(פרקי אבות מתחיל משה קבל תורה מסיני. לכך התחיל נמי האדר״נ לפרש היאך היתה הקבלה ההיא)

משה נתקדש בענן וקבל תורה. (יומא דף ד׳ ע״א) איתא משה עלה בענן ונתכסה בענן ונתקדש בענן כדי לקבל תורה לישראל בקדושה שנאמר וישכון כבוד ה׳ וגו׳ ששת ימים וגו׳ (שמות כ״ד:ט״ז):

מסיני. ממי שנגלה בסיני. מפרשים:

למשה לטהרו. ל״ג הכא בדברי ר״י הגלילי כדלקמן אמר רבי נתן האי טעמא על ר״י הגלילי ור״מ בן חרש אומר ט״א על ר״י ע״כ בודאי א״א לגרוס בדר״י עצמו כן וכן במסכתא יומא ליתא זה בדר״י הגלילי:

זה היה אחר עשרת הדברות. שהיה תחלה לארבעים יום:

דר״י הגלילי. כלומר א״א יכול לומר ויכסוהו להר ולא למשה ואלו ששה ימים הן שהיו מר״ח שבאו לסיני עד יום מתן תורה וא״כ [לא היה] פרישה כלל למשה שהרי אותן ששה ימים עלה וירד בהשכמה להזהירן על פרישה מן האשה ומצות הגבלה. זאת לא תאמר לפי שזה מעשה היה אחר עשרת הדברות בתחלת ארבעים יום שנכנס למחנה שכינה להיות שם עם ה׳ לקבל הלוחות ולקמן מפרש מהיכא פשיטא ליה דאחר י׳ דברות היה ששה ימים הללו. רש״י שם ביומא:

ר״ע אומר ויכסהו הענן. שם ביומא איתא רע״א וישכון כבוד ה׳ מר״ח ויכסהו הענן להר ופירש״י ר״ע אומר קודם י׳ דברות היה וששה ימים הללו הם ששה ימים שמר״ח עד יום מתן תורה ובשביעי קבלום ומשה וכל ישראל עומדים לקבל עשרת הדברות כדאמרינן (במס׳ מכות דף כ״ד) אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום ואחר כך עלה כדי לקבל את הלוחות ולא היה שם פרישה כלל:

ויכסהו הענן להר. ולא למשה שהרי כל אותן ששה ימים עלה וירד בהשכמה לומר להם אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים (שמות י״ט:ח׳) וישב משה את דברי העם אל ה׳ ולמחר נאמר לו לך אל העם וקדשתם ולמחר לך רד העד בעם ע״כ. ותיבת למשה שכ׳ כאן ט״ס:

לחלוק לו כבוד למשה. שם ביומא איתא ויקרא אל משה. משה וכל ישראל עומדים ולא בא הכתוב אלא לחלוק כבוד למשה. ופירש״י ולא בא הכתוב לומר ויקרא אל משה לבדו אלא לחלוק לו כבוד. ומפורש שם במאי קא מיפלגי ר״י הגלילי ור׳ עקיבא:

בשביל שימרק מכל אכילה ושתיה. רבי נתן סבר כר״י הגלילי דפרישה למשה הואי אבל לא ללמוד מכאן לשאר הנכנסין למחנה שכינה פרישה שלא היתה פרישה זו אלא שבששה ימים הללו נתמרקה אכילה שבמעיים להיות כמה״ש אבל בעלמא לא בעינן מירוק. רש״י שם:

לאיים עליו. הוא סבר לה נמי כר״י הגלילי דפרישה למשה ולהבדילו מב״א שתחול עליו אימה בהיותו לבדו יבין וישים לבבו ליכנס למחנה שכינה באימה. רש״י:

וגילו ברעדה. שם בגמ׳ איתא מאי וגילו ברעדה א״ר אדא בר מתנה אמר רב במקום גילה שם תהא רעדה. ופרש״י במקום גילה מתן תורה של לוחות דכתיב (תהילים י״ט:ט׳) פקודי ה׳ ישרים משמחי לב. והתוספות כתבו כדכתיב (ד״ה א טז) עוז וחדוה במקומו. והא דמיאנו תוספות בפסוק שהביא רש״י מתהלים שהוא מוקדם נ״ל משום דבשעת הפרישה עדיין לא היה שמחה עד שקיבל הלוחות לכך מביאים תוספות פסוק של ד״ה עוז וחדוה במקומו מלמד שהמקום גורם לבד מעצמו השמחה:

מעשה וכו׳. עיין לקמן:

פירש רבי יאשיה לד״א. משום שהיה דחיקא ליה שעתא וכדמצינו כעין זה במס׳ תענית דכ״א אילפא ורבי יוחנן הוו גרסי באורייתא דחיקא להו מלתא טובא אמרו ניקום וניזול וניעבוד עיסקא ונקיים בנפשין אפס כי לא יהיה בך אביון (דברים ט״ו:ד׳) אזלו אותיבו תותי גודא רעועה הוו קא כרכי ריפתא אתו מה״ש שמע ר״י דקאמר חד לחבריה נישדיה עליהן האי גודא ונקטלינהו שמניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה א״ל אידך שבקינהו דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא ופירש״י עתיד להתגדל ואין זמנו למות והמהרש״א פי׳ דקיימא ליה שעתא בחיי עולם שיהיה ראש ישיבה בתורה ר״י שמע אילפא לא שמע א״ל ר״י לאילפא שמע מר מידי א״ל לא אמר מדשמעית אנא ואילפא לא שמע ש״מ לדידי קיימא לי שעתא. א״ל ר״י איהדר ואקיים בנפשאי כי לא יחדל אביון מקרב הארץ ר״י הדר אילפא לא הדר עד דאתא אילפא מלך ר״י וכו׳ ע״ש ובפירש״י ולכך הכא נמי רבי מתיא השיב לרבי יאשיה מה חזית לעזוב דברי אלהים חיים ולקיים הפסוק אפס וגו׳. הפוך השיטה לקיים כי לא יחדל וגו׳. מפרש:

ואע״פ שאתה רבי וכו׳ אין טוב לעזוב דא״ח. ר״ל דאיתא לקמן פ׳ מ׳ וביומא דף פ״ז כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו שלא יהיה הוא בגיהנם ותלמידו בג״ע שנא׳ וכו׳. לכך א״ל רבי מתיא אע״פ שאתה רבי ואני תלמידך ועוסק בתורה אל תשטוף אחר ד״א. וכדאיתא שם ביומא פ״ג דף לה ע״ב שהלל עסק בתורה מתוך עוני רב. ובמסכת סוטה פ״ג דכ״א איתא ע״ז הילל ושבנא אחי הוו הילל עסק בתורה שבנא עבד עסקא לסוף א״ל תא נערוב ונפלוג יצתה בת קול ואמרה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו (שיר השירים ח׳:ז׳):

ד״א. מלאכה או סחורה. ר״ב פ״ב מ״ב דפ״א:

אמרו כ״ז וכו׳ וכשנפטרין דומים כשהם אוהבים מנעוריהם. שלא תאמר מה שפירש רבי יאשיה מרבי מתיא מחמת שהיו מקנאין זל״ז לכך אמר אע״פ שכ״ז שהיו יושבין יחד היו מקנאין זא״ז אבל תמיד כשנפטרין דומים שהן אוהבים ע״ד את והב בסופה וכדאיתא במס׳ קדושין דף ל ע״ב מ״ד כי ידברו את אויבים בשער א״ר חייא בר אבא אפי׳ אב עם בנו והרב עם תלמידו שעוסקים בתורה בשער א׳ נעשו שונאים זל״ז ואינן זזים משם עד שנעשו אוהבים זה לזה שנאמר את והב בסופה א״ת בסופה אלא בסופו. מפרש. ועיין בספר אור לישרים שחיבר אדמ״ו הרב הגאון מו״ה זרח מפראג זצ״ל דרשה י׳ דף סז ע״א ע״ז ותמצא נחת:

ע״י משה נתנה תורה בסיני. אדלעיל קאי משה נתקדש וכו׳ ואיידי דהוזכר רבי מתיא ב״ח בברייתא סמיך ליה המעשה שאירע ברבי יאשיה ורבי מתיא. מפרש:

שנא׳ ויכתבם וגו׳ (דברים ה׳ י״ט). זה אמר משה במשנה תורה אחר י׳ דברות הנאמרים בואתחנן. משום דלוחות אחרונים נתקיימו לאפוקי הראשונים נשתברו. לכך לא מביא מפ׳ תשא ויתן אל משה וגו׳ לוחות העדות. אא״מ נ״י:

לוחות אבנים. ואיתא במס׳ ברכות פ״א ד״ה א״ר לוי בר חמא אמר ריש לקיש וכו׳ את לוחות האבן התורה והמצוה אשר כתבתי להורותם (שמות כ״ד) לוחות האבן אלו עשרת הדברות. והתורה זו מקרא. והמצוה זו משנה. אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים להורותם זו גמ׳:

מלמד שכולם נתנו למשה בסיני. ומשו״ה כתב רש״י בחומש בפ׳ משפטים על פסוק זה כל תרי״ג מצות בכלל י׳ דברות הן ורבינו סעדיה פי׳ באזהרות שיסד לכל דבור ודבור מצות התלויות בו:

ולהלן הוא אומר אלה וגו׳ והתורות. פירש״י שם בפרשת בחקותי ע״פ ת״כ והתורות א׳ בכתב וא׳ בע״פ. מפרש:

בינו ובין ב״י וגו׳. מלמד שנתנה תורה הלכותיהן ודקדוקיהן ופירושיהן ע״י משה מסיני. ילקוט בשם ת״כ שם:

זכה משה להיות שליח בין ב״י. שטהר וקדש עצמו לזה והיה חומרו זך ורוחני ונשמתו היה כלול מס׳ רבוא ישראל כנודע. מפרש:

איל המלואים. הנאמר בפ׳ תצוה ופ׳ צו:

ואת שמן המשחה. ואיתא במס׳ הוריות די״א ע״ב ופ״ק דכריתות ד״ה שנס גדול היה בשמן המשחה שבו נמשח המשכן וכליו אהרן ובניו וכו׳ וכולו קיים לעתיד לבא שנאמר משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם:

ומשח בו אהרן ובניו. וע״י כך גם ע״י המלואים נתקדש אהרן ובניו לדורות להיות כהונתם עד עולם:

ואלעזר שרף פרת חטאת. ונקראת ג״כ פרה ששרף משה כמ״ש רש״י בחומש ריש פרשת חקת ויקחו אליך לעולם היא נקראת על שמך פרה שעשה משה במדבר והיתה מאותו אפר לעדת ב״י למשמרת. וכן יסד הקליר בפ׳ פרה ושלך לעולם עומדת:

שממנו טמאים מטהרים לדורות. כדאיתא במס׳ פרה פ״ג מ״א. וע״ש בתוס׳ יו״ט מ״ג ד״ה וזרקו כשיבא הגואל ואליהו ב״ב יהיה הטהרה מאותו האפר פרה:

אר״א וכו׳ שהוא נוהג לדורות. נמצא זכה משה שכל מעשיו עומדים לדורות כמו התורה שניתנה ע״י כנ״ל. ועי׳ במפרש בע״א:

אותם לכהן. והוא נהוג לדורות כדאי׳ לקמן ריש פמ״א ועי׳ מה שכתבתי שם בס״ד:

יהושע קבל ממשה. בפרקי אבות הגירסא ומסרה ליהושע וכתבו מפרשים שכל מה שקבל מסר ליהושע. אבל במשה לא יוכל לומר שנמסרה לו כי לא נמסר לו כל התורה שהרי שער החמשים לא נמסר לו כדאיתא במס׳ ר״ה דכ״א על פסוק תהלים ח׳ ותחסרהו מעט מאלהים. ולפיכך אמר שקיבל כלומר כל מה שהיה ראוי לקבל קבל מסיני ע״כ והמפרש מיישב הגירסא דהכא שהרי אמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה דמרמז על השגתם כדאיתא במס׳ ב״ב דף עה על פסוק ונתתה מהודך ולא כל הודך א״כ גם ביהושע נופל לשון קבלה כמו הגירסא דהכא:

זקנים קבלו מיהושע. אין אלו שבעים זקנים שהיו בימי משה אלא זקנים שהיו רודין ושוטרים על ישראל שנאמר ויעבדו את ה׳ וזקנים הללו מסרו לכל זקנים שהיו בכל דור ודור לעתניאל ועתניאל לאהוד ושאר שופטים עד שבאו לאנשי כנה״ג כ״כ רש״י בפרקי אבות. והנה צריך טעם למה מביא הך קרא דשופטים ב׳ הלא מוקדם מזה ביהושע (כ״ד ל״א) ג״כ איתא הך קרא. ונראה משום דקחשיב הכא סדר הדורות שקבלו התורה שופטים מזקנים ובמקראות של שופטים כתיב אחר כן וגם כל הדור ההוא נאספו אל אבותם וכתב הרלב״ג שם נאספו אל אבותם הרצון בו שכבר נאספו אל אבותם ר״ל הזקנים כלם אשר ראו את כל מעשה ה׳ וכו׳ ע״ש ואח״כ כתיב שם ויקם ה׳ שופטים וגו׳ לכך מביא הך מקרא דשופטים שנזכר שם כסדר יהושע זקנים שופטים. רק זאת לדעת שבמס׳ שבת דף קה מביא ג״כ הגמ׳ הך קרא דשופטים ולכאורה שם הקושיא במק״ע למה לא מביא ממוקדם מיהושע כ״ד. אבל ראיתי בילקוט יהושע כ״ד שמביא באמת הן דרשה דמס׳ שבת על הפסוק ההוא של יהושע כ״ד ע״ש:

נביאים קבלו משופטים. בפרקי אבות הגירסא יהושע לזקנים וזקנים לנביאים. ועל פי פירש״י הנ״ל צ״ל כאן שופטים קבלו מזקנים. מפרש:

ויהי בימי שפוט השופטים. שהיו הדורות מתפרנסים ע״י שופטים לבד והזקנים כבר מתו. גם הכא נאמר למה מביא הך קרא דבימי בועז והול״ל משופטים ב׳ ט״ז וח״י ויקם ה׳ שופטים ויושיעום וגו׳. וכי הקים ה׳ להם שופטים והיה ה׳ עם השופט והושיעם מיד אויביהם וגו׳ רק בהנך מקראות נוכל לומר שהשופטים היו רק ראש להושיעם מאויביהם אבל לא מוכח שהיה מלמד עמהם לכך מביא הך קראי בימי שפוט השופטים שהיו מלמדים לדורות כנ״ל והמפרש כתב דרך אחרת ע״ש:

נביאים קבלו משופטים שנאמר (ירמיהו ז׳:כ״ה) ואשלח אליכם וגו׳. דאיתא שם בירמיה לעיל מיניה כ״א את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי וגו׳ והלכתם בכל הדרך אשר אצוה אתכם וגו׳ למן היום אשר יצאו אבותיכם מארץ מצרים עד היום הזה ואשלח אליכם וגו׳ נמצא מוכח שפיר מהך סיפא דקרא דנביאים היו קרובים לשופטים לקבל מהם שאפילו תיכף מיציאת מצרים היה להם נביאים:

קבלו מנביאים. מנביאים הראשונים שקדמו לפניהם מה שקבלו מהשופטים. מפרש:

אנשי כנה״ג. ק״כ זקנים הוי זרובבל נחמיה שרי׳ רעלי׳ מרדכי בלשן שהיו בימי עזרא כשעלו מן הגולה בבית שני ואיתא במס׳ יומא דף סט ע״ב אריב״ל למה נקרא שמן אנשי כנה״ג שהם היו כנסי׳ גדולה וקדושה (רש״י שהחזירו עטרה ליושנה) אתא משה אמר האל הגדול הגבור והנורא (בפ׳ עקב) אתא ירמיה (סי׳ ל״ב) ואמר עובדי כוכבים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו לא אמר נורא אתא דניאל (סי׳ ט׳) אמר עובדי כוכבים משתעבדים בבניו איה גבורותיו לא אמר גבור אתו אינהו ואמרו אדרבה זה הוא גבורת גבורתו שכובש את יצרו שנותן ארך אפים לרשעים ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקב״ה היאך אומה א׳ יכולה להתקיים בין האומות ע״כ ופרש״י זה הוא גבורתו שכובש יצרו כל השנים הללו שנשתעבדו בהן ומאריך אפו על כל הגזירות שגוזרים על בניו. ואלו הן נוראותיו כו׳ שאלמלא מוראו כו׳ מן יום החורבן אתה למד נוראותיו שכל האומות התאספו להשמידם ונתקיימו בהן:

והם אמרו שלשה דברים דייקא. והם ר״ל הן שראו שהתחילו הדורות להשתנות לגריעותא ולא היו יכולים לקבל כל מה שהיו הדורות הראשונים יכולים לקבל דלכך אמר לשון קבלה שלא קבלום מהמקובלים כל התורה שהיה בהם. וח״ו תפוג התורה ולזה הזהירו את הדורות הבאים אחריהם בג׳ עמודים האלו ובמעמד שלשתן אלו מה שזוכר תשאר העולם על מכונה. זקיני בס׳ דרך חיים ומפרש. והנה הולך ומפרש האדר״נ בהנהו פרקים עד פ״ג הנהו תרי הוו מתונים בדין ועשו סייג לתורה ובפ״ג מפרש והעמידו תלמידים הרבה:

הוו מתונים בדין כיצד וכו׳. לשון ממתינים שלא יהיו גומרין הדין במהרה אלא חוקרין בו בעומק לפי שהדין יושב ברומו של עולם שהרי לעשרת הדברות סמכו הכתוב ואלה המשפטים ללמדך שהם גופי תורה:

וכן הוא אומר גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה. זה חזקיהו וסיעתו שכתבו ס׳ ישעיה וס׳ משלי כדמפרש בב״ב דף ט״ו והעתיקו לשון ישן מיושן ולענין הדין היו אומרים שצריך לו לאדם ליישבו בדין לעיין בו יפה. ע״א מתונים לשון קשה כלומר שיהיו מתקשים ומתחממים בדין שמתוך כך יצא הדין לאמתו רש״י ובילקוט משלי שם כ״ה איתא אריב״ל מפני מה זכו אנשי חזקיה לאריכות ימים מפני שהיו מתונים בדין ומיושבים בדין שנאמר תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אפניו א״ר חמא בר חנינא מה תלמוד לומר גם אלה אלא שהיו מתונים בדין וכו׳ שכל מי שמקפיד סופו לשכוח שכן מצינו במשה וכו׳ שאר ב״א עאכו״כ אשר העתיקו מלמד שגנוזים היו והעתיקו מגניזתם ד״א אין העתיקו אלא פירשו כד״א (בראשית יב) ויעתק משם ההרה וא״צ לומר המעתיק הרים ולא ידעו עכ״ל ע״ש ומש״ה נמי האריכו ימים כדכתיב בפרשת שופטים צדק צדק תרדוף למען תחיה וגו׳. ומעתה מבואר ממילא הסוגיא דהכא. והמפרש כתב בזה דרך אחר ע״ש:

בראשונה היו אומרים משלי וש״ה וקהלת גנוזין. במס׳ שבת ד״ל איתא שבקשו לגנוז קהלת ומשלי מפני פסוקים הסותרים זא״ז ואח״כ קיימו אותם ופירשום ע״ש ולא נזכר שם שיר השירים כמו הכא משום דהתם היה מפני שסותרים וכאן טעם אחר וכ״ה במדרש שוחר טוב שמצאו קהלת י״ב אבל מביא פסוקים אחרים מש״ה ע״ש ובילקוט קהלת שם בשם הפסיקתא וכ״ה בש״ט איתא אר״ש בר יצחק בקשו חכמים לגנוז ס׳ קהלת מפני שמצאו בו דברים שמטים לצד אפיקורסות אמרו כך שלמה צ״ל שמח בחור בילדותיך וגו׳ משה אמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ושלמה אמר והלך בדרכי לבך הותרה הרצועה לית דין ולית דיין כיון שאמר ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט יפה אמר שלמה ודע כי על כל אלה רבי חייא רבה ור״ש בן חלפתא וכו׳ א״ר לוי לעוף שהוא נתון בכלוב ובא חבירו ועמד על גביו אמר לו אשריך מה מזונותיך מצויים לך אמר במזונות אתה מסתכל ובמצודה אי אתה מסתכל ודע וכו׳ ע״ש ובמס׳ שבת דף ס״ג ע״ב ועפ״י דברי הילקוט מובן שמפסיק האדר״נ בהך קרא ודע מקהלת ואח״כ חוזר ומתחיל אני לדודי מש״ה. כי העיקר שקיימו דבריו הוא מהאי קרא ודע ומפסוק אני לדודי ועלי תשוקתו קיימי ג״כ ש״ה שקאי על הקב״ה ומצאו שכל דברי שלמה מיוסדים על אדני השכל והאמת:

אנשי כנה״ג. ר״ל אנשי חזקיה שהיו כנסיה גדולה:

לכה דודי וגו׳. עיין עירובין דף כ״א ע״ב מה שדרשו חז״ל על האי קרא:

שכל המקפיד וכו׳. במסכת פסחים דף ס״ו ע״ב איתא ריש לקיש אמר כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו וכו׳ ממשה דכתיב ויקצוף משה על פקודי החיל וגו׳ (במדבר לא) וכתיב ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא וגו׳ זאת חקת התורה אשר צוה ה׳ את משה מכלל דמשה איעלם מיניה. ר״ל הל׳ געולי כלים:

משה צוה. נמצא היה יודע בדבר רק משום הכעס שכח:

ויאמר אליהם משה החייתם כל נקבה. איידי דהביא רישא דקרא מפ׳ ג״כ הסיפא דקרא ויאמר אליהם. מפרש:

א״כ מה ת״ל כל נקבה. הלא לבסוף נצולו אותם שאינם ראוים לביאה. אלא כוונת משה היה שדייק כל נקבה למה החייתם אפי׳ אותם הראוים לביאה ועיין במפרש שמאריך בזה:

אלא זו עצה כו׳. במס׳ סנהדרין דף קו ע״א מביא הגמרא באריכות יותר מעשה זו ע״ש:

קובות. אהלים וחנויות כד״א (ס״פ בלק) ויבא אחר איש ישראל אל הקבה:

בן עזאי אומר הוי זהיר בדבריו מבטלה. ר״ל שלא יכעוס ויקצוף כדי שלא ישכח דבריו ויבואו לבטלה כדמצינו שאלעזר היה מזכירו למשה הל׳ געולי מדין שנשכחים ממשה מחמת כעס. א״נ ברוב דברים לא יחדל פשע ודברים בטילים ע״כ יהיו דבריך מעטים שלא יבואו מהם לבטלה וקראי לעיל שרצו לגנוז ספרי שלמה משום יתרון דברים עד שבאו ופי׳ כנ״ל אבל המפרש רוצה להגיד ולהורות דרך אחרת ואינו מן הצורך:

ועשו סייג לתורה כדרך וכו׳ לדבריו. והכוונה להיות שומר פיו כשמדבר בד״ת שלא ידבר אלא שיעור הראוי ויעשה גדר לדבריו ויתן גבול להם לבל יקוצו השומעים אותם כדרך שהקב״ה עשה סייג שלא נתן תורה ומצות אלא כפי מה שראוי לסבול עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע כך יהיו דבריך במשקל ובמשורה כ״כ מדר״ש ד״ה סע״ב דפוס זאלקווי:

אדם. אדה״ר וכן כולם מפרש לקמן:

ולפיכך וכו׳. במדר״ש שם ריש ד״ו הגירסא לפיכך אמרה משה והניחה לדורות כלומר הוא לא רצה לכתוב כן בויעודין של תורה עד שבא משה ואמרה במשנה תורה למדת שלא ייעד להם שיהיה לעג וקלס בין האומות אלא במשנה תורה אמרה משה שרצה הש״י ב״ה לעשות סייג לדבריו ולא לומר כל מה שאפשר עכ״ל:

הא למדת וכו׳ שהוציא הקב״ה שכר בריותיו בשלום. שזה מחסדיו של הקב״ה ברוגז רחם תזכור ושפך חמתו לארץ. לכך ואמרו כל הגוים וגו׳ ככה לארץ כדי לשום לנו שארית וכאשר הובא ברש״י מדרש במסכת קדושין דף ל׳ ע״ב על פסוק תהלים ע״ט מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך קינה לאסף מבעי ליה וכו׳ שאמר אסף שיר על שכילה הקב״ה חמתו בעצים ואבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה בישראל שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל שריד וכה״א (איכה ד׳:י״א) כלה ה׳ את חמתו וגו׳ ויצת אש בציון ע״כ והתוס׳ שם מביא עוד משל אחר ע״ש. וזה שאמר הכא שהוציא הקב״ה שכר בריותיו בשלום ת״ל שהחיינו וקיימנו שנוכל לשוב איש על מקומו בשלום. והנה המפרש דחק עצמו לפי׳ אחר ורוצה להגיה ע״ש ואינו מן הצורך:

אלא כך אמר לה ועשה סייג. נמצא מפורש הכא שאדה״ר עשה הסייג לחוה בנגיעה ולא רצה לומר האדר״נ כדאיתא במ״ר שחוה הוסיפה על דבריו של אדה״ר דק׳ האיך נתפתה חוה והלכה אחר עצתה של נחש שאמרה כשם שלא מתה בנגיעה וכו׳ והלא ידעה חוה בעצמה שלא נצטוית על הנגיעה ועוד כי ביום אכלך כתיב ועדיין לא פנה היום ושמא תמות קודם השקיעה והמפרשי תורה העירו ע״ז ועיין בשל״ה אבל לפי דברי האדר״נ שהצווי היה מאדה״ר על הנגיעה וחוה סברה שע״פ צווי הש״י ב״ה הוא לכך שפטה שפיר בשכלה כשם שלא מתה בנגיעה כי אדה״ר לא אמר לה ג״כ ביום אכילה תמות כ״א סתמא וסברה שתיכף יהיה וכאשר ראתה שלא מתה תיכף בנגיעה נתפתתה ג״כ לאכילה. מפרש:

הואיל ואינו יכול להכשיל את האדם. שהאיש קשה לעולם להוציא מדעתו אלא הריני אומר לאשה שדעתה קלה עליה שאני יודע שהיא שומעת לי שהנשים נשמעות לכל הבריות שנאמר (משלי ט׳ י״ג) אשת כסילות הומיה פתיות ובל ידעה מה כ״כ בפרקי דר״א פי״ג. ולפי דברי המפרש הנ״ל אתא כפשוטו שפיר שלא היה הנחש יכול להכשיל אדם באותן דברים שהכשיל את חוה כי הוא ידע האמת שלא נצטוה על הנגיעה:

והרבה שיחה עמה. מפורש במ״ר וכן ברש״י בחומש מה היה:

בידיו וברגליו. שתחלה הלך הנחש בקומה זקופה כדלקמן:

שנשחקו עצמותיו. קללה הוא לטיטוס הרשע שעצמותיו יהו שבורים ועיין רש״י פ״ט דברכות דף נ״ט ע״א ויומא ספ״ג דל״ח ע״ב:

לוקס. זאב בלשון יון רש״י במסכת סוכה דף נ״ו ע״ב. וכתב המהרש״א שם בח״א שקרא למזבח זאב כמו הזאב טורף הכבשים ושם בגמרא איתא בזה״ל עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהן בשעת הדחק:

כמה בשמים קטרו עליך. ר״ל שהיו לוקחין גחלים ממערכה שניה לקטרת ההיכל אבל על מזבח החיצון של עולה לא היה מקטירין קטרת. א״נ שקאי על הקרבנות שנאמר בהם ריח ניחוח. וכד״א וירח ה׳ וגו׳ בפ׳ נח [בס׳ אהבת חסד פי׳ במתנדב לבונה מקטירה על מזבח החיצון. ובלא״ה איכא לבונה במקטירין עם המנחות]:

שנא׳ הוי אריאל (ישעיהו כ״ט:א׳). יש להתאונן על המזבח וקראו למזבח אריאל ע״ש שהאש היורד בו מן השמים היה רבוץ כארי כדאיתא ספ״ב ויומא ורבותינו פירשוהו על ההיכל שהיה צר מאחריו ורחב מלפניו רש״י והמהרש״א כ׳ שם ביומא ע״ש שבית ראשון נבנה ע״י שלמה המלך משבט יהודה שנמשל לאריה כמ״ש גור אריה יהודה וגו׳ אבל בית שני נבנה ע״י מלכות פרס ולא היה אש רובץ בו רק ככלב ומצינו בו שנדמה לכלב כמ״ש בפ״ק דר״ה והשגל יושבת אצלו כלבתא:

קרית חנה דוד. הנבנה בהעיר שחנה דוד בה:

ספו שנה על שנה. כי בשביל שאתם מוסיפין עונות שנה זו על העונות משנה שעברה וכן בכל שנה עד שנתמלאה הסאה:

חגים ינקופו. לכן יכרתו מחגים כי אשבות חגה ומועדה ולא יקרבו על המזבח קרבנות החג. מפרשים:

ושוב אמר לה. אדלעיל קאי שהנחש הכשילה חוה בנגיעה כדלעיל ע״ז קאמר ושוב הכשילה באכילה ג״כ. מפרש. וע״ש שהאריך בזה:

לעינים. סיפיה דקרא ותתן גם לאישה עמה ויאכל:

נ״א רביות. והוא מלשון הרבה ארבה צער ועצבונך קדריש:

צער נדה. דסתם נדות תחלה ראשה ואיבריה כבידים עליה. ערש״י ריש פ׳ תזריע:

צער בתולים. שיש צער גדול לבתולה בביאה ראשונה עיין לקמן ובתוס׳ כתובות דף ל״ט סע״א ד״ה צער דמאי:

צער העיבור. סתם עוברות חולות הן רש״י בעירובין פ״י ד״ק:

כמשמעו צער לידה. רש״י:

משתוקקת. מתאווה לתשמיש:

כשהוא יוצא לדרך. באמת גם כשהוא בבית משתוקקת רק כשהוא יוצא לדרך היא משתוקקת ביותר כי אינו דומה מי שיש לו פת בסלו. מפרש:

והוא ימשל בך. שהוא מושל לומר בפה תאוות לבו והאשה בלב ובושה להוציא בפה רש״י שם:

עטופה כאבל. בושה לצאת בראשה פרוע. רש״י:

וחבושה בבית האסורין. כצ״ל וכ״ה התם בעירובין ופירש״י כל כבודה בת מלך פנימה (תהלים מ״ה י״ד):

ומנודה מכל אדם. שאסורה לכל אדם חוץ מבעלה והאיש נושא נשים הרבה גמרא שם וקחשיב עוד התם בגמרא צער גידול בנים וכצ״ל הכא דאל״כ לא הוי רק ט׳ וצער גידול בנים ודאי דשייך נמי באיש כדאמרי׳ בסנהדרין דף י״ט ע״ב גבי יעקב מ״מ טפי הוי באשה וכדאמרי׳ ביבמות דס״ג דיינו כשמגדלות את בנינו וכו׳ מהרש״א שם ובפרקי דר״א פי״ד הוסיף ורצע את אזנה כעבד עולם וכשפחה שהיא משרת את בעלה ואינה נאמנת בעדות ועיין בזית רענן ריש פ׳ בראשית פי׳ ע״ז:

מכאן אמרו אם סג אדם לדבריו. ולכאורה הוא סותר א״ע דלעיל הזהיר שיעשה כל א׳ סייג לדבריו ומייתי ראיה וכו׳ והכא הפך השטה שלא יעשה סייג ומתרץ המפרש דבודאי ראוי לעשות סייג כדלעיל וגם החכמים עשו הרחקה וסייג כגון שניות לעריות ושבות לשבת וכדומה רק באופן זה שלא יוסיף מדעתו על הדבר כ״א שיאמר בפירוש שהוא לשם סייג ומשו״ה דאם היה אדה״ר אמר בפירוש לחוה דהקב״ה לא צוה רק על האכילה ואנחנו לעצמנו נעשה סייג וגדר אף בנגיעה פשוט דלא היה יוצאת שום תקלה ממנו. ושוב לא היה נתפתתה אף אם היה הנחש אכל ולא הזיק לו האכילה משום דהנחש לא נצטוה כנ״ל משא״כ ע״י הנגיעה שהוסיף אדה״ר בלשון שצוה הקב״ה עליה יצא תקלה זו וזהו מי גרם תקלה זו סייג שסג אדה״ר דייקא ר״ל שלא סג כהוגן וזהו שמסיים מכאן אמרו אל יוסיף אדם על דבריו ששומע דכל המוסיף גורע והיינו דהזהיר בן עזאי לעיל הוי זהיר בדבריך מבטלה ר״ל שאם תעשה סייג ראה תראה איך תעשה שלא תסתור הגדר העיקר ע״כ תוכן כוונתו בקצת שנוי לשון. ול״נ ע״פ מליצה דאיתא במ״ר ובילקוט אל תוסיף שלא תעשה את הגדר יותר על העיקר שלא יפול ויקצץ את הנטיעות כך הקב״ה אמר ביום אכלך וגו׳ ועמדה והעידה עדות שקר לא תגע בו וגו׳ כיון שראה שכזבה וכו׳ ע״כ נמצא לפ״ז הכוונה הכא שלא להוסיף על הסייג וגדר יותר מדאי כי סייג סובל שני פירושים. א׳ לעשות סייג להוסיף על אותו דבר עצמו משמרת למשמרת כמו שהגדר שמירה לגנה וזהו מצינו שעשו חז״ל בהרחקת נדה כדאיתא לקמן רפ״ב ומשרע״ה הפרישה שהוסיף יום א׳ מדעתו כדלקמן פ״ב. ועוד סובל סייג לשון סייג ורסן בפיו שלא לדבר כל צרכו והכל לפי המקום והזמן וכאשר מצינו שהש״י ב״ה עשה סייג לדבריו ולא דיבר הכל כ״א מרע״ה במשנה תורה ואמרו על מה עשה וגו׳ וכאשר הבאתי לעיל פי׳ המד״ש ע״ז ע״ש ד״ה איזה סייג וכו׳. לכן הכוונה הכא שלא לסייג הגדר יותר על העיקר כ״א שיעשה בהשכל פעם להוסיף קצת פעם לגרוע קצת לפי צורך השעה:

רי״א טוב עשרה טפחים ועומד. אם א׳ הוא גבוה רק י׳ טפחים ועומד על מעמדו:

ממאה אמה ונופל. שהיה גבוה מקום מאה אמה ונפל למטה כדקרה לאדם שהיה הולך מסוף עולם ועד סופו וכיון שסרח נתמעט שנאמר ותשת עלי כפכה כדאיתא סנהדרין דף ל״ח ע״ב. וכדקרה נמי לנחש שנתמעט קומתו כדלקמן:

נחש הראשון. משום דקחשיב המעלות שהיה לה בראשונה:

באותה שעה אמר וכו׳. מתוך הקללות שנתקללה אנו למדין שהיו בה כל המעלות קודם שנתקללה. רש״י במס׳ סוטה דף ט׳ ודוגמא לזה מצינו בסנהדרין דף ק״ה מברכותיו של בלעם וכו׳. מהרש״א:

ואשא את אשתו. וא״ת היאך סבר לישא חוה הלא ע״י אכילה תמות כנאמר פן תמתון תירץ רש״י בחומש שכוונת הנחש היה שיאכל רק האדם תחלה וכו׳ ע״ש. ומהרש״א תירץ בסוטה ע״פ סברת האדר״נ הכא שאדם מעצמו צוה הכל כך לחוה ע״ש וכעין זה כ׳ המפרש וע״ש בגמרא דסוטה סוגיא דהכא בסגנון אחר:

לפיכך איבה אשית. סיפא דקרא בינך ובין האשה:

עפר תאכל כל ימי חייך. לא שהוא טועם טעם בעפר דהחוש מכחיש זה ועוד שהוא אוכל חלב ודבש ושאר מינים דשייך ביה משום גלוי רק הפי׳ הוא כמו שאמרו רז״ל במס׳ יומא דף ע״ה אם אוכל כל מעדנים שבעולם טועם טעם עפר וח״א אם אוכל כל מעדני עולם לא נתקרר דעתו עד שיאכל עפר. מ״ר ומפרשים:

חבל הפסד לשון אהא כל הבל לשון צער וקבל הוא כלומר הפסד בא לעולם ויש לקבול על שמש וכו׳ רש״י בסנהדרין דף נ״ט ע״ב:

א׳ משגרו למערב וכו׳. בסנהדרין שם איתא א׳ משגרו לצפון וא׳ לדרום וכ׳ המהרש״א שם שבדווקא נקט הגמרא לצפון וכו׳ לפי דעת התוכניים שישוב ב״א הוא מקצה מזרח לקצה מערב באורך אבל לדרום ולצפון אין שם ישוב ב״א מפני הקור והחום ולזה אמר שהיה משלח שם שלוחו הנחש במקום שלא היה אדם יכול לילך בעצמו וכו׳:

סנדלבנין. שם אבן טוב. רש״י שם:

תחת גמל וכו׳. שם בגמרא איתא ולא עוד אלא שמפשילין רצועה תחת זנב ומוציא בה עפר לגנתו ולחורבתו:

שעה ראשונה. מה שלא היה בריאת אדם כולו כא׳ כשאר נבראים שכל מעשה בראשית בקומתן נבראו מפני שרמז רמז לו הקב״ה לאדה״ר שתמיד יהיה הולך בשלימות מעלה מעלה קונה שלימות יותר ואינו כמו הבהמה שהיא עומדת במצב א׳ מיום שנולדה עד סופה וגדולה מזה שהוא חשוב יותר מן מלאך שהוא עומד במצב א׳ כד״א שרפים עומדים ממעל לו (ישעיהו ו׳:ב׳) ר״ל בעמידה לא כן הצדיקים שהוא מוסיף וקונה שלימות בכל יום ויום יותר. מפרש:

שניה נברא צורתו. במס׳ סנהדרין דף ל״ח ע״ב איתא שניה נעשה גולם שלישית נמתחו אבריו רביעית נזרקה בו נשמה חמישית עמד על רגליו ששית קרא שמות שביעית נזדווגה לו חוה שמינית עלו למטה שנים וירדו ארבעה תשיעית נצטוה שלא לאכול מן האילן עשירית סרח אחת עשרה נדון ע״כ וע״ש במהרש״א בח״א:

בל ילין. לינת לילה. רש״י שם:

לה׳ הארץ. כל המזמור. רש״י במס׳ ר״ה דף ל״א ע״א:

כי הוא קנה ויקנה. שם איתא שקנה והקנה ופירש״י שקנה שמים וארץ והקנה תבל ליושבי בה כלומר קונה כדי להקנות ושליט בעולמו יחידי שלא נבראו המלאכים עד יום שני. רש״י שם:

שחילק מעשיו. הבדיל רקיע בין עליונים לתחתונים ונתעלה וישב במרומים דוגמת תחנו בעירו והר קדשו. רש״י:

נ״א ונעשה שליט בעולמו. שם בגמרא הגירסא שחילק מעשיו ומלך עליהם:

ונכפלת. ר״ל שמתחלה היו המים מכסים כל הארץ עד יום ג׳ שאמר הקב״ה יקוו המים ותראה היבשה ונקפלו הארץ לבד והימים לבד. ונקפלת גרסי׳. מפרש. ואינו מן הצורך שנכפלת הוא כמו נקפלת שאותיות גיכ״ק מתחלפים:

ונעשה מקום לעדתו. שם בגמרא הגרסא שגילה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו ופירש״י שגילה ארץ מקום מצב עדתו שנאמר ביום ג׳ ותראה היבשה:

ברא את החמה וכו׳ שהן מאירים בעולם. כד״א (דברים ד׳:י״ט) ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש וגו׳ אשר חלק וגו׳ ופירש״י בחומש אשר חלק להם להאיר ע״ש:

שהם מרננים בעולם. שם הגירסא הרנינו ע״ש שברא עופות ודגים לשבח לשמו ופירש״י כשאדם רואה עופות משונים זה מזה נותן שבח למי שבראם:

וישב במרומיו של עולם. שם אי׳ על שם שגמר מלאכתו ומלך עליהן:

שאין בו אכילה וכו׳. במס׳ ברכות דף י״ז ע״א קחשיב עוד ולא פריה ורביה ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות:

ויאכלו וישתו. שבעו מזיו השכינה כאילו אכלו ושתו. רש״י שם בברכות:

כמה״ש. ר״ל שאינם אוכלין ושותים כ״א נהנים מזיו השכינה:

כדי שיכנס לסעודת. שם בסנהדרין ב׳ ד״א הוא ע״ש:

מיד. אדלעיל קאי בששי גמר כל מעשיו ונברא האדם וכל כך למה איחר בבריאת האדם והכין הכל מקודם לפניו כדי שיכנס לסעודת שבת מיד כדאיתא בסנהדרין דף ל״ח ע״א. מפרש:

שנשא את הגיורת. נשא משלו בגיורת כמו הגיורת שלא ידעה להתנהג בשום דת ישראלית כשבאתה לכלל דת ישראל ובעלה מודיע לה כך אדה״ר צוה לחוה שהיא לא היתה נבראת עדיין בשעה שצוה הקב״ה לאדם על עץ הדעת. מפרש. ומה שנענשה חוה על אכילת עץ הדעת תירץ בילקוט סוף פרשת בראשית דכתיב ויצו ה׳ אלהים על האדם לאמר מהו לאמר לאבריו וחוה נבראת מצלעותיו:

בתי. כן דרך לאמר לאשתו:

מה עשה האיש ההוא. רוצה לומר האיש בעלמא שרצה לפתותה שתעבור על הציווי ולא דוקא האיש המצווה אלא איש אחר כמו הכא הנחש נגעה בפני ואכלה ומכח זה פקרה האשה בציווי הבעל ג״כ ואמרה כל מה שציוני בעלי שקר הוא כדלעיל בד״ה כל מה שפקדני רבי שקר הוא. והמפרש בשם יפ״ת כ׳ ע״א בזה ע״ש:

והוציא לה. ר״ל האיש ההוא במעשיו הוציא מלב האשה שהציווי שקר:

רשב״י אומר אמשול וכו׳. בזה בא לתרץ קושית רוב המפרשים שהקשו דאדה״ר נענש בי׳ קללות כדאיחא במדרש. ולקמן איתא בשלשה וגם נגזר עליו מיתה דהוי ליה לדון אותו בחמורה כדין קים ליה בדרבה מיניה ותירצו דאדה״ר גרם לו לעצמו המיתה מצד שבעץ הדעת היה בו טבע שם שהיה ממית מי שאכל אותה והקללות נתחייב שעבר פי מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וזה שאמר לו הש״י ב״ה מות תמותון שתי פעמים א׳ על שעברת על מצותי וא׳ שתגרום לעצמך שהאילן מצד טבעו ג״כ ממית ע״כ. ולכך ממשיל רשב״י ג״כ לאשה שהיא לעצמה גרמה מה שנשכה עקרב שלא שמעה לקול בעלה וכעס ג״כ בעלה והוציאה זה רמז שהקב״ה ענש יענש לו מיתה מלבד מה שגרם לעצמו. מפרש:

בו ביום נוצר. ע״ד שכתב הרמב״ן דמה שנאמר וייצר זה קאי על מה שאמר הקב״ה לארץ ונתן לה כח להוציא גוף האדם שביום ראשון ברא הקב״ה יש מאין ובכל יומו ויומו עשה ויצר מאותו יש כל א׳ וא׳ ביומו. וזהו נעשה. ר״ל הקב״ה אמר לארץ ונתן לה כח שתוציא גוף האדם מן הארץ והיינו בו ביום נוצר זה קאי על גופו שהוציא הארץ. מפרש. ול״נ בו ביום נוצר הוא מלשון ויצר אותו בחרט בפ׳ תשא. שצבר עפרו מכל אדמה שבארבע רוחות העולם שכל מקום שימות שם תהא קולטתו לקבורה כדאי׳ במ״ר הובא ברש״י בחומש בפ׳ בראשית על פסוק וייצר ועי׳ סנהדרין דף לח ע״ב:

בו ביום נברא. כדכתיב ויברא וגו׳ ור״ל ביום הששי אמר כל בהמה חיה ועוף ומענוותנותו נתייעץ עם מה״ש והשכימו בו ביום לבריאת האדם כדאי׳ ג״כ שם בסנהדרין. והמפרש כתב שקאי על הנשמה וקשה דהא קחשיב לקמן נשמה בפ״ע אם לא שכוונתו על נפש ורוח:

נוצרה צורתו. ר״ל תאריו ומראיו. מפרש:

גולם. בלא חתוך אברים וזהו גלמי ראו עיניך (תהילים קל״ט:ט״ז) מפרש. נשמה. היתה מהקב״ה בעצמו ולא מן היש שברא ביום הראשון וזש״ה חלקי ה׳ אמרה נפשי (תהלים קיט). מפרש:

עלו שנים וירדו ששה. אדם חוה קין ותאומתו הבל ותאומתו. מד״ר שם ועיין בתוס׳ סנהדרין דף לח ע״ב:

ג׳ גזירות. בעצבון א׳. קוץ ודרדר ב׳. ואכלת עשב ג׳:

כיון ששמע וכו׳ ואכלת את עשב השדה. בגמ׳ פסחים דף קיח ע״א איתא אריב״ל בשעה שאמר הקב״ה לאדם קוץ ודרדר תצמיח לך זלגו עיניו דמעות וכו׳ והמפרש מביא ג״כ גרסא אחרת בשם יפ״ת ע״פ מ״ר ע״ש:

אני וחמור ופי׳ המהרש״א שם בפסחים בח״א שזלגו וכו׳ כי היה סבר כיון שמאכלו שוה כחמור ישתוה גם בדעתו כחמור כי מזונות החמורי יולידו טבע חמורי ולא נתקררה דעתו עד שא״ל שיאכל לחם כי טעם הדגן מביא לאדם דעת שע״ז אמרו בברכות דף מ׳ וסוכה דף מב ע״ב בקטן יוסיף דעת וגו׳ (קהלת א׳ ח״י) ומקשים המפרשים הרי קודם הקללה ג״כ כתיב הנה נתתי לך את כל עשב וגו׳ ותירצו שהיה אוכל עשב מג״ע כדאיתא במ״ר והיה טועם בו כל מיני מטעמים לא כן עכשיו שיאכל עשב השדה ורש״י בחומש כ׳ שע״כ יאכל קוץ ודרדר ע״ש:

כך על חוה ג׳ וכו׳. בהנך ג׳ נכלל כל צער שיש לאשה לבדה בוודאי לאפוקי מהך י׳ דקחשיב לעיל אינה הכרח אצלה:

בתחלת וסתה קשה לה. ולכך כתיב בפ׳ תזריע נדת דותה לשון מדוה וחולי שאין אשה רואת דם שלא תחלה ראשה ואיבריה כבידים עליה רש״י שם. והמפרש גרס בתחלה הרבה בזמן שהאשה רואה וכולי ואחר כך ארבה בזמן שהאשה נבעלת וכו׳:

שמחשיך ובא וכו׳. במסכת ע״ז דף ח׳ ע״א איתא ת״ר יום שנברא בו אדם הראשון כיון ששקעה עליו חמה אמר אוי לי שבשביל שסרחתי עולם חשך בעדי ויחזור העולם לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים היה יושב ובוכה כל הלילה וחוה בוכה כנגדו כיון שעלה ע״ה אמר מנהג ש״ע הוא וכו׳ ע״ש:

שקרניו קודמות לפרסותיו. דאמר מר במס׳ ר״ה דף י״א וחולין דף ס׳ ע״א כל מעשה בראשית במקומתן נבראו שור עם קרניו מגודלין וכיון שיצא ראשו תחלה נמצאו קרנותיו קודמות לפרסותיו. רש״י שם:

שור שהעלה אדה״ר ופר שהעלה נח וכו׳. בזה נבין הפשט במס׳ ע״ז דף ח׳ וחולין ד״ס דאיתא התם שור שהקריב אדה״ר קרן אחת היה לו במצחו שנא׳ ותיטב לה׳ וגו׳ מקרן מפריס (תהלים סט) ופריך מקרין תרתי משמע ומשני מקרן כתיב ולכאורה הוא תמיה כיון דבאמת קרן א׳ היה במצאו אמאי קרינן מקרין דמשמע ב׳ ואי באמת קרינן מקרן א״כ מעיקרא מאי מקשה מקרן תרתי משמע ודוחק לומר דחד תנא טעה במסורת ח״ו אבל לפ״ד האדר״נ הכא דגם אצל נח היה הפר כך. הקרא בא לרמז קרנן דאדה״ר ושל נח בהך קרא דשניהן היו קודמין קרנותיהן לפרסותיהן וכי היכי דלא נימא דקאי רק אשור של אדה״ר לזה קרינן מקרין לשון רבים ע״כ מקרין קאי אתרוייהו על אדה״ר ועל נח ולפ״ז קשה אמאי כתיב מקרן לשון יחיד אלא ע״כ דלכל חד לא היתה אלא חד קרן ודו״ק. כן הוא בס׳ ברכת הזבח סוף מנחות בדרוש לסיום מנחות בשם הרב הגאון מוה׳ אברהם ברודא זצ״ל דפוס ברלין:

ואיל שהעלה א״א קרנותיו קודמין. משום דנברא ג״כ ע״ש בין השמשות כדאיתא בפ״א פ״ה וכל מעשה בראשית בקומתן נבראו כדלעיל ובזה מדויק איל אחר לכאורה תיבת אחר מיותר אלא להורות שהיה משונה בבריאה משאר אילים. גם מתורץ איך לא חשש א״א ע״ה דילמא האיל גזל הוא שלא נתייאשו הבעלים ופסול לקרבן אלא שהכיר בו שמשונה בבריאה והוכן לכך. א״נ דאיתא בב״מ דף כד ומס׳ ע״ז דף מג המציל מן הארי וכו׳ ומן זוטו של ים ומשלוליתו של נהר וכו׳ הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשים מהן. והנה המציאה של איל היה במקום מדבר שנאבד מכל אדם וכל הקודם זכה כנ״ל גם ל״ק הלא זקן פסול להקרבה משום שהיה בריא בתוקפו וכמ״ש תוי״ט פ״א דפרה מ״ב ד״ה אלא ע״ש ומזה מתורץ המ״ר פ׳ נשא פי״ב ששלמה הקריב הפרים של הנשיאים ע״ש [אבל התוס׳ בזבחים נ״ט ע״ב ד״ה הא כ׳ דהוראת שעה היתה] גם מגדעון שופטים ו׳ ופר שני שבע שנים ודו״ק:

באותה שעה. שהקריב אדה״ר קרבן לה׳ נתעוררו רחמים עליו כדמצינו בנח אחר המבול:

מזמור שיר ליום השבת. לפי שבא יום השבת ונעשה סניגור לאדם לפני הקב״ה ואמר רבון העולם בששת ימי המעשה לא נהרג אדם בעולם ובי אתה מתחיל זו היא קדושתי וזו היא ברכתי וניצל אדה״ר מדינה ש״ג בזכות השבת וכשראה אדם כחה של שבת התחיל משורר מזמור שיר ליום השבת. מדרש. גם הלוים בבהמ״ק היו אומרים מזמור זה על קורבן של שבת כדלעיל:

להגיד בבוקר חסדך וכו׳. העולם הבא ועולם הזה וכו׳ יגידו ויאמרו אמונתו וחסדו של הקדוש ברוך הוא שעשה עמי והצילני מדש״ג. מדרש. שם:

שומר מה מלילה. עיין סנהדרין פ׳ חלק (סנהדרין דף צד ע״א):

באותה שעה. חוזר לדעיל:

אם אין אני דן וכו׳. ר״ל הנחש אני דן תיכף ואין אני שואל אותו מדוע עשית ככה כי אין טוענין למסית כדאי׳ במסכת סנהדרין פ״ג דף כח ע״א שנלמד זה הדין מהנחש:

שהמלכתיו ועשיתיו מלך. דלכך היה ערום מכל. רש״י במס׳ סוטה דף ט׳:

אלמלא לא נכתב בסופו. המפרש כ׳ ע״פ מ״ר פ׳ נשא פי״ד מזרק אחד כסף שבעים שקל. למה ע׳ כנגד מראש ס׳ בראשית עד קללות נחש ע׳ פסוקים א״ר פנחס שני אויבים לא נתקללו עד שהשלים עליהם ע׳ נחש והמן הנחש מבראשית עד אחר ארור אתה ע׳ פסוקים והמן מאחר הדברים עד ויתלו את המן ע׳ פסוקים לתכלית ע׳ נתלה על חמשים וכו׳ ד״א נגד ע׳ שמות וא״ת יש בו יותר והייתם כאלהים אינו קודש עכ״ל וזה הכוונה אלמלא לא נכתב בסוף ע׳ שמות לא היה קללתו עושה רושם בזה הרשע דכח ע׳ שמות הקדושים גברו הס״א עד שנתקלל ולא יכול להחריב את העולם עכ״ל אבל בהגהות אדר״נ הגירסא אלמלא נכתב קללתו בסופו וכ״ה בדפוס ש״ס של א״ד ונ״ל פירושו דהנה הנחש נתקלל בתחלה טרם אדם וחוה כי לולא זאת היה הנחש מסית בינתים וידוע שאדם היה כלול מכל הנשמות וזה הכוונה כבר החריב את כ״ע לכך מיד אמר הקב״ה לנחש ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה:

צר אותו פנים ואחור. דיו פרצופין כדאיתא במס׳ ברכות דף ס״א ועירובין דף י״ח. א״נ שהיה גדול ממזרח למערב אחור זה מערב וקדם זה מזרח כדאיתא בחגיגה דף י״ב סנהדרין דף ל״ח ע״ב:

מה״ש לשרתו. כדאיתא לעיל וסנהדרין דף נ״ט ריבב״א מה״ש עומדין בג״ע לקראתו וצולין לו בשר וכו׳ כנ״ל והמפרש כתב לשרתו מלשון שירה ר״ל שבקשו לומר לפניו קדוש שהיו סבורים שהוא נצחי חי וקים כדאיתא במדרש שע״ז נופל לומר קדוש כמו שפי׳ היפ״ת מה עשה הקב״ה להראות להם כי אדם הוא וסופו למות נטלו הקב״ה ונתנו תחת כנפיו וכו׳ עכ״ל:

כיון שסרח וכו׳. בסנהדרין דף ל״ח איתא כיון שסרח הניח הקב״ה ידו עליו ומיעטו שנא׳ ותשת וכו׳:

נטל לו אחד מהן. ידו אחת מהן וכ״ה באגדת שמואל והכוונה ע״פ מה דאיתא פ״ק דכתובות (דף ה) דרש בר קפרא גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ דאילו במעשה שמים וארץ כתיב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים (ישעיהו מ״ח:י״ג) ואילו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב מכון לשבתך וגו׳ מקדש ה׳ כוננו ידיך וגו׳ מיתיבי השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע הכי קאמר מעשה ידיהם של צדיקים מי מגיד הרקיע ומאי ניהו מטר ע״כ ופרש״י הכי קאמר ומעשה ידיו במעשה צדיקים כתיב שקרוין מעשה שלהם מעשה ידיו של הקב״ה והכי קאמר ומעשה ידיו דהוא מעשה הצדיקים מגיד הרקיע שהרקיע מעיד עליהם לבריות שהם צדיקים שמתפללים על הגשמים ומטר יורד ע״כ הרי שצדיק נקרא מעשה ידיו ר״ל ששולט בשתי ידיו ימין ושמאל ויש לו כח להוריד מטר בתפלתו אבל הרשע אין כחו אלא בידו אחד כאדם שאין לו אלא יד אחד וזהו שהקב״ה בראו לאדה״ר בב׳ ידיו רמז לו כשיהיה צדיק שישלוט בשמים ובארץ וכשסרח שוב אינו נקרא מעשי ידיו של הקב״ה ונטלו הקב״ה יד א׳ ממנו שלא יהיה לו שום שליטה על הרקיע. עכ״ל המפרש:

ואומר ויביאם וגו׳. זה הוא ראיה שבהמ״ק נקרא קנין כדאיתא בפ״א ספ״ו ואפשר שצ״ל הכא גם הבהמ״ק נקרא קנין שנאמר ויביאם. א״כ דקשה אם המקדש נברא בשתי ידיו של הקב״ה אין נחרב ואמרו בזה חז״ל שלא שלט ידי אויב במקדש כ״א הקב״ה נטל אותו למעלה ועתיד להחזירה לכך מסיים ואומר ויביאם אל גבול קדשו וגו׳ ויביאם לע״ל:

ואומר ה׳ ימלוך וגו׳. כמו כן על כוונה זו יה״ר שיהיה ב״ב אמן: