רבי שמעון אומר ג׳ כתרים הם. הכתובים בתורה שחייבה תורה לנהוג בהם כבוד. ר״ב:

כתר תורה. כתיב ביה והדרת פני זקן זה שקנה חכמה. וכתב רש״י ואינו דומה לשנים אחרים שאין השנים כהונה ומלכות שוין בכל אדם כדלקמן ולכתר תורה אפשר לו בכל מי שיעסוק בה כדלקמן וכדאמרינן נמי פ״ק דמגילה דף ו׳ יגעתי ומצאתי תאמין לכך גדול כתרה של תורה משנים הללו ועוד התורה אמרה בי מלכים ימלוכו (משלי ח׳:ט״ו) וגדול הממליך מן המלך גמרא ורש״י ביומא דף עב ע״ב:

וכתר שם טוב עולה ע״ג. שכל הג׳ כתרים צריכים לו. שאם ת״ח הוא וסני שומעניה שרי לבזויה. ואם כ״ג הוא אמרינן שם במעשה דשמעיה ואבטליון וכו׳ ע״ש ואם מלך הוא כתיב ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך. ע״כ מי שיש בידו מע״ט ושמועתו טובה מחמת מעשיו אע״פ שלא מצינו לו כתר בתורה שיהיו מחוייבים לנהוג בו כבוד הוא עולה ע״ג שהוא משובח מכולם שכלם צריכים לו. ונאמר נמי (קהלת ז׳:א׳) טוב שם משמן טוב. שמם של חנניה מישאל ועזריה שהיו בעלי מע״ט מנדב ואביהוא שנמשחו בשמן המשחה שהרי הללו נשרפו והללו לא נשרפו. וסי׳ לג׳ כתרים אלו. זר הארון. וזר שלחן. וזר מזבח הזהב כדאיתא שם ביומא. רש״י ור״ב:

ברית כהונת עולם. הא דהביא קרא דפינחס ולא מהפסוקים מוקדמים חקת עולם לו ולזרעו אחריו (שמות נח) לכהונת עולם לדורותם (שם מ) ברית מלח עולם וגו׳ לך ולזרעך אתך (במדבר י״ח:י״ט) ועוד פסוקים ע״ז. משום דרצה להוכיח האדר״נ שאין הפסק לכהונה אפילו בזה״ז בשעת החורבן לכך מביא הקרא דפינחס שהוא אליהו שעדיין בכל יום עומד ומקריב תמידין כדאיתא בעשרה מאמרות מאכ״ח ח״ג פכ״ג אמרו על אליהו שהוא מקריב תמידין בבהמ״ק בחורבנו שהרי בקדושתו הוא עומד ואתיא כי הא דתנינן סוף עדיות מקריבין אף שאין בית ואפשר שגנזו לו קופות מתרומות הלשכה כדי שיהיו באים משל צבור. ועל העורות של קדשים כותב שם זכיות של ישראל עכ״ל והובא בספר ברכת שמואל על התורה ס״פ וירא ומתרץ בזה קושית העולם ששאל יצחק הנה האש והעצים ואיה השה לעולה וקשה איך ראה יצחק במעשה ההוא שאביו יקריב שה ועולה דוקא דלמא יקריב פר או איל וכדומה או חטאת ואשם וכדומה קרבנות וכו׳ והול״ל איה הקרבן להקרבה. אלא ודאי דקאי על קרבן התמיד וברמז בר״ת ״אלהים ״יראה ״לו ״השה ראשי תיבות אליה ע״ש בארוכה. נמצא לפ״ז ע״י פינחס שהוא אליהו אין הפסק לכהונה ולכך מביא הקרא דפינחס וראיה גדולה מצאתי לזה בספרי דאיתא שם והיתה לו וגו׳ ויכפר על בני ישראל וכפר עב״י לא נאמר אלא ויכפר שעד עכשיו לא זז אלא עומד ומכפר עד שיחיו המתים הובא בילקוט ס״פ בלק ע״ש וק״ל [מהספרי אינה ראיה כלל דמיירי על הריגת זמרי וכזבי שזה מכפר לעולם וכן אמרו בסנהדרין דף פב ע״ב אמר הקב״ה למשה הקדם לו שלום שנא׳ לכן אמור לו הנני נ״ל אב״ש וראויה כפרה זו שתהא מכפרת והולכת לעולם]:

ודוד עבדי נשיא להם לעולם. מהאי טעמא נמי מביא קרא דיחזקאל ל״ז ולא מקרא דשמואל (ב׳ ז יב) והקימותי את זרעך אחריך וגו׳ וכוננתי את כסא ממלכתו עד עולם וגו׳ ועוד שם כב ותהלים יח לדוד ולזרעו עד עולם משום דהאדר״נ רצה לומר שאין הפסק למלכות דוד אפילו בזה״ז ע״כ מביא קרא דדוד עצמו נשיא להם לעולם משום שדוד מלך ישראל חי וקים:

הוי. ענינו קריאה וזימון:

כל צמא. לדבר ה׳:

לכו למים. לתורה ובילקוט ישעיה על הן קרא הרבה טעמים למה נמשלה התורה למים:

והייתי מתעסק בדברים בטלים. אע״פ שרשב״י היה מבקר החולי שהוא מגדולי ג״ח כדאיתא בנדרים ד״מ ומ״א ולאו דבר בטל הוא. מ״מ ת״ת כנגד כולם ורשב״י תורתו אומנתו היה כדאיתא פ״ק דשבת על משנה ומפסיקין לק״ש:

מעשה ברשב״א. בתענית ד״כ ע״ב אי׳ ר״א בר״ש וכבר פירשתי הלכה זו עד ואל יהא קשה כארז דא״ר פ״ד בס״ד ע״ש:

ג׳ דברים. איידי דריש פרקין דקחשיב ג׳ כתרים קא מני עוד מעלות של ג׳:

ג׳ דברים נאמרו בצדקה. ובש״ע י״ד סרמ״ט ס״ו קחשיב שמנה מעלות בצדקה ע״ש:

אבא עליו ברכה. כדכתיב כי בגלל הדבר הזה יברכך ה׳ אלהיך (דברים ט״ו:י׳):

והמלוה טוב ממנו. לפי שאין העני בוש בדבר רש״י בשבת דף ס״ג ע״א:

נ״א למחצה ולמותר. וה״פ שנותן לעני עיסקא בידו למחצית שכר שיחלקו בריוח ויותר מעט בשביל שכר טרחא שהוא מתעסק בחצי נותן שלא יהא מיחזי כרבית דעתה אין עני מתבייש דשלו הוא נוטל שמתעסק ומרויח (ב״י ומפרש) ושם בשבת איתא בזה״ל ומטיל בכיס יותר מכולן ופרש״י ומטיל לכיס מעות ומלאי להשתכר בהם למחצית שכר וכו׳:

שלש מדות בת״ח. עי״ל פ״מ:

ושל בית הכסא. מתוך יסורין רש״י פכ״ג דשבת דף קנ״א:

של פירות. כגון ריח חרדל (שם):

בולע. לאפוקי זכוכית שאינו בולע כדלקמן:

ואינו פולט. דהתורה העידה על כ״ח שאינו יוצא מידי דפיו לעולם. והא דלא מהני ליה הגעלה ממ״נ תירצו הפוסקים משוס דפולט מעט מעט ולא בבת אחת:

בכלי זכוכית אינו בולע. הובא מזה האדר״נ בהג״מ פ״ה דהל׳ חמץ ומצה ובב״י בא״ח ס״ס תנ״א וע״ש בשו״ע סכ״ו:

ארבעה דברים וכו׳. פ״ז דגיטין דף ע׳ ע״א לא קחשיב הנך ג׳ העומד מלפני הספר וכו׳ כ״א הבא מן הדרך וכו׳ ע״ש וקצת תימה על שו״ע בא״ח סי׳ ר״מ שלא הובא מזה כלל גם תימה על המג״א ס״ס הנ״ל שכתב בשם הזוהר וס״י היוצא מבית הכסא לא ישמש וכו׳ והוא מפורש כן בגמרא הנ״ל וזמנה להמתין שיעור מצי מיל ע״ש:

כל המקבל עליו ארבעה דברים. פ״ב דדמאי מ״ג איתא בהיפך המקבל עליו להיות חבר וכו׳ וע״ש בר״ב ותוי״ט מה שמאריכין בזה גס על סוגיא דבכורות ספ״ד דף ל ע״ב. כי שם מבואר ג״כ דיני ת״ח וזקן יושב בישיבה ע״ש:

להיות חבר. לענין טהרות דהיינו פרוש ויהיו בגדיו ומשקים שלו טהורים. ולשון הרמב״ם חבר נקרא ת״ח וכן יקראו לת״ח חבריא ונקרא בזה השם כי חברתם זל״ז חברה נאמנות כי היא חברה לש״ש ועיין דא״ז רפ׳״ד:

אינו הולך לבה״ק. שם במתני׳ דדמאי איתא ולא יהא מטמא למתים:

ואינו מגדל בהמה דקה. שזה אסור בא״י שלא ירעו בשדות אחרים ר״ב ובספ״ז דב״ק כתב הטעם משום ישוב א״י שמפסידין את הזרעים עי״ל פל״ה דיה ואין מגדלין:

לכהן ע״ה. שם בדמאי איתא אינו מוכר לע״ה לח ויבש. וכתב הר״ב דאין מוסרין לע״ה טהרות וכו׳:

אצל ע״ה. שם איתא ואינו מתארח אצל ע״ה ולא מארחו אצלו בכסותו והטעם שלא יבא לידי טומאה ע״י ע״ה ע״ש:

אוכל חולין בטהרה. נ״ל שזה פי׳ לדלעיל מהו חבר מסיים האוכל חולין בטהרה דאל״כ חמשה הוי והוא מתחיל רק בארבעה. אבל יותר נראה שקאי על הע״ה שרוצה לאכול חולין בטהרה שחבר לא יעשה לו משום דע״ה אינו יודע ליזהר שפיר:

כסף מצרים. שבזו ישראל בצאתם ממצרים כדכתיב (בפ׳ בא) וינצלו את מצרים ובימי רחבעם עלה שישק מלך מצרים ונטל את כל האוצרות כדלקמן רש״י רפ״ח דפסמים דף פז ע״ב:

ואומר וילקט יוסף וגו׳. אותן האוצרות לקחו עמהם וינצלו ישראל את הכל:

כתב שמים חזרה למקומה. שם בגמרא איתא בזה״ל ג׳ חזרו למטעתן כתב הלוחות דכתיב (דברים ט׳:י״ז) ואשברם לעיניכם כלומר דבר פלא ראיתם שם שהעין פונה להסתכל בו רש״י אבל האדר״נ מביא מקרא דמשלי שהוא קרוב לפשוטו יותר:

התעיף וגו׳. מלשון עפיפה ותנועה כלומר בשעה קלה עודך תנענע עינך להסתכל בו ואיננו. כי פתאום יאבד. וכאילו עשה לעצמו כנפיה לעוף ממך חיש מהר כנשר הזה הממהר לעוף לצד השמים ונכסה מהעין מפרשים. ודע שבפסחים שם קחשיב הגמרא עוד חדא היינו ישראל שחזרו ג״כ למטעתן ע״ש. וכן ראוי להגיה הכא שיהיה שלשה דבריה כדקחשיב עד הנה ושם מביא הגמרא מקראות ע״ז ע״ש וזקיני הרב הגאון מוה׳ פייטל זצ״ל בספרו חק נתן בספר שני דף קא ע״א מאריך בסוגיא זו דפסחים למה מפרש הגמרא בתחלה כסף מצרים ואח״כ כתב שמים הלא כתב שמים היה מוקדם ע״ש [ולק״מ דמיירי שלקחום ישראל וחזרו למקומן וכסף מצרים לקחו ישראל בצאתם. והלוחות לקחם משה רבינו אחר מעמד ה״ס וא״כ כסדר נקטינהו]:

ר״י בן תימא אומר וכו׳. ובסמוך לההיא דר״ע דקאמר עשה שבתך חול תנינא לה בפסחים דף קיב ע״א ואתא לאורויי לן דלא אמר רבי עקיבא אלא במי שהשעה דוחקת לו ביותר אבל צריך אדם לזרז עצמו כנמר וכנשר לעשות רצון אביו שבשמים לכבד שבתות וי״ט כנמר אלנגריי״ש בלעז אדוק ולהוט ומחזיק בהן כאכזרי. וקל לרוץ מהרה בלא עצלות. וגבור ורטיאו״ש בלעז בעל זרוע לעסוק בכל כחך רש״י:

עז כנמר. הנמר הזה נולד מן חזיר היער והלביאה. כי לעת יחם האריות. הלביאה מכנסת ראשה בסבכי היער ונוהמת ותובעת את הזכר. והחזיר שומע קולה ורובעה. ונמר יוצא מבין שניהם ולפי שהוא ממזר הוא עז פנים אע״פ שאין בו גבורה כ״כ אף אתה הוי עז ולא תתבייש לשאול מרבך מה שלא הבנת. כאותה ששנינו לא הביישן למד:

וקל כנשר. לחזר אחר למודך ולא תיגע כדכתיב (ישעיהו מ׳:ל״א) יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו:

ורץ כצבי. לרדוף אחר המצות:

וגבור כארי. לכבוש את יצרך מן העבירות כ״ז מפי׳ הר״ב ועיין במד״ש שמפרש שלא יתבייש הן בחסידות ומע״ט ועוד פנים אחרים נאים ונחמדים:

הוא היה אומר. ר״י בן תימא:

אהוב. שיהיה עובד מאהבה:

מן השמים. עיין דא״ז רפ״ב:

הדורש של כל המצות. כוונת העושה כי הוא חופש כל חדרי בטן. ואם בדבור הוא נאמר (תהילים קל״ט:ד׳) כי אין מלה בלשוני הן ה׳ ידעת כולה ועי״לפרק נ״חד״ה יהי סתרך עליך גלוי כנ״ל:

ואם עשית לחברך וכו׳. שאין אתה יודע מתן שכר של מצוה. וכן להיפך לעונש העבירה ר״ל. יהיה בעיניך מעט שגדולה ג״ח בין בגופו ובין בממונו ואלו דברים שאין להם שיעור. לכן אוהב מצוה לא ישבע מצוה ועיין דא״ז ספ״ב מש״ש בס״ד:

ספוג וכו׳. מפורש לעיל פ״מ ד״ה ספוג ונפה:

וקנקנה זפותה. משמרת בתוכה המשקה כך נקרא ת״ח היודע מה שלמד ושמע:

הוי כנוד וכו׳. מפורש דא״ז פ״א:

לקבל את הצער. כדמצינו בתענית דף כ״א בנחום איש גם זו:

והוי מוחל על עלבונך. שכל המעביר על פשעיו מוחלין לו ג״כ מן השמים עונותיו כדאי׳ בר״ה דף יז:

דברים העשויים וגנוזין וכו׳. ביומא דף נב ע״ב. ובהוריות דף י״ב ע״א ובכריתות דה ע״ב איתא שיאשיהו גנז הארון וצנצנת המן וצלוחית שמן המשחה ומקלו של אהרן שקדיה ופרחיה וארגז שסיגרו פלשתים דורון ומביא הגמרא ראיות ע״ז ע״ש:

והמטה. היינו מטה של משה:

ובגדי כהן משיח. שמנה בגדים של כה״ג:

מכתשת של בית אבטינס. שהיו כותשין בו הקטרת ושל בית אבטינס היו אומנין במעשה הקטרת כדאיתא ספ״ג דיומא דף לח ע״א:

ופרכת וכו׳ ברומי. כ״ה ביומא דף נז ע״א ובמעילה דף יז ע״ב:

מעשה בר״ט. עי״ל פ״ד ד״ה שני ת״ח וכו׳:

חמשה מלכים. לעיל פל״ו וריש פרק חלק איתא ג׳ מלכים ויליף מקראי ע״ש:

וששה הדיוטות. שם איתא רק ארבעה הדיוטות ולא קחשיב קין וקרח ע״ש:

צדיקים גמורין אין מצטרפין. דל אין מצפצפין ור״ל שאין צועקים ובוכין מתוך יסורין אפי׳ שעה אחת אלא נכתבין ונחתמים לאלתר לחיי עולם ובר״ה דף טז ע״ב איתא בזה״ל תניא בש״א ג׳ כתות הן ליום הדין וכו׳ צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי עולם רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לגיהנם וכו׳ בינונים (מחצה על מחצה. רש״י) יורדין לגיהנם ומצפצפין ועולים (צועקים ובוכין מתוך יסורין שעה אחת ועולין. רש״י) ובה״א ורב חסד מטה כלפי חסד (הואיל ומחצה על מחצה הם מטה את ההכרע לצד זכות ואין יורדים לגיהנם רש״י) ועליהם אמר דוד אהבתי כי ישמע וגו׳ דלותי ולי יהושיע ע״ש בתוספות ומהרש״א בח״א לפ״ז תבין ג״כ סוגיא דהכא ואפשר ראוי להגיה הכל כמו התם ובמקום ר׳ יוסי צ״ל בש״א כי ב״ש הוא בר פלוגתא דב״ה:

בה״א אין רואין אותן כל עיקר. ר״ל הבינונים. כדלעיל שבה״א ורב חסד מטה כלפי חסד וכו׳:

שנאמר כי טוב חסדך מחיים. רישא דקרא צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה וגו׳ כן בקדש חזיתיך ר״ל שנפשם של בינונים כשרואים שעומדים במשקל השוה. אז משתוקקת נפשם ומתאוים שיכריעו זכיותיהם יוציא לצדק דינם. כדי שינצלו מארץ ציה זה הגיהנם. רק בקדש חזיתיך בג׳״ע בתוך הצדיקים קדושי עליון. כי טוב חסדך מחיים ר״ל החסד שעושה הקב״ה לעתיד הוא יותר וטוב שעושה מחיים כי זה שכר נצחי ויפה שעה א׳ של קורת רוח בהעוה״ב מכל חיי העוה״ז. ומסיים הקרא ע״כ שפתי ישבחונך על הטוב ההוא כי שם א״א עוד לסגל ולהעלות למדריגת הנשמה כ״א ממה שרב הסד מהשי״ת ב״ה מטה כלפי חסד:

ואומר וחוסה עליהם וגו׳ ואומר חוסה עלי כצ״ל ולקח האדר״נ למליצה פסוק זה כלומר שבתפלה זו מתפללים הבינונים בשעה ששוקלים מעשיהם אומרים וחוסה עלי כרוב חסדך. הקב״ה יכריע הזכיות שיהיה רב חסד מטה כלפי חסד כדי שינצלו מדש״ג כנ״ל בס״ד לפי פשוטו:

כל מה שברא הקב״ה. הסיום הוא כמו בפ״א. כי כן הפתיחה נמי כמו התם איך היה סדר קבלה משרע״ה מסיני ושייך נמי לדלעיל שרב חסד מטה כלפי חסד וק״ל:

אלא לכבודו. בראו לשבחו שיתכבד בהם בעולם וימליכוהו עליהם. מפרשים וכד״א (ישעיהו מ״ט:ג׳) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. ואיתא סוף מסכת קידושין כי כל הנבראים נבראו לשמש האדם. והאדם נברא לשמש את בוראו:

שנאמר כל הנקרא בשמי. כל הצדיקים הנקראים בשמי:

ולכבודי בראתיו. וכל העשוי לכבודי:

יצרתיו אף עשיתיו. תקנתיו בכל הצריך לו והכנתי הכל כלומר אע״פ שעברו בגולה ובצרה כבר הכנתי להם כל צרכי גאולתם כ״ז מפרש״י ישעיה מג. ועיין מהרש״א בח״א ב״ב דף עה:

ואומר ה׳ ימלוך לעולם ועד. ואז יודו הכל וישבחו על כל מעשיו שמשפט ה׳ אמת וצדקו יחדיו:

אמר רבי חנניא בן עקשיא וכו׳. אמר למילתיה באבות ומסכת מכות שיש בה סיום נאה ונהגו העם לאומרו בסיום הפרקים לפי שאין אומרים קדיש על המשנה אלא על הגדה דאמר מר עולם אמאי קא מקיים אקדושה דסידרא ואיהא שמיה רבא דאגדתא רש״י. ואיידי דפ״א מסיים נמי הכי בזה כדלעיל ד״ה כל מה שברא וכו׳ אעפ״י שיש באדר״נ אגדות. א״נ ע״ד דאיתא לקמן משם הרמב״ם ובמד״ש על שרצה הקב״ה לזכות ישראל הרבה להם תורה ומצות לכך על מוסר ודינים הרבה של אדר״נ מסיים נמי שפיר בהן דרבי חנניא בן עקשיא:

לזכות את ישראל. כדי שיהיו מקבלין שכר במה שמונעין עצמן מן העבירות לפיכך הרבה להן תורה ומצות כגון פרשת שקצים ורמשים כדי להרבות שכר כשהן בדלין מהם אע״פ שבלא״ה לא היו אוכלין אותן שנפשו של אדם קצה בהן. ריב״ן ור״ב סוף מסכת מכות. והרמב״ם שם כתב מעקרי האמונה כי כשקיים אדם מצוה מתרי״ג מצות כראוי וכהוגן. ולא שתף עמה כוונה מכוונות העולם בשום פנים אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה זכה בה לחיי העוה״ב וכו׳:

לכך הרבה להם תורה ומצות. כי בהיותם הרבה א״א שלא יעשה אדם בחייו אחד מהם על מתכונתם וכו׳ וזה ה׳ חפץ למען צדקו וכו׳ ע״כ ול״נ ע״ד דאיתא במור״ם אלשיך ע״פ (תהילים י״ט:י׳) משפטי ה׳ אמת צדקו יחדיו כי לפעמים קשה לאדם על שום מצוה אכן כשרואה אחרת שישרה בעיניו מבטל דעתו נגד אחרת ומודה על האמת למפרע שכולם אמת וע״ד דאיתא בקדושין דף ל״א ראש דברך אמת (תהילים קי״ט:ק״ס) מסוף דברך ניכר שראש דברך אמת. וז״ש ר״ח ב״ע רצה וכו׳ הרבה להם תורה ומצות כדי שבודאי לא ימלט תסכים דעת ב״א למקצת ואז מצוה גוררת מצוה שמודה על האחרים שכולם אמת ויציב ונכון:

למען צדקו. להצדיק את ישראל ולזכות אותן אמן כיה״ר: