וגרסת הג״מ פ״ג מהל׳ דעות שאינם עולים על לבו:

ג׳ לאוין. מה שאינו ראוי לעשות יכונה בשם לאוין וכן מוכח לעיל בהלכה הנושא וכו׳ ודא״ר ד״ה הנושא שפחה ע״ש:

שביזה את עצמו. שנראה כרעבתנות ואזהרתיה אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו (משלי כ״ג:כ׳) א״נ אל תשקצו את נפשותיכם כדאיהא בשו״ע י״ד סקט״ז:

ובוזה את האוכלין. לא תשחית (ס״פ שופטים):

ומברך ברכה שאינה כתיקונה. מאחר שמזיקו ואינו נהנה מוציא ש״ש לבטלה כדאיתא בשו״ע א״ח סר״ד וכעין זה כתב המפרש. ונ״א האוכל אוכלין שאינו מברך עליהן עובר וכו׳. נראה פרושו ע״פ מה דאיתא ריש פ׳ כיצד מברכין ת״ר אסור לאדם שיהנה מן העוה״ז בלא ברכה וכו׳ מעל (וכתב המהרש״א אפילו אם שינה בברכת הנהנין לא יצא וכאילו לא בירך כלל ה״ז מעל גם הברכה שבירך היא לבטלה ע״ש שהאריך) אמר ר״ח ב״פ כל הנהנה מהעוה״ז בלא ברכה כאילו גזל להקב״ה וכנסת ישראל שנאמר וכו׳ ופרש״י גוזל להקב״ה את ברכתו. ולכ״י שבחטאו הפירות לוקין ע״כ ומסיים שם בגמרא חבר הוא לאיש משחית זה ירבעם וכו׳ ע״ש לכך קחשיב הכא הנהו ג׳ שביזה א״ע ר״ל שחבר הוא לאיש משחית. ובוזה את האוכלין שבחטאו הפירות לוקין. ומברך ברכה וכו׳ כדברי מהרש״א הנ״ל:

הרי חנופה מבקש. בראותו שאין עצור ועזוב מאביו מראה בעצמו שנפשו חשקה בתורה. וכן הו״ל למעבד בחיי אביו א״ז שהוא רק לפנים ולתנופה:

שאין יד ב״א. שלא יתגאה על הבריות עד שאין מתערב עמהם לגודל רום לבבו:

שמבלעת פרצופים וכו׳. ר״ל שנבלעים בתוכו ציורים כדאיתא בב״ק דף צ״ח ע״ב ככשורא לצלמי פרש״י כקורה זו הנבחרת משאר קורות לתקן בה צורות ודיוקנאות וכ״ה בכתובות דף פו ע״א:

במקומה עומדת. דע״י דריסת רגלים נתחזק היטב כדאיתא בב״ב פרק לא יחפור וכה״א אשכון את דכא ושפל רוח (ישעיהו נ״ז:ט״ו) ואת דכאי רוח יושיע (תהילים ל״ד:י״ט):