רבי נתן בי״א. בפ״א פ״ד מ״ט איתא רבי יונתן אומר וגם הגרסא בהיפך בתחלה כל המקיים וכו׳ ואח״כ כל המבטל וכו׳ ע״ש:

כל המבטל ד״ת מעושר. מחמת רוב ממון צריך ליתן לבו פעם לכאן ופעם לכאן ואין לו פנאי לעסוק בתורה. ר״ב:

וכל המקיים ד״ת מעוני. שהוא דחוק למזונות ומתבטל ממלאכתו כדי לעסוק בתורה. ר״ב. וע״ש בתוי״ט וד״ח:

סופו לקיימה מעושר. גם היות נסיון פעמים רבות יורה בחלוף זה ועובדא דר״א בן פדת בתענית יוכיח אי בעו לאחרובי עלמא כתב זקיני בד״ח דמתני׳ בבינוני במזלו ועוד כדי שהעושר לא יבטלו. עיין תוי״ט ועוד האריך בתירוץ קושיא זו המד״ש וכתב שהרמז ג״כ המקיים את התורה מעוני בעוה״ז סופו לקיים מעושר בעוה״ב וכד״א להנחיל אוהבי יש וכו׳ א״נ המקיים וכו׳ מעוני שזן ומפרנס לומדים ותלמידים מעוני מאותו מעט שיש לו וכו׳ יקויים בו עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר סופו לקיימה מעושר וכו׳. ומור״ם אלשיך כתב שבשורה היא אם אדם הרגיל עצמו ללמוד אף מתוך הדחק בידוע שאם יתעשר לבסוף ילמד ג״כ ולא יבטלנה ועי״ל ריש פ׳ ל״א שייך ג״כ להכא:

תנחומי אבלים וביקור חולים. הוא ג״ח שבגופו:

וג״ח. שבממון:

מביאים טובה לעולם. שעל ג״ח העולם עומד כד״א עולם חסד יבנה. ועי״ל פ״ד ד״ה על ג״ח כיצד וכו׳. והרמב״ם כתב ריש פאה וימצא טובה בעוה״ז בעבור שנהג מנהג הטוב בין ב״א וכו׳ והעתקתי לקמן ריש פ״מ ע״ש:

בספק וכו׳ מעלה עליו הכתוב. ולא ידע ואשם ונשא עונו (ויקרא ה׳:י״ז) אישה הפרם וה׳ יסלח לה (במדבר ל׳:י״ג) כדאיתא מזה באריכות בנזיר דף כ״ג ע״א ע״ש:

כיצד. נראה שה״ג ועוד החמירו יותר בספק כיצד וכו׳:

ועשירית האיפה. ר״ל או עשירית האיפה והיכי דהעני כדין קרבן עולה ויורד. ועכצ״ל כן כי חטאת אינה טעונה נסכים כדאיתא ספ״י דמנחות דף צ׳ ע״ב:

בפונדיון. בכריתות דף י׳ ע״ב מוכח שהוא רק פרוטה וע״ש בתוס׳ הנדפס מן הצד. גם שם בתוס׳ ד״ה מכלל מה שמק׳ על חטאת בסלע ובמנחות דף ק״ז ע״ב ד״ה כבש. מביא מעילה. היינו היכא דנהנה בספק מן ההקדש וכדברי ר״ע פ״ה דכריתות מ״ב דף כ״ב ע״א דמחייב אשם תלוי על ספק מעילות ע״ש:

בשתי סלעים. וכתב הרמ״א סוף הל׳ ר״ה סי׳ תר״ג בשם ר׳ יונה וספק עבירה צריך יותר תשובה מעבירה ודאי כי יותר מתחרט כשיודע שעשה משאינו יודע ולכך קרבן אשם תלוי הוצרך להיות יותר ביוקר מחטאת. הוי אומר מדה טובה. שמצינו במדה הטובה הוא אומר נוצר חסד לאלפים ובמדת פורענות הוא אומר שנשים ועל רבעים (שמות ל״ד:ז׳) רש״י פ״ק דמכות ד״ה סע״ב:

ק״ו למדת הטוב. שאע״פ שבשוגג ובבלי דעת בא מצוה לידו מקבל שכר עליה וכדאיתא בספרי ומדרש ס״פ תלא ושכחת עומר בשדה למען יברכך ה׳ אלהיך וגו׳ אע״פ שבאת לידו שלא במתכוין ק״ו לעושה במתכוין אמור מעתה נפלה סלע מידו ומצאה עני ונתפרנס בה הרי הוא מתברך עליה הובא ברש״י ג״כ שם בפסוק:

כיצד שוגג וכו׳. נראה שהכא ג״כ צ״ל ועוד חומרא יותר בשוגג מבמזיד כיצד וכו׳ כדלעיל:

ה״ז פטור. אפי׳ אם הרגו במזיד הגואל הדם לרוצח פטור כדין היוצא מערי מקלט כדאיתא במכות דף י״ב ע״א:

הרגו במזיד. בלא התראה:

ומצאו גואל הדם. בכל מקום שיהיה:

והרגו. אפי׳ בשוגג:

ה״ז גולה. נמצא חומרא יותר לרוצח בשוגג במזיד בלא התראה שפטור מגלות אע״פ שבאמת בדין שמים אינו נפטר מ״מ יכול לתקן בתשובה בעוד חיותו ונשמה באפו:

רע״א וכו׳ עיין פ״ק דמכות ד״ה וד״ו:

אני כבר. בס״א איתא אני עמהן:

רש״א כך וכו׳. משום דלעיל מיירי מעדים זוממין היינו שדברו שקר לכך סמך עוד לכאן עונש של בדאי ועיין בסנהדרין דף פ״ט ע״ב ממעשה דעקידה הונחה ע״ז:

שנא׳ ויפג לבו. הפוך כתובים כתב כאן אלא כצ״ל ויגידו לו וגו׳ ויפג לבו וגו׳ וכ״ה בס״א:

וי״א רוה״ק וכו׳. רוצה לתרץ אם כך עונש של בדאי שאפי׳ אומר אמת אין שומעין לו הלא לבסוף האמין להם. רק הפסוק מתרץ בעצמו וירא את העגלות וגו׳ ובאותן העגלות היה ליעקב הסימן שיוסף חי כדאיתא ברש״י שם ובמפרשי תורה שסימן מסר לו שבפ׳ עגלה ערופה פירש ממנו וכו׳ והאדר״נ מתרץ עוד בהאי י״א רוה״ק שרתה עליו. ועי״ז באתה הנבואה עליו וראה בנבואה שאמת הוא שיוסף חי: