עשרה נסיונות ניסה הקב״ה את אבותינו. בפ״א פ״ה מ״ד איתא בהיפך עשרה נסיונות נסו אבותינו את המקום ב״ה וע״ש בתוי״ט ולפי גירסא דהכא אתי שפיר:

במדבר שעשו העגל. כ״ה (בפ׳ בלק) על פסוק וישת אל המדבר פניו בתרגום אונקלוס ושוי לקבל עגלא דעבדו ישראל במדברא אפוהי וכך היה כתוב לפני רש״י כדמוכה מדבריו עבמש״ח וכ״ה מפורש בת״א של מקראות גדולות וחומש שעם הרמב״ן וראוי להגיה כן בכל חומשים:

בערבה. לשון שממון כי אחר מעשה ההוא בא עליהם עמלק. א״נ לשון ערבות שאמרו היש ה׳ בקרבנו:

על שהמרו על ים סוף. דכתיב ויאמרו המבלי אין קברים במצרים. גמרא בערכין שם. וי״א זה פסלו של מיכה. דכתיב ועבר בים צרה (זכריה י יא) א״ר יוחנן זה פסלו של מיכה. סנהדדן דק״ג ע״ב:

רי״א המרו על הים וכו׳. אחד בירידה. אחד בעליה. בירידה דכתיב המבלי אין קברים בעליה כדר״ה דאמר רב הונא וכו׳ דכתיב וימרו על ים בים סוף (ולא כתב וימרו על ים סוף ומדכתב על ים בים סוף) מלמד שהיו ישראל ממרים באותה שעה ואומרים כשם שאנו עולים מצד זה כך המצריים עולים מצד אחר א״ל הקב״ה וכו׳. גמרא שם ע״ש:

שתפלו על המן. ונפשנו קצה בלחם הקלוקל:

ולבן זה מחלוקת של קרח. על שחלק בטלית וציצית שהוא לבן. כך מצאתי:

ובמקום אחר הוא אומר. עוד שלשה אחרים:

ובתבערה. ויהי העם כמתאוננים וכו׳ ויקרא שם המקום תבערה (בפ׳ בהעלותך):

ובמסה. בלקיטת המן דכתיב (בפ׳ בשלח) למען אנסנו הילך בתורתי וגו׳ ולבסוף כתיב שהותירו. גם יצאו בשבת ללקוט ובערכין קחשיב לשנים שנאמר אל יצא איש ממקומו ויצאו אל תותירו ויותירו ע״כ. וצריך טעם למה מקדים הגמרא המאוחר להמוקדם שאל תותירו היא מוקדם ועי״ל פ״ט ד״ה וא׳ בתחלת המן:

ובקברות התאוה. בגמרא שם קחשיב בשליו ראשון בשבתנו על סיר הבשר ובשליו שני דכתיב והאספסוף וגו׳ ועוד שם שנוים רבים כמו הכא והמהרש״א והתוי״ט עומדים עליהם לתרץ עיין עליהם:

א״ל אהרן וכו׳. משום דנאספו על אהרן והביאו לו הזהב לעגל והוכיחן ע״ז:

ועד שיחיו המתים. כדאיתא פרק חלק (סנהדרין דף ק״ב ע״א) אמר ר׳ יצחק אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה א׳ מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא של עגל ראשון שנאמר וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם:

עשרה וכו׳. איידי דריש פירקין עשרה נסיונות וכו׳ קחשיב ואזיל כל העשרה דאתנייהו:

עשרה שמות של שבח וכו׳. ולכך נברא העולם בי״מ נגד י׳ שמות הללו. גם התורה נתנה בי׳ דברות כדלעיל פל״ג ד״ה כנגדו הביא י׳ וכו׳. וזה היה טעמו של דוד שהילל להקב״ה בעשרה הלולים. מפרש:

אלו הן שם וכו׳. עיין מזה באריכות שבועות דף ל״ה ע״א:

שנאמר ופקדו שרי צבאות. וכ״ה במס׳ סופרים ריש פ״ד אבל בשבועות שם איתא שנא׳ והוצאתי את צבאותי וגו׳:

נקראו לעכו״ם שם גנאי וכו׳. משום דגם את זה לעמת זה עשה האלהים (קהלת ז יד) כל מה שברא הקב״ה ברא כנגדו וכו׳ כדאיתא בחגיגה דף ט״ו. מפרש:

שני סממנות וכו׳. עשה לה סמניות מלמעלה ולמטה להבדילה מן הסמוכות לה בתחלה ובסוף ויהי בנסוע הארון. רש״י בשבת דף קט״ז והסמניות הן כמין מנין הפוכין וכבר עמדו בזה הפוסקים עיין בי״ד סער״ה:

שתעקר ממקומה. שם ת״ר ויהי בנסוע הארון וגו׳ פרשה זו עשה לה סמניות מלמעלה ומלמטה לומר שאין זו מקומה (פרש״י שאינה ראוי לכאן דלאו בהל׳ מסעות משתעי לעיל מיניה אלא בדגלים ראוי לכתוב בפ׳ במדבר סיני) רשב״ג אומר עתידה פ׳ זו שתעקר מכאן ותכתב במקומה ולמה נכתבה כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שניה וכו׳ (ופרש״י עתידה פ׳ זו לעתיד שיהיו כל הפורענות בטלים ולא ידאגו לפורענות ויצה״ר בטל) ובח״א שם כתב המהרש״א שע״כ באו אלו הסי׳ בנונין הפוכין כי הנון מורה על פורענות כמ״ש בברכות דף ד׳ שעל כן לא נכתכ נון באשרי לפי שהיא מורה על הנפילה וע״כ הם הפוכים שיתהפך הנפילה לטובה על שם סומך ה׳ לכל הנופלים כמ״ש שם:

בן מנשה. הנון תלויה מפני שהיא יתירה דבן משה הוא. רשב״ם בב״ב דף קט:

והלא בן משה היה. כדכתיב ובני משה גרשם ואליעזר (ד״ה א׳ כ״ג). גמרא שם. וכתב המהרש״א והא דלא הביא הקרא של תורה בפרשת יתרו משום דבהאי קרא דד״ה כתיב בתריה בני גרשום שבואל ושבאל הוא יהונתן:

שלא נדמו מעשיו למשה וכו׳. שם בגמרא איתא אלא מתוך שעשה מעשה מנשה וכו׳ ופרשב״ם מעשה מנשה שעבד עבודת כוכבים. אבל המהרש״א שם כתב לחד פי׳ שתלאו בו דכמו שעשה מנשה תשובה בכל לבו כן עשה יהונתן תשובה בכל לבו כדלקמן עכ״ל ולכך נקט הכא אלא לפי שלא נדמו מעשיו למשה שמשה לא חטא כלל ולא היה צריך לתשובה:

כיוצא בו אלה שני וגו׳. ר״ל כמו לענין גנאי תולין הקלקלה במקולקל כך לענין שבח תולין הגדולה בגדול שתולין הגדולה של זרובבל מלך ויהושע כה״ג באהרן ומשיח. מפרש:

שני בני היצהר. קרן כהונה ומלכות הנמשחים בשמן המשחה. רש״י שם. ובילקוט בשם ת״כ נמי הרמז מהכא על אהרן ודוד ע״ש:

העומדים על אדון כל הארץ. לבקש מלפניו להחזיר את גדולתם:

נשבע ה׳ וגו׳. כל הקפיטל ההוא קאי על משיח כדכתיב שב לימיני וכדאיתא בילקוט שם הרמז מטה עזך וגו׳ ידין בגוים מלא גויות. ועי׳ בסנהדרין דף כ״ד ע״א עוד דרש על הך קרא דאלה שני בני היצהר:

אתה כהן. יש במשמע כהן כהונה ושררה כמו (שמואל ב ח׳:י״ח) ובני דוד כהנים היו. רש״י בתהלים:

יכרסמנה. כמו שדה שקרסמוה נמלים פ״ב דפיאה מ״ז והוא לשון נתיקה. רש״י בתהלים:

חזיר מיאור. שהעי״ן מיער תלויה וכאילו נכתב באל״ף. רש״י:

הכותים וכו׳ כחזיר מיער. כדכתיב (בדניאל ז׳:ז׳) אכלה ומדקה ושארה ברגלה רפסה ויש לו לחזיר מקצת סימני טהרה אף הוא יש לו זכות אבות. רש״י:

עשר נקודות בתורה. ר״ל על י׳ מקומות שבתורה נקוד והנקוד בא למעט ולדרוש הכתב. חוץ היכא שהנקודה רבה על הכתב כדלקמן נקוד על אי״ו:

על י׳ שביניך. י׳ בתרא מס״ג ואו״ת. וביניך. צ״ל מלא וכמ״ש רש״י בחומש כל ובינך שבמקרא חסר וזה מלא קרי ביה וביניך שהכניסה עיין הרע בעיבורה של הגר והפילה עוברה. הוא שהמלאך אמר להגר הנך הרה והלא הגר כבר הרתה והוא מבשר לה שתהר אלא מלמד שהפילה הריון הראשון עכ״ל ולכך נכתב מלא כפי כונתה שכוונה אל הבן דהיינו העובר וכמ״ש ביפ״ת ונקוד עליו להורות ע״ז. נחלת אריאל פ״ו דמס׳ סופרים ה״ג:

וי״א על המטילין וכו׳. ונקוד עליו לעקור הי׳ ולומר על מה שאמרה לו ובינך המטילין מריבה:

ומבקרין אחרים. כדי לחבבה על בעלה (להודיעו שהיא צנועה משאר חברותיה שאינה נראית וצריך לשאול אחריה. רש״י) ר״י ברח״א כדי לשגר לה כוס של ברכה. גמ׳ בב״מ דפי״ז וע״ש באריכות:

נקוד על וי״ו שבקומה. היינו וי״ו שניה של ובקומה וכ״מ בסמ״ג ואו״ת נ״א שם:

הראשון. ר״ל בבכירה מיירי משום דבצעירה חסר וי״ו שניה ונקוד על הבכירה לומר לך דהוי כמאן דליתא. תוס:

שלא הרגיש וכו׳ של צעירה. בנזיר דף כ״ג איתא תנא משום ר׳ יוסי בן חוני למה נקוד על ו׳ שבקומה של בכירה לומר שבשכבה לא ידע הא בקומה ידע ומאי הו״ל למיעבד מאי דהוה הוה נפקא מיניה דלפניא אחרינא לא איבעיא ליה למשתי חמרא ע״כ וראוי להגיה כמו כן הכא:

שלא נשקו באמת. לכך כולו נקוד כאילו לא היתה שום נשיקה:

רשבא״א נשיקה זו אמת. רש״י בחומש בשם ספרי ארשב״י הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו ע״כ א״כ למה נקוד עליו שלא בא לנשקו אלא לנשכו (בתחלה) ונעשה צוארו של אבינו יעקב של שיש וקהו שיניו של אותו רשע ומה ת״ל ויבכו אלא זה בוכה על צוארו וזה בוכה על שיניו. מ״ר. אבל שאר נשיקות אינן של אמת מעשו ליעקב:

נקוד על את וכו׳. ופי׳ הקרא וילכו אחיו לרעות וצאן אביהם היו בשכם עיין יפ״ת:

נקוד על אהרן וכו׳. עי׳ בבכורות דף י׳ ע׳א:

רחוקה נקוד על ה׳. פ״ט דפסחים דף צ״ג ע״ב איתא א״ל רבי יוסי לפיכך נקוד על ה״א לומר לא מפני שרחוק ודאי אלא מאיסקופת העזרה ולחוץ ופרש״י שכל נקוד למעט הדבר בא דמשמע סמיוה להא תיבה מהכא. והר״ב שם במשנה כתב אני שמעתי לדרוש ה׳ אמות מאיסקופת העזרה שאפי׳ אינו רחוק אלא ה״א בלבד בסוף שעת הקרבת הקרבן נדון כדרך רחוקה. ובירושלמי איש רחוק ואין דרך רחוקה וכ״ה בספרי כלומר שאם היה רוצה לבא היה בא שאינו רחוק הרבה מירושלים נ״א. ודע שבש״ס דפוס של א״ד חסר כאן שתי שורות:

נקוד על ריש. נמצא ישאר רק אש כי שרפה באש וניטל ראש שלה. כ״כ בעל הטורים:

שהחריבו האומות. כמו כן יש לפרש אם ישאר אש בנקוד חירק הוא לשון איש. מפרש:

שלא החריבו צ״ל וי״א בהיפוך שלא החריבו האומות וכו׳. אבל בס״א ליתא להא פיסקא כלל וגם בילקוט איתא ע״ז דרש אחר שאף להלן היה כן ופי׳ הזית רענן ר״ל מנפח ולהלן החריבו ג״כ:

נקוד על עשרון בוי״ו וכו׳. במנחות ר״פ שתי מדות דפ״ז אתא תני אר״י למה נקוד ו׳ שבאמצע עשרון של עשרון ראשון של י״ט הראשון של חג שלא ימדוד לא בשל ג׳ לפר ולא בשל שנים לאיל. וקאי על המשנה שם שלפניו שתי מדות היה במקדש עשרון וחצי עשרון עשרון מה היה משמש שבו היה מודד לכל המנחות לא היה מודד לא בג׳ לפר ולא בשל ב׳ לאיל אלא מודדין עשרונות:

אם יבא אליהו. כלומר שאז יהיו ימות המשיח ויחיה המתים ומשרע״ה יעמוד לתחיה כנ״ל:

ויאמר לי. ר״ל משרע״ה. וכן משמע מפסקי תוספות במנחות פרק כל הקרבנות צבור סימן (רל״ב)[רל״א] ודע שהט״ז בי״ד רע״ד צריך תיקון כי כוונתו בוודאי לפסקי תוס׳ הנ״ל ע״ש:

מפני מה כתבת כך. משום שעזרא הסופר תיקן התורה בתיקון סופרים כפי הצורך דוק ותמצא. ובפסוק זה יש משמעות שהנסתרות לה׳ וגו׳ כפשוטו שדין זה לעולם בין קודם שעברו את הירדן ובין לאחר שעברו את הירדן הדין שוה הנסתרות לה׳ והנגלות לנו וגו׳ ובאמת אתא פלוגתא בין רבי יהודה ורבי נחמיה פ״ו דסנהדרין דף מ״ג ע״ב שהפסוק הזה אינו כפשוטו ע״ש מה הרש״י שם מאריך בטעם בסדר פלוגתתם לכך אם יבא אליהו ויעמוד משרע״ה לתחיה וגם עזרא ויאמר משה לעזרא למה לא תקנת בתיקון סופרים הך קרא שלא לטעות יאמר לו עזרא כבר פקדתי עליהם והנקודות בא למעט ולרמז לכל מר כדאית ליה. ואם אומר לי משה יפה כתבת שהכל כפשוטו ועשית כהוגן שלא תקנת ונקדת בתקון סופרים אז אעבור ואמחוק הנקודות. כ״כ בכתנות אור על התורה ממור״ם א״ש פרשת נצבים ומאריך יותר אבל זה תוכן כוונתו בקיצור ונכון הוא. ועפ״ז פסק פסקי תוס׳ והט״ז הנ״ל אם הסופר שכח לנקוד דכשר ע״ש:

אחת עשרה היא. ור״ל דבכל התורה כתיב הוא בוי״ו בין לזכר ובין לנקיבה רק לזכר קורין במלאפו״ם ולנקיבה קורין בחיר״ק כאילו כתיב היא ביו״ד אבל בי״א מקומות כתיב לנקיבה היא ביו״ד. מס״ג ומפרשים:

היא צוער. (בראשית יד):

והיא גם הוא. (שם כה):

והיא שלחה. (שם ל״ח כ״ה):

אשר היא לכם לאכלה. (ויקרא י״א לט):

והיא הפכה שער לבן. (שם יג י):

והיא כהה. (שם פסוק כא):

והיא תראה. (שם כ יז):

היא מחללת. (שם כא ט):

והיא נטמאה. (במדבר ה יג) והיא לא נטמאה. שם פסוק י״ד:

והיא לא נתפשה. לפנינו בכל תיקון סופרים איתא והוא בוא״ו וכ״ה במ׳ג וקחשיב (בויקרא ט״ז:ל״א) שבת שבתון היא ועיין מס׳ סופרים פ״ו וירושל׳ פ״ד דתענית ויפ״מ שם:

עשר ירידות ירדה שכינה וכו׳. אעתיק כסדר שאיתא בפדר״א רפי״ד א׳ בג״ע שנא׳ וישמעו את קול ה׳ אלהים מתהלך בגן ומסיים בפדר״א וכתב ש״ה (ו ב) דודי ירד לגנו. ב׳ בדור הפלגה וירד ה׳ לראות וגו׳. ג׳ בסדום שנאמר ארדה נא ואראה הכצעקתה וגו׳. ד׳ ביעקב כשירד למצרים שנאמר (שם מו ד) אנכי ארד עמך מצרימה. ה׳ בסנה (שמות ג) וארד להצילו מיד מצרים. ו׳ בסיני שנאמר וירד ה׳ על הר סיני. ז׳ בי״ג מדות שנא׳ (שם לד) וירד ה׳ בענן. ה׳ בשבעים איש שנאמר (במדבר יא) וירד ה׳ בענן וידבר אליו ויאצל וגו׳. ט׳ במעשה דמרים (שם יב) וירד ה׳ בעמוד הענן וגו׳ ויקרא אהרן ומרים. י׳ לעתיד שנא׳(זכריה יד) ועמדו רגליו וגו׳ עכ״ל ומזה צריך ההגהה הכא:

כי בפרטן אתה מוצא רק ט׳ גם לדעת ששם בפדר״א ט״ס שלאחר וא׳ בסדום צ״ל וא׳ ביעקב כדאיהא התם מפורש ס׳ ל״ט ע״ש. ושתים בנקרת הצור צ״ל א׳ ודו״ק:

עשר מעלות נסתלקה שכינה. מעל ישראל מעט מעט כשחטאו. כ״כ רש״י בר״ה דף ל״א:

מכפוית וכו׳. צריך הכא תיקון במקצת כפי מה דאיתא שם בר״ה והנחתי למעיין שם להגיה כפי רצונו. כי גמרא ר״ה מצוי ביד כ״א ומה שנקט רש״י שם בתחלה צפון משום דהארון היה במערב נמצא כשפניו למערב צפון הוא דרום העולם. נ״ל:

י׳ שמות נקרא נביא וכו׳. כולם תמצא במקראות:

ג״ע נקרא חיים שנאמר ועץ החיים בתוך הגן כצ״ל וכ״ה בילקוט בשם אדר״נ תהילים קט״ז:ט׳ ומשלי יא וכתב הזית רענן בתהלים שם וז״ל צ״ע אדרבה מהכא משמע דג״ע גופיה לא איקרי חיים רק עץ שבתוך הגן ואפשר דכל הגן נקרא על שמו עכ״ל. וגם גרסת הילקוט שם ירושלים נקרא חיים שנאמר אתהלך וגו׳ בארצות החיים (תהילים קט״ז:ט׳) ומה שחסר בילקוט הנ״ל תמצא שם במשלי יא כי שייכא זה לזה:

יוצא מים חיים. יצאו מים חיים כצ״ל. והסדר של יו״ד הנקראים חיים. הקב״ה. תורה. ישראל. צדיק. גן עדן. ארץ ישראל. ירושלים. ג״ח. חכם. מים. [ולגי׳ הגר״א הסדר. הקב״ה ותורה. (הן א׳) ישראל. מע״ט. ג״ע. א״י. ירושלים. עוה״ב. צדקה. חכמה. ואור]