יוסי בן יועזר. ויוסי בן יוחנן הנזכר בפרק דלקמן וכל הנזכרים לקמן זוג זוג פלוני ופלוני קבל מפלוני ופלוני הראשון מהם נשיא והשני אב״ד ר״ב פ״א מ״ד ועיין אמרי שפר פ׳ וילך:

ועד לחכמים. כשירצו החכמים להתקבץ ולהתוועד יהיה ביתך מוכן לדבר זה שיהיו רגילין לומר נתקבץ בבית של פ׳. ר״ב:

מזומן לחכמים. שא״א שלא תלמוד מהם איזה דבר חכמה וטובה משלו משל למה״ד לנכנס לחנותו של בשם אע״פ שלא לקח כלום מ״מ ריח הטוב קלט והוציא עמו. שם:

הריני משמר לך. ר״ל כאדם האומר לחבירו הנה אמתין לך במקום פ׳ שהוא מקום מסויים ומפורסם כך יהיה ביתך מסוים ומפורסם לת״ח:

שנה לו. מלשון ושננתם שתלמוד לו מה שחפץ:

ואם לאו פטרהו מיד. והיינו שדייק בית ועד לחכמים ר״ל לחכמים הבאים ללמוד ולומדים ממך ולא שיושבים בטלים אצלך ואין בידך ללמוד עמהם. מפרש:

ואל ישב לפניך. ואם לומד אצלך:

יקבלהו עליו באימה. כדאיתא בכתובות דף ק״ג ע״ב זרוק מרה בתלמידים. וכתב בש״ע י״ד סימן רמ״ו סי״א לפיכך אין ראוי לרב לנהוג קלות ראש בפני התלמידים ולא לשחוק בפניהם ולא לאכול ולשתות עמהם כדי שתהא אימתו מוטלת עליהם וילמדו ממנו מהרה:

באימה. שנאמר וגילו ברעדה עיין רפ״א ד״ה ר׳ מתיא ב״ח מש״ש:

אלא לך אצלו. כמו שאמר רבי יוחנן בסוטה דף כ״א החכמה מאין תמצא (איוב כ״ח:י״ב) אין ד״ת מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו יודע ופירש״י מאין המצא מן העשוי כאין תמצא וכתב המהרש״א שם זה הפירוש בפ״א פ״ד איזה חכם וכו׳ ר״ל איזה חכם שהתורה מתקיימת בידו הלומד מכל אדם ואינו משים עצמו חכם וכו׳ ע״ש ועוד ר״ל ע״פ מה דאיתא במנחות דף ז׳ ע״א אבימי מסכתא אתעקר ליה (מסכ׳ דמנחות נשתכחה הימנו. רש״י) ואתא קמיה דרב חשדא לאדכורי גמריה ולישלח ליה (לרב חסדא. רש״י) וליתיה לגביה סבר הכי מסתייעא מילתא טפי (משום יגעתי ומצאתי מגילה ד״ו. רש״י) ע״כ אמר הכי ג״כ לך אצלו:

על הארץ. כדמצינו בדהמע״ה כשהיה יושב בישיבה היה יושב ע״ג קרקע (מ״ק דף ט״ז ע״ב) וכתובות דף ק״ו כי הוי קיימי רבנן ממתיבתא דר״ה ונפצי גלימייהו הוי סלקא אבקא וכסי ליה ליומא:

זה ר״א. כלומר כדרך שעשה ר״א בן הורקנוס כדמפרש לקמן:

זה ר״ע. כדרך שעשה ר״ע:

תחלתו של ר״ע. במה דסיים פתח אע״פ שר״ע תלמידו של ר״א היה כדלקמן ובסנהדרין ס״ח ע״א ועיין תוס׳ ב״מ דף ד׳ ע״ב ד״ה אין נשבעין. ותיו״ט פ״ג דבכורים מ״י. ופ״א דמכות מ״ז ד״ה ר״ש:

ולא שנה כלום. דייק ולא שנה ר״ל משנה וגמרא לאפוקי פסוק היה למוד ולפ״ז שפיר קאמרי ליה לקמן עקיבא אי אתה קורא אבנים שחקו מים משום שזה הוא פסוק באיוב י״ד:

ד״ת שקשה כברזל. עיין פ״ק דתענית דף ד׳:

הלך הוא ובנו. ר״ל בנו שהיה לו קודם שנשא בת כלבא שבוע המבואר בכתובות פרק אע״פ דף ס״ג ובזה מתורץ קושית התוס׳ בשבת דף ק״נ ע״א ד״ה וריב״ק וב״ב קי״ד ד״ה ומטו ובכורות נ״ח ע״א חוץ מן הקרח ע״ש כ״כ בגליון הש״ס של הגאון הבקי מורי״ב נ״י ב״ה ש״ש:

א״ב ולמדה. אע״פ שמוכח לעיל דמקרא היה הלומד אפשר הכוונה בכאן שלמדו א״ב על דרך דאיתא שבת דף ק״ד ע״א אתו דרדקי לבהמ״ד וכו׳ א״ב אלף בינה וכן א״ת דרך א״ת ב״ש א״נ למה התורה מתחיל בבי״ת שהוא לשון ברכה ועשרת הדברות כאל״ף שהיא אות ראשונה ומורה על אחדות כדאיתא במדרשים. מפרש:

לפני ר״א ור״י. כדאיתא נדרים פ״ו דף מ״ט שלמד אצלם י״ב שנים:

כיון שאמר שאמרו. צ״ל:

אל״ף זו למה נכתבה. ר״ל בצורה זו ותג זו וקוץ זו כדאיתא מנחות דף כ״ט ע״ב שר״ע היה דורש על כל קוץ וקוץ תילי תילין. מפרש:

משל לסתת וכו׳. נשא המשל לאבן שהוא רמז על היצה״ר שנמשל לאבן סוכה נ״ב וכד״א והסירותי לב אבן מבשרכם יחזקאל י״א י״ח ובקדושין ד״ל אם אבן הוא נמוח והמפרש מאריך בזה ע״ש:

כך עשה להם ר״ע וכו׳. שלמד מהם לאחדים עד שתפס הכל ונתגדל:

מבכי. על יד בכי ותפלות:

נהרות. התורה שנמשלו למים:

חבש. כבש ותיקן עצמו בו כד״א בפרש׳ וירא ויחבוש את חמורו ר״ל חומר התאוה ותרגום ואתקן:

ותעלומה. דברים הנעלמים ונסתרים:

יוציא אור. הוציא לאור. ובפרקי דר״א פ״ו איתא חלון יש ברקיע ושמו תעלומה משם תולדת השמש לתקופתו. והכא המשל לתורה שנמשלה לשמש שמאיר עינים:

מתקשט בה. ר״ל שאר צרכיו דקחשיב לקמן:

לישן עליהם. כדאיתא בנדרים דף נ׳ בסיתוא הוו גני בי תבנא וכו׳ אתי אליהו וכו׳ ע״ש:

עתיד ר״ע וכו׳ אתי אליהו וכו׳. ביומא דף ל״ה ע״ב איתא הילל וע״ש ברי״ף:

אלא אומרים להם. והם אומרים גרסינן ר״ל שהם יענו תשובה והתנצלות דר״ע היה לו אשה צנוע והיא גרמה לו כל זה כדאיתא בכתובות דף ס״ג והיה אומר לתלמידים שלי ושלכם שלה הוא פירש״י תורה שלמדתני אני ושלמדתם אתם על ידה הוא מפרש. אבל בנ״א מתוקן הלשון לנכון:

ולסוף י״ג שנים. שם בכתובות ונדרים משמע לסוף י״ב היה:

בקרדמין. ענין תכשיט בנות המלך מעילים תרגום כרדוטין (שמואל ב י״ג י״ח):

ובעיר של זהב. תכשיט של זהב שירושלים מצויר בה נדרים שם ושבת דנ״ט וע״ש בתוס׳:

ביישתנו ממה שעשית לה. ביוש הוא לנו ולנשותינו שאין הולכים בתכשיטים חשובים כמותה:

אמר להם הרבה וכו׳ בתורה. שהיתה מסתפקת עמי במועט והרשה לי לילך לבית רב כמבואר הכל באריכות בכתובות ונדרים ע״ש:

בן כ״ב שנים. בפרקי דר״א פ״א איתא שהיה בן כ״ח שנים:

אמר אלך ואלמוד וכו׳. שם איתא עשה שתי שבתות ולא טעם כלום עד שנגלה לו אליהו ז״ל וכו׳ ונתן לו העצה שיעלה לירושלים ללמוד אצל ריב״ז. וע״ש עוד כמה שינוים במעשה זו כמו דאיתא הכא:

אבן שדימה. היה דומה לו שהוא דבר מאכל שנתעפש ונשתנה צורתו. מפרש:

באכסניא. שם איתא מי היה אכסניא ר״י בן חנינא ור״י הכהן:

שמע עליו וכו׳. שם ליתא מפני ששמע שהיה לומד תורה הדירו אלא כך איתא בזה״ל שהיה בוכה ללמוד תורה אמר לו אביו והלא בן כ״ח שנים אתה ואתה מבקש ללמוד אלא קח לך אשה ותוליד לך בנים ואתה מוליכן לבית הספר וכו׳ אמרו בניו של הורקנוס לאביהם עלה לך לירושלים ונדה את בנך אליעזר מנכסים וכו׳ עד שבא לשם ושמח ע״ש:

גדולי ישראל. דקחשיב לקמן בן ציצית הכסת ונקדימון בן גוריון ובן כלבא שבוע וכ״ה התם בפדר״א פ״ב:

שבא. ר״ל אביו:

אל תניחוהו. שם איתא בפ״ב שהיה ריב״ז אומר עשו לו מקום ועשו לו מקום והושיבו אותו אצלו ע״ש. ע״כ גם הכא הכוונה אם בא לישב למטה משום ענווה אל תניחהו אלא שישב בראש אצל גדולי הדור משום חשיבות בנו שהוא גדול הדור וכעין זה כ׳ המפרש:

ומרתת. מפני אימתן:

בראש כל גדולי ישראל. ובמס׳ גיטין דנ״ו איתא בין גדולי רומי ופרש״י כשהיה הולך ברומי להקביל פני הקיסר ועוד אי׳ טעם שהיו ציציותיו של טליתו נגררות ע״ג כרים וכסתות ופרש״י שלא היה מהלך אלא ע״ג מילת:

בתו ושומרת יבם היתה. בכתובות דס״ה איתא שכלתו היתה שומרת יבם. ושם דס״ו ע״ב איתא על בתו של נקדימון שפסקו לה חכמים ארבע מאות זהובים לקופה של בשמים לבו ביום ופרש״י לצורך יום אחד שמת בעלה ובאתה לב״ד לפסוק לה צרכיה מנכסיו וע״ש בתוס׳ ד״ה וענו אחריה וצ״ע קצת דברי המהרש״א בח״א לעיל ספ״ה על כלתו דלכאורה דברי תוס׳ דהכא המה ע״ש:

שנקדה. נקבה לשון מקדרים בהרים עירובין פ״ה מ״ד. רש״י בגיטין דף נ״ו. ובתענית דף י״ט כתב נקדה זרחה לשון מקדיר שהיתה מקדרת ברקיע וזורחת. ותוס׳ כתבו כמ״ש רש״י בגיטין. ובוני היה שמו גמ׳ שם בתענית. וכתב בפרדר״א פ״ב שנקדימון ב״ג היה לו מזון ג׳ סאין קמח לכל אחד ואחד שהיה בירושלים:

הלך. ר״ל נקדימון הלך. גמרא דתענית שם:

שר א׳. שם איתא הגמון אחד:

הלויני וכו׳ ואני אתן לך י״ב מעינות מים. כלומר שירדו גשמים ויתמלאו כל המעינות מים אותן מעיינות לא היו נובעין מימיהם כ״כ ואינן מתמלאין מאליהן (כ״כ) כשאר מעיינות. רש״י שם:

עינות מים. לעולי רגלים. שם:

מכאן ועד יום פלוני. ליתא התם גם הכא נראה דל״ג משום דאח״כ אמר וקבע לו זמן ואפשר לומר וקבע לו זמן כפי דבריו עד יום פלוני:

כיון שהגיע זמן. ולא ירדו גשמים. גמרא שם:

שלח לו. בשחרית שלח לו וכו׳ וכן בצהרים וכן במנחה. גמרא שם:

ועכשיו ירדו גשמים. בתמיה. רש״י:

לבית המרחץ שמח. אפשר שעשה זה דרך לגלוג שהם לא היה להם מים לשתות שהוצרכו לתת לו י״ב ככרי כסף והוא יש לו גם היום מים למרחץ. מהרש״א שם. וכ׳ עוד ונקט נקדימון בתחלה מספר זה של י״ב שהיה סומך על זכות כלל ישראל י״ב שבטים כמ״ש בהם ושם שתים עשרה עינות מים (בפ׳ בשלח) ואם שלא יהיה זכותן יועיל בזה יתן לו י״ב ככרי כסף פדיון נפש י״ב שבטים ע״כ ע״ש שהאריך יותר בזה:

לבהמ״ד. ובעוד שאותו הגמון בבית המרחץ נכנס נקדימון ב״ג לבהמ״ק. גמ׳ שם:

שלח לאותו שר. שם בגמ׳ איתא יצא אותו הגמון מן המרחץ ונקדימון ב״ג מבית המקדש כשפגעו זה בזה א״ל תן לי דמי מים יתירים וכו׳:

ומים ברשותי ירדו. לפי הגירסא דהכא מתורץ שפיר קושית המהרש״א שם ד״ה וא״ל יודע אני וכו׳ שלא הרעיש וכו׳ ע״ש:

רבש״ע. שם בגמרא איתא רבש״ע הודע שיש לך אהובים בעולמך וכשם שעשית לי נס בראשונה כן עשה לי נס באחרונה:

בשבילך. אלמלא שנקדה חמה היה לי פ״פ עליך שאוציא ממך את מעותי. גמרא. וע׳ במפרש שמאריך בענין זה איך סמך נב״ג על הנס ובדברי מהרש״א לעיל מתורץ זה נמי:

רעב ככלב. שמזונותיו מועטים ושיהא אכילתו ג״י כדאיתא בשבת פכ״ד דף קנ״ה:

מביתו שבע. בפרדר״א פ״ב איתא שהיה לו בית ד׳ כורין של גנות טוחין בזהב:

קנאים. במס׳ גיטין דנ״ו מוכח שהיו הנהו בריוני דירושלים ופרש״י שם אנשים רקים ופוחזים למלחמה שלא רצו להשלימו עם אספסיינוס ע״ש:

כ״ב שנים. שם בגיטין איתא כ״א שנים:

ולא השגיחו עליו. כדאיתא שם קמו בריוני קלנהו להנהו אוצרות והוה כפנא:

מה היו עושין אנשי ירושלים. הכוונה על מלחמותיהם שנלחמו עם אספסיינוס ומבואר באריכות בס׳ יוסיפון ב״ג מפ׳ ע״ה והלאה ע״ש:

שולקין את התבן. מחמת רעב שהיה:

חמש תמרים וארד. מחומה למחנה האויב ואהרוג חמשה מהם ואביאם לעיר:

אילו היו אוכלין וכו׳. היה כחם יותר: