שבעה וכו׳. קאי על מתניתין דפ״א פ״ה מ״ח:

של בצורת. הגשמים מועטים ומתוך כך מתייקר השער עד שמקצת ב״א רעבים ומקצתן שבעים מ״׳מ. רש״י ור״ב. ובשבת דל״ב איתא ראייה ע״ז ואם נותנים מתברכין שנא׳ (מלאכי ג׳:י׳) הביאו את כל המעשר וגו׳ והריקותי לכם ברכה עד בלי די מאי עד בלי די עד שיבלו שפתותיכם מלומר די:

מקצתן תורמין וכו׳. בפרקי אבות שם איתא גמרו שלא לעשר:

רעב של מהומה באה. שם איתא של מהומה ושל בצורת באה:

של מהומה. כלומר אוכלין ואינן שביעים כדכתיב (בפ׳ בחקתי) ואכלתם ולא תשבעו זה רעב של מהומה אבל עדיין אינם מתים. רש״י. והר״ב כתב של מהומה מפני הגייסות אין יכולין לאסוף התבואה והא דחמיר תרומה ממעשר משום דחטה א׳ פוטרת את הכרי ועל שהוא כילי ביותר לכך ענשו מרובה ממעשר. מפרש:

מקצתן מפרישין חלה. בפ״א איתא ושלא ליטול את החלה:

אין מפרישין חלה. קרא ע״ז והפקדתי עליכם בהלה אל תקרי בהלה אלא בהלה גמרא שם:

כליה בא. השמים כברזל והארץ כנחשה. ר״ב:

גמרו שלא לעשר. מעשר הוא שם לכלל המתנות וכ״מ שם בגמ׳ תוי״ט:

טל ומטר. לעיל לא קחשיב טל כ״א מטר:

ואינם מסתפקין. שם איתא והיוקר היה והשכר אבד (שכר הרווח רש״י) וב״א רצין אחר פרנסתן ואינם מגיעים שנאמר ציה וגו׳. נמסרו לאויביהם. זו קשה מן הראשון שב״א יגיעים וכו׳ ותנא בתרא לטפויי:

ומעשר עני. שם בפרקי אבות איתא דבר בא לעולם על מיתות וכו׳ שלא נמסרו לב״ד ואח״כ איתא בארבעה פרקים הדבר מתרבה וכו׳ ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה מפני גזל מהנות עניים ופי׳ רש״י שהוא זמן אסיפה וצריך ליתן מתנותיהם לעניים כגון לקט שכחה ופאה נפרעין מהם מיד לאחר אסיפה זו וזהו במוצאי החג ועיין בתי״ט:

אל תגזול דל. אל תגזלנו כי תראנו דל בעבור שהוא דל ואין כח לעמוד נגדך רש״י ובילקוט שם בשם התנחומא איתא בזה׳״ל אל תגזול דל וכי יש לו כלום אלא אם היית רגיל להיות מפרנסו וחזרת בך ואמרת עד מתי אני מספיק לזה ואתה מונע יד שלא ליתן לו אם עשית כן כאילו אתה גוזלו. ואל תדכא עני בשער שלא בשבילך אעצור את השמים שנקרא שער וזה שנאמר וזה שער השמים. כי ה׳ יריב ריבם אני רב אותך ריבם שעשיתך עשיר ולא לו וקבע את קובעיהם נפש נפשו אתה מחסר אם לא תפרנסנו ע״כ:

וקבע. ויגזול בלשון ארמי קביעה גזילה. כדאיתא בר״ה דף כ״ו ע״ב אתא ההוא גברא לקמיה א״ל קבען פלוני וכו׳. רש״י במשלי:

עינוי דין. שמתענה דינו של אדם ומעכבו מלפסוק לו דינו. ועוות הדין זה ההולך אחרי הבצע:

ועל המורים וכיו׳. שאינם נזהרים להעמיד הדבר על האמת ומתיר את האיסור ומטמא את הטהור וכשבת שם מביא ראיה מקרא על זה והנהו תלתא בחדא מחשבן. רש״י:

א״ל ר״י ב״א. עיין מעשה זו באורך בתנא דבי אליהו פרק למ״ד ומסכת שמחות פ״ח:

שיקבל את פגעו. אל תשאל טעם ותהרהר אחר מדותיו של הקב״ה כי מוכן אדם לפגעו אין טעם בדבר כי כך גזרה חכמת אל ולפניו גלוי הטעם וצדיק ה׳ בכל דרכיו וגו׳ אבל אנחנו חטאנו כ״כ המפרש:

לאספקלטור. בלשון רומי ממונה להרוג מחוייבי מיתה למלכות כ״כ במוסף הערוך ערך ספקלטור:

אני כהן. ר״י בן אלישע:

אני נשיא. רשב״ג:

מיד נטל החרב. ספקלטור הנ״ל:

סנדלפונין טובות. עי״ל פ״א ד״ה סנדלפון:

חרב עורי. אתה חרב עורר את עצמך על הרועה ר״ל על מלכות רומי הרשעה שמניתי אותו להיות רועה את עמי:

ועל גבר עמיתי. שומר צאני כמוני:

הך את הרועה. אתה החרב הך את השר על שהשחית את עמי כ״כ המפרשים:

ממשמע שנא׳ [וכו׳] אני יודע וכו׳. זהו מלתא באפי נפשיה ואיידי דמביא הקרא מפרש אותו כי וודאי ממיתת ר״י בן אלישע ורשב״ג ידעו הכל ולא בהסתר נהרגו וכן מוכח לקמן דקאמר לדוגמא כגון ביתר וכו׳ א״ו דלא קאי אדלעיל אלא פי׳ המקרא בפ״ע וכדאיתא נמי בב״מ דל״ח ע״ש:

והשמדתי את במותיכם. סיפיה דקרא ונתתיי פגריכם על גלוליכם (דהיינו עבודת כוכבים) וכתיב בתריה ואתכם אזרה בגוים גמ׳ פ׳ ב״מ שם:

ומספר ירחים. ר״ל מספר השנים וכמו שפרש״י שם בפ׳ בחקתי החשבון שבעים שנה של גלות בבל היו נגד שבעים שמיטות שלא שמטו נא״י:

שנאמר ולא יראה. חסר הכא לפרש מהיכן מוכח שעל שפיכות דמים גלות בא לעולם רק באשר שע״י ש׳ד שכינה מסתלקת שנאמר ולא תחניפו וגו׳ ולארץ לא יכופר בדם וגו׳ ולא תטמא את הארץ וגו׳ אשר אני שוכן בתוכה וגו׳ (דברים לה) וכדאיתא פ׳ ב״מ שם נמצא היכא דהשכינה מסתלקת הוי אח״כ גלות:

על גילוי עריות. הא דמפרש זה לבסוף והוא שני למילתיה עבודת כוכבים ג״ע משום שהפסוק שהביא לראיה הוא מאור בקרא דברים כ״ג: