שמעון הצדיק. כה״ג היה כדאיתא יומא ד״ט ודל״ט:

משירי. לשון שיורים כלומר בסוף שלא היה עמהן בתחלת הבית כמו עזרא. רש״י:

הוא היה אומר. כלומר כך היה מרגלא בפומיה תמיד וכן כל רבי פלוני אומר הוא היה אומר שבמס׳ זו פי׳ היה רגיל לומר כן תמיד. ר״ב שם:

העולם עומד. לא נברא העולם אלא בשביל שלשה דברים הללו על התורה כתיב אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיהו ל״ג:כ״ה) כדאיתא במס׳ נדרים ספ״ג דף ל״א ע״ב וע״ש בתוי״ט. על העבודה מצינו במגילה דל״א ותענית דכ״ז ע״ב אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ וכו׳. וג״ח דכתיב עולם חסד יבנה (תהלים פ״ט) רש״י ור״ב ועיין בב״י ריש ח״מ:

לעולה שהיא חביבה מזבחים. מדאפקא עולה מכלל זבחים דרישא אלמא עולה חשובה מזבחים. מפרש:

ויקח שמואל טלה הלב. הא דהקריב נקבה והלא עולה צריך להיות זכר משום שהיה בבמת יחיד וכשירה נקבה לעולה כדאיתא בע״ז דכ״ד ע״ב. טלה חלב רחל ומניקה את בנה. רש״י שם:

ויעלה עולה וגו׳. וכתיב בתריה ויענהו ה׳ ויהי שמואל מעלה העולה ופלשתים נגשו למלחמה וגו׳ וירעם ה׳ בקול גדול וגו׳ ויהמם וינגפו לפני ישראל. הרי שמאד היה חביב לפני הש״י ההקרבה של עולה זו. וכן מצינו בנח שבשביל העולה שהקריב נשבע הקב״ה שלא יביא מבול לעולם:

דעתו של מקום. חכמה ובינה. כן הוא בילקוט. ומפרש כתב דעת זו רוה״ק כדאיתא ספ״ק דע״ז ורש״י פ׳ תשא ובתבונה ובדעת אצל בצלאל:

אז תבין וגו׳. רישיה דהאי קרא קאי על התורה דכתיב אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין וגו׳. מפרש:

ודעת אלהים. וגדולה דעה שניתן בין שתי אותיות שנאמר (שמואל א׳ ב׳) כי אל דעות ה׳ ועוד כאילו נבנה בהמ״ק בימיו כדאיתא ברכות דף ל״ג וסנהדרין צ״ב וע״ש מהרש״א:

תמצא. לאחרים נמי משמע לכך קאמר מכאן וגו׳:

כאילו הקריב חלב ודם. כי בשעה שחכם יושב ודורש הקב״ה מוחל עונותיהם של ישראל א״נ כדאיתא סוף מנחות זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם וכו׳ כל העוסק בתורה כאילו הקריב כל הקרבנות ועדיפא מקרבנות שקרבנות מכפרים רק על השוגג והתורה מכפרת אפילו על המזיד כדאמר רבא שם כל העוסק בתורה אין צריך לא עולה ולא חטאת ולא מנחה ולא אשם ולכך קאמר כאילו הקריב חלב ודם שזה ודאי בכל הקרבנות אבל בעולה אפי׳ הבשר לגבוה ונ״ל שזה כוונת הפסוק (ש״ה ד) כחוט השני שפתותיך כי שעיר המשתלח היה נמי מכפר על כל העבירות כנאמר (בפרשת אחרי) והתוודו כל עונות וגו׳ עי׳ סוף מס׳ יומא והסימן היה בחוט השני אם נתלבן לכך קאמר כחוט השני שהיה מכפר על הכל כך שפתותיך מכפר על הכל עיין במסכת סוטה דף ה ע״ב כנ״ל:

שני ת״ח. לרבותא נקט שנים דאז הוי קצת ת״ת דרבים ואפ״ה מבטלין:

כדי צרכן. וכמה כדי צרכן מפורש בכתובות די״ז ע״א:

ויקלסו. לשן שבח הוא. והתם מפורש ג״כ במה משבחין אותה ע״ש. וכ׳ המפרש בשלמא דמבטלין מפני המת הוא מטעם דאיתא שם בכתובות נטילתה כנתינתה. אלא בהכנסת כלה למה רשאי לבטל ת״ת [ולפמ״ש בברכ״י סי׳ לח מיסוד ראשונים דהא דהעוסק במצוה פטור מה״מ היינו דוקא במצות אבל אם עוסק בתורה פוסק לכל מצוה שא״א לעשות ע״י אחרים א״כ לק״מ שה״ה כל מצוה שא״א ע״י אחרים ונקט הני משום דשכיחי] ואפשר הטעם מפני דאיתא בברכות דף ו׳ כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בה׳ קולות שנאמר (ירמיהו ז׳:ל״ד) קול ששון וגו׳ ואם משמחו מה שכרו אריב״ל זוכה לה׳ קולות של תורה שניתנה בה׳ קולות וכו׳ נמצא אע״פ שמבטל בהכנסת כלה נגד זה יזכה לתורה שניתנה בה׳ קולות עכ״ל. וקצת דחוק דהא רמ״א כתב באה״ע סימן ס״ה דמבטלין ת״ת להכנסת כלה היינו לחופה. וכדאיתא הכא לפנינו במעשה דר״י בר״א. ובחופה עדיין אינם אוכלים ונהנים ואפשר כוונתו שכ״ש הוא אע״פ שאינו נהנה כלל עדיין מסעודה ואפ״ה משמחה ונ״ל דאיתא במנחות דף צ״ט א״ר לקיש פעמים שבטולה של תורה זהו יסודה דכתיב וכו׳ פרש״י כגון שמבטל תורה להוצאת המת והכנסת כלה זהו יסודה כלומר מקבל שכר כאילו יושב ומייסדה ועוסק בה שנאמר אשר שברת כאשר העתקתי לעיל פ״ב ד״ה יישר כחך ששברת וכו׳ כיון דנתכוין לטובה עכ״ל וק״ל וטעמו של דבר נראה עוד בזה משום שהוא קיום העולם מצוה זו כי לא תהו בראה לשבת יצרה והא ראיה שהיא מצוה ראשונה בתורה ע״כ בוודאי חביבה מצוה בשעתה שמבטלין ודוגמא לזה מצינו ג״כ בבכורים כדאיתא במס׳ קדושין דל״ג וחולין דל״ד כנ״ל האמת והנכון:

נ״א וישמחו לכלה וילוו למת. בזה מתורץ קושית המפרש:

ואחז בידו כדי צרכו. כלומר שנתן לשמח הכלה כדי צרכן כדלעיל:

והיו משנן בה. לשון ושננתם שהיו משבחים ומדברים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. שם בכתובות:

בני עמדו. שלא היה כדי צרכה:

אני עאכ״ו. בברכות דף ס״א איתא מכאן למדה תורה ד״א שיחזור גדול עם קטן בשושבינות ואל ירע לו:

לכלה בנאותה. שם בברכות איתא ויבן ה׳ אלהים וגו׳ מלמד שקלעה הקב״ה לחוה והביאה אל האדם שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בנאיתא וכצ״ל כמו כן הכא:

וקשטה. בכ״ד מיני תכשיטין הנאמרים (בישעיה ג׳) מ״ר בראשית פח״י ומ״כ:

שנאמר ו״י״ב״א״ה. גימטריא כ״ד. זוהר:

שושבין. משתדל בחופתו ובזווגו. רש״י שם בברכות:

שנאמר עצם מעצמי וגו׳. לכך לא היה יכול אדה״ר לקחת לעצמו שושבין:

בת חבירו. שלא תאמר שכ״א ינהג כן לישא קרובתו שהיא ש״ב ואחותו וי״ח לכך מדייק דוקא בת חבירו שאינה אסורה לו. מפרש:

שעבודת בהמ״ק קיימת העולם מתברך. משום דתמיד של שחר היה מכפר על עבירות של לילה ותמיד של בין הערבים על עבירות של יום כדאי׳ במדרש על הפסוק (ישעיהו א׳:כ״א) צדק ילין בה. וגם שאר קרבנות על חטאים ידועים שהיו מקריבים לכפר עונות. נמצא ממילא הברכה מצויה כדאיתא סוף מס׳ קדושין ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות והם מתפרנסים שלא בצער אני וכו׳ אלא שהרעותי את מעשי וכו׳ שנאמר עונותיכם מנעו הטוב מכם לאפוקי אם יש לו כפרה על העונות לא גרע מחיה ועוף וזש״ה באיכה מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו שיתפלל רק על מחילת חטאיו ואז נהפך הכל לטובה ומה״ט נ״ל ג״כ שתיקנו חז״ל בתפלת ש״ע בשומע תפלה אנא ה׳ חטאתי וכו׳ להתפלל על מחילת עון ויהיה מודה ועוזב מקודם. ואח״כ תפלה על הפרנסה כדינו דלעיל:

על יושביו. שלא היה גלות ונדנוד ממקום למקום כ״א כל אחד תחת גפנו ותאנתו:

ולעבדו בכל לבבכם זו עבודת בהמ״ק. והרי זו אזהרה לכהנים שלא יהיה לכם מבוהלת בשעת עבודה ילקוט שם ועוד מביא הרבה דרשות ע״ז ע״ש וכתב המפרש שדיוקו דאל״כ ולעבדו ל״ל דהא כבר כתיב והיה אם שמוע תשמעו וגו׳ ע״כ ה״ק אע״ג דתשמרו כל מצותי אם אינכם עושים עבודה בבהמ״ק אין לכם ברכה והטעם מפני שהיה בבית המקדש לחם הפנים וגם היו מקריבין עומר ועל זה נשתלחה ברכה בתבואה ועל ידי שתי לחם נשתלחה ברכה בפירות כדאיתא בראש השנה [טז.] אמר הקב״ה הביאו לפני וכו׳ כדי שאברך לכם. ועל ידי היין שהיו מנסכין ע״ג מזבח נשתלח ברכה ביין ולא היה מחמיץ כדאיתא בפסחים [דף מב:]:

ובזמן שאין עבודת בהמ״ק וכו׳ אין העולם מתברך על יושביו. שאין לנו שדות וכרמים ומעט ברכה המצוין הוא על פי טלטול ונדנוד כי דיו לעבד שיהיה כרבו כדאיתא בברכות דף נח ע״ש:

בחגי ה״א. שהכל תלוי בעבודת בהמ״ק:

שימו נא לבבכם. להתבונן במעשיכם:

מיום הזה ומעלה. ר״ל מימים שעברו:

מטרם. מקודם ששמתם אבן אל אבן בבנין ההיכל וזכרו האיך היה המארה נשתלחת במעשה ידיכם:

מהיותם בא. ממה שהייתם באים למדוד כדי תבואה הראוי להיות בה עשרים מדות והיתה עשרה:

היקב. הוא הבור שלפני הגת והיין יורד בה:

לחשוף. לשאוב כמו ולחשוף מים מגבא (ישעיהו ל׳:י״ד):

פורה. שם מדת היין:

שיקב סימן טוב. גירסת רש״י בחגי שם למדך שהיין מדה יתירה לעולם. ועוד כתב תירוץ למה לא אמר ביין מדה מעוטה כמו שאמר בדגן כגון וכו׳ לפי שאדם טועה באומד מדת היקב לפי שהוא עמוק אבל הכרי עומד לפניו:

פנה אל הרבה. הלא עד הנה סבורים הייתם להביא הרבה תבואה משדה והנה נהפך למעט:

יען ביתי. כאילו שואל לעצמו בשביל מה היה כ״ז וכאילו משיב ואומר בשביל שביתי חרב ואתם רצים איש לביתו ואינכם שמים על לב:

מיום כ״ד לתשיעי למן היום. ר״ל מכ״ד לחדש שהוא מן היום שהוסד ההיכל שימו לבבכם לברכה הבאה מעתה:

במגורה. הוא מקום אסיפת תבואות כמו נהרסו ממגורת (יואל א):

לא נשא. עדיין לא זרעתם בשנה זו והאילנות עדיין לא חנטו פירותיהן ומעתה תזרעו בזמן ברכה כי בבנין הבית יבא ברכה במעשה ידיכם. כ״ז ממפרשים:

אלא בחסד. עפד״מ סנהדרין נח א״ב:

חסד חפצתי ולא זבח. זש״ה (תהילים צ״ד:י״ח) אם אמרתי מטה רגלי ר״ל זהו בהמ״ק שהוא א׳ מרגלי עולם שחרב היא אעפ״כ חסדך ה׳ יסעדני יש לי כפרה אחרת ואיזה זה חסד שהיא מכפרת כקרבן. מפרש:

מתקן את הכלה. הכין לה כל צרכה כדלעיל קשטה ותקנה:

פרוטה לעני ומתפלל. כדכתיב (תהילים י״ז:ט״ו) אני בצדק אחזה פניך ובזה פודה התפלה מכל מקטריגים המעכבים אותה כמו שהוא מרחם על הבריות כן מרחמים עליו מן השמים וזה הכוונה בגמרא ברכות ד״ח ע״א לעולם ישהה אדם שיעור שני פתחים ויתפלל ר״ל פתח תפתח את ידך לעניך וגו׳. מפרשים:

כדי ידע. כאשר ידע:

בעליתיה. בעליתו:

נגד ירושלים. לצד בהמ״ק אע״פ שחרב עשה כמו שאמר ש״ה ויתפללו אליך דרך ארצם (מלכים א ח׳:מ״ח):

וזמנין תלתא. ערבית ושחרית ומנחה:

ברך על ברכוהי. כורע על ברכיו:

הוא עבד וגו׳. ככל אשר היה עושה לפני זאת. רש״י שם:

וכשבא אספסיינוס וכו׳. עיין בגטין דף נ״ו הרבה שינויים במעשה זו כמו הכא:

מבקשים להחריב העיר וכו׳. כלומר שאתם גורמין החורבן אם אינכם מכניעים לו:

או חץ א׳. כלומר הכנעה כאילו עושים שלום ואין בידם כלי זיין א״נ קשת אחד לרמז עש״ה ידך בעורף אויביך (בפרש׳ ויחי) ואיתא בע״ז דכ״ה שזו קשת וחץ עש״ה (בפ׳ בלק) וחציו ימחץ והיה הכל כוונתו בזה שלא יעשו לו מלחמה זו. מפרש:

שנים ראשונים. אפשר הכוונה על בני חשמונאי שנטלו מלכות מיונים ומלכו ק״ג שנים כדאיתא בע״ז ד״ט ועוד מלחמה א׳ נצחו בימי הורדוס עיין ביוסיפון [שכתב נמי שהלך כסתיאו״ת עם אגריפס על ירושלים] ועליהם רמזו כשם שעשינו להם כך נעשו לכם. מפרש:

היו וכו׳ אנשים שרוים. אוהביו של אספסיינוס היו:

שאין מלינין וכו׳. כדלקמן פרק ל״ה ד״ה ואין מלינין וע״ש מ״ש:

עד ש״ה. ל״ג:

שאל מה אתן לך. כי שמעתי עליך שאוהבי אתה ותרצה בשלום:

אלא יבנה. שם בגיטין איתא ג׳ דברים:

תפלה. בהכ״נ שיהיה מיוחד לתפלה כדאי׳ בברכות ד״ו ע״ב שא״א ע״ה קבע מקום לתפלתו שנאמר (בפ׳ וירא) אל המקום אשר עמד שם וגו׳. מפרש:

והלבנון. בגיטין שם איתא ואין לבנון אלא בהמ״ק שנאמר (בפ׳ ואתחנן) ההר הטוב הזה והלבנון. ולמה נקרא לבנון שמלבין עונותיהם של ישראל וכ״א ביומא דל״ט ע״ב:

באדיר. ואין אדיר אלא מלך דכתיב (ירמיהו ל׳:כ״א) והיה אדירו ממנו. גמרא שם בגיטין:

דיופלא. שני שלוחים חשובים. תענית י״ט:

קשת של זירים. כלי עץ של ארז עיין שבת דף קכ״ג:

ותיפא. דבר של חימום ועצמותיו כמוקד נחרו (תהילים ק״ב:ד׳) תרגום כמקד תפיא. ערוך ערך תפי:

פתח לבנון. הנבואה הזה הוא על החורבן בית שני ואמר אתה בהמ״ק פתח דלתיך ויכנסו בה האויבים:

ותאכל אש. ר״ל האויב יכלה השרים שבך:

מפתחות. של ההיכל והעזרות:

ולא היינו. שם בתענית איתא ולא זכינו וכו׳ ופרש״י שאתה מחריב ביתך. ואיתא שם בגמרא שיצאה כמין פס יד ולקחתם. ומפורש מה שהיה קונן עליו הקב״ה וישעיה הנביא קפיטל כב ע״ש:

לעשות וכו׳ המלך. בתענית דף כ״ט ליתא מתיבת לעשות עד המלך כ״א הואיל ולא זכינו להיות גזברים נאמנים. ואיתא התם שפרחי כהונה עשו ההיא מעשה עם המפתחות:

הילל. ענין יללה:

נפל ארז. לרמז על בהמ״ק דכתיב (מלכים א ו׳:י״ח) ושדרות בארזים וגו׳ הכל ארז. את הבית חיפה בעצי ארזים:

אדירים. אלו האבות ושבטים כדכתיב (תהלים יז) לקדושים וגו׳ ואדירי כל חפצי בם וער״פ כל מנחות דנ״ג. מפרש:

אלוני בשן זה משה וכו׳. שנקרא בשן ע״ש שנתדשנו ישראל ע״י במדבר אף שהיו בארץ לא זרועה ובזכותם נתפרנסו. המן בזכות משה והענן בזכות אהרן ובאר בזכות מרים. מפרש:

יער הבציר זה ק״ק. הבציר ענין מבצר וחוזק. וזה הק״ק שהוא עיקר וחוזק של בהמ״ק ויער הוא המקדש דכתיב (במלכים ז) בבנין הבית ויבן יער בית הלבנון. מפרש:

אדרתם. מעוזם וחזקם כמו לגפן אדרת (יחזקאל טז) כי דוד ושלמה בנו הכניעו את האומות כמו שמבואר בכתובים והמפרש כתב אדרתם תפארתם שהיה שמעם בכל העולם לטוב:

כי שודד. כלומר שנחסר מהם נביאים גדולים שהיו עומדים בפרץ:

גאון ירדן זהו אליהו ואלישע. דתרוויהו צלחו הירדן כדכתיב (במלכים ב ב׳:א׳) גם ע״י אלישע נבקע כדפירש אליהו ממנו ונטל אדרתו של אליהו והטיל על הירדן וצלח בו. מפרש:

ובנעימה. נראה שכוונתו ג״כ כמו דאיתא בסנהדרין דל״ח ע״א בקול ובמראה ובדעת וקרו לה הכא הדעת בשם נעימה כי באמת דבר נעימה ומתוקה. ומבלעדי הדעת לא ירים איש את ידו ורגלו. משו״ה נקבע ג״כ בברכה ראשונה של אמצעיות בש״ע אתה חונן לאדם דעת ברוך חונן וכו׳ וכאשר האריך בזה ח״ה שער הבחינה ע״ש:

מקנאין זה בזה. שם בסנהדרין איתא בדעת מפני הגזלנין והחמסנין ופרש״י אם יודע מה שבלב חבירו יחפש מצפוניו וידע היכן ממונו ע״כ אע״פ שזה יודע ג״כ שחבירו עושה לו ויטמר עצמו אעפ״כ אולי יהיה חבירו אלים ולו יהיה הכח והממשלה על של חבירו גם קשה להוציא קשה מכולם ועיין במפרש:

מתקנאים וכו׳ ולפיכך וכו׳. מכח שינוי דעת האנשים שאין חפצו של זה כו׳ כי זה יחפוץ בשדה פלוני ובמלאכה פ׳ ומ״מ פ׳ וזה באחר שאילו היה הכל חפצם שוה בדבר אחד היו מתקנאים וכל א׳ נפשו חפיצה במה שביד חבירו. מפרש. גם היה נחסר ישוב העולם שכולם כאחד היה חנם על דבר א׳ לכך יש שנוי דעה וצריכים מכח זה חד לחבירו וכפופין לצפות למלאכה או סחורה שאין לו ועוד מדרך טבע העולם שחן מקח על מקחו כדאיתא סוטה דמ״ז שלשה חן הם וכו׳ נמצא כשאין הדבר שוה כל אחד משמח יותר בשלו באמרו שטוב מחבירו הוא ע״י כך אין מתקנאים וכו׳ ואיתא בירושלמי אפילו הפירות והתבואה אינם שוים מטעם הנ״ל ע״ש:

ולא מכירין את בעליהן. ר״ל אפילו ביום ולעיל בקול פירושו אפי׳ אם לא היה מראיהן שוה מ״מ בלילה שלא יתחלפו לכך נשתנה הקול: