והם אמרו. כל אחד מאלו התלמידים. רש״י:

ג׳ דברים. בד״א ובמוסרים ובמדות דאילו בענין האסור והמותר והפטור והחיוב דברים הרבה אמרו א״נ אלו ג׳ דברים הוי מרגלא בפומייהו תמיד. ר״ב:

יהי כבוד חבירך חביב עלך. ואימתי יהיה זה כשלא תהיה נוח לכעוס שאם אתה נוח לכעוס א״א שלא תזלזל בכבוד חבירך הרי דבור אחד. ושוב יום אחד לפני מיתתך הרי שתים. והוי מתחמם וכו׳ הרי ג׳. רש״י ור״ב:

חביב עליך כשלך. ולא פליג אדתנן בפ״א פ״ד מי״ב כבוד חבירך כמורא רבך דהתם בחבירים שהם חבירים בתורה זקיני הגאון בס׳ ד״ח והמד״ש האריך בפשטים נאים ומתוקים כדרכו ע״ש. ואני שמעתי שוודאי האדם בעצמו אל יאמר לעצמו כשבא לביתו ברוך הבא רוצה אתה לישב לאכול ולשתות כי אין לך שטות גדול מזה כך יהיה בעיניך כבוד חבירך אם אינו נוהג עמך כרצונך בכבוד וזה שדייק התנא כבוד חבירך חביב עליך כשלך כלומר ככבוד עצמך משלך אבל להיפך אם אתה נבזה בעיניך ואינו רודף אחר שום כבוד מ״מ כבוד חבירך יהיה יותר חביב עליך כשלך ולא תזלזל בכבודו וזה ג״כ דקדוק נכון כבוד חבירך חביב עליך משלך כלומר יותר משלך:

כשם שרואה את כבודו. ר״ל כאשר נפשי אותה לראות בכבודו:

על כבודו של חבירו. שידון אותו תמיד לכף זכות:

אל יפגום עצמו. ר״ל שעדיין בודאי כבודו ורצונו עליו כאשר היתה באמנה אתו כשהיה עשיר ולא היה פוגם בכבודו אף בשוה פריטה רק היית נוהג א״ע דרך כבוד כאילו היית עדיין עשיר כן יהיה כבוד חבירך בעיניך כאילו היה לו מאה רבוא ונטלו ממנו וצריך אתה לנהוג בו כבוד ולא לזלזל אף בשו״פ ותאמר שהוא עני. מפרש:

והמרו. נתערבו כמו שממרין עם היונים דסנהדרין דף כ״ה רש״י דשבת דל״א ע״א:

הלך אחד מהם. אמר אחד מהם אני אקניטנו. גמרא שם:

חייף רישיה. הלל היה חופף וסורק ורוחץ:

היכן הלל. שם איתא מי כאן הלל ופרש״י כלום כאן הלל ול׳ גנאי לנשיא ישראל:

תרוטות. רכות ובמקום אחר מפרש חרוטות לשון עגולות בית מושב שלהן ואף כאן אני אומר כן ומפני שדרים בין החולות שינה אותם המקום שלא יהיה סדק של עיניהם ארוך כשלנו ויכנס בו החול. רש״י שם:

הם הולכים במים. לכך רגליהם רחבות שלא יטבעו בבצעי המים ורבותינו מפרשים שדרים בין בצעי המים והולכין יחפין ומתפשטין רגליהם לפי שהמנעל דוחק הרגל ומעמידו על דפוס שלו. רש״י:

כך נשיאים משיבים. בגמרא שם איתא זה בסגנון אחר ע״ש:

סגלגלים. עגולות:

כדי הוא הלל. ראוי לכך. רש״י:

מעשה באדם אחד. שם בגמרא איתא מעשה בעובד כוכבים אחד:

גער בו. שם איתא גיירני ע״מ שתלמידני תורה שבכתב גער בו וכו׳:

והוציאו בנזיפה. דתניא הבא לקבל דברי חבירות חוץ מדבר א׳ וכן גר הבא להתגייר וקבל עליו ד״ת חוץ מדבר א׳ אין מקבלין אותו ר״י ב״ר יהודה אומר אפי׳ דקדוק א׳ מד״ס ר״ל חומרא דרבנן. בכורות ספ״ד ד״ל ע״ב רש״י:

בא לפני הלל. והלל גיירו שסמך על חכמתו שסופו שירגילנו לקבל עליו. דלא דמיא הא לחוץ מדבר אחד שלא היה כופר בתורה שבע״פ אלא שלא היה מאמין שהיה מפי הגבורה והלל הובטח שאחר שילמדני יסמוך עליו. רש״י:

א״ל אין זה אלף. שם בגמרא איתא למחר אפיך ליה פרש״י כגון תשר״ק:

א״ל כך מסרו. שם איתא א״ל והא אתמול לא אמרת לי הכי א״ל לאו עלי דידי קא סמכת דע״פ נמי סמוך עלי פרש״י מנין אתה יודע שזה א׳ וזה ב׳ אלא שלמדתיך וסמכת עלי דע״פ נמי סמוך על דברי:

ושמע תינוק. בגמרא שם איתא ושמע קול סופר:

א״ל אין כהן בישראל עד במקלו ובתרמילו. ליתא שם בגמרא אלא ה״ג א״ל גיירני ע״מ שתשימני כה״ג דחפו באמת הבנין שבידו פירש״י מקל שהוא אמת אורך ומודדים בו אורך הבנין שהיו קוצצין עם האומנין כך וכך אמות בכך וכך דמים:

להקביל פני מלך. שם בגמ׳ איתא א״ל כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות. לך למוד טכסיסי מלכות הלך וקרא כיון שהגיע לוהזר הקרב יומת א״ל מקרא זה על מי נאמר א״ל אפי׳ על דהע״ה. נשא אותו גר ק״ו בעצמו ומה ישראל שנקראו בנים למקום ומתוך אהבה שאהבם קרא להם בני בכורי ישראל (שמות ד׳:כ״ב) כתיב עליהן והזר וגו׳ גר הקל וכו׳:

בא לו אצל הלל הזקן. שם בגמרא איתא בא לפני שמאי א״ל כלום ראוי אני להיות כה״ג והלא כתיב בתורה והזר הקרב וגו׳ בא לפני הלל א״ל ענוותן הילל ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה לימים נזדווגו שלשתן (הגרים הללו. רש״י) למקום אחד אמרו קפדנותו של שמאי בקשה לטרדנו מן העולם ענוותנותו של הילל קרבנו תחת כנפי השכינה ואיתא התם עוד מעשה בעובד כוכבים א׳ שבא לפני שמאי א׳ל גיירני ע״מ שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל א׳ דחפו באמת הבנין שבידו בא לפני הילל גייריה א״ל דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ואידך פירושא הוא זיל גמור ופרש״י דעלך סני לחברך וכו׳ ריעך וריע אביך אל תעזוב (משלי כ״ז:י׳) זה הקב״ה אל תעבור על דבריו שהרי עליך שנאוי שיעבור חבירך על דבריך. ל״א חבירך ממש כגון גזילה גניבה ניאוף ורוב המצות. אידך שאר ד״ת. פירושא דהא מילתא הוא לדעת איזה דבר שנאוי זיל גמור ותדע ע״כ:

קרא גמליאל. נכדו של הלל היה כדמוכח בשבת דט״ו ע״א מפרש וע״ש במהרש״א בח״א:

שוב יום אחד. אע״פ שעבר עבירות כל ימיו נאמר עליו שוב לפי שנשמתו ממקום קדוש יהלך ושכלו חלק אלהים ממעל אשר ממנו בא לו וא״כ הרי הוא חוזר ושב אל מקורו. מדש בשם לב אבות ע״ש ובשבת דף קנג ע״א מביא עוד הגמ׳ דרשות ע״ז מפסוקים ע״ש:

כנגד אורן. שתשמע לדבריהם. רש״י:

שלא תכוה. שלא תענש על ידם אם תעבור על דבריהם. רש״י:

נשיכת שועל. ששיניו של שועל דקות ועקומות וקשה נשיכתו משאר נשיכות וצריך הרופא לחתוך הבשר באזמל ולהרחיב הנשיכה. ועקרב מטיל ארס מן העוקץ ושורף האדם בארס שלו כלומר בכל ענין הם מזיקים לעובר על דבריהם. רש״י ור״ב ושם בפ״א פ״ב איתא עוד ולחישתן לחישת שרף:

כל דבריהם. אף קלות שבקלות כי פורץ גדר של חכמים כגון יחוד של פנויה שסתם אשה נדה היא שנאמר תהיה בנדתה עד שתבא במים ותנן פ״ה דנדה מ״ג תנוקת בת יום אחד טמאה בנדה. וחכמים גזרו אף אם טבלה שהרי גזרו על ייחוד פנויה ל״ש טהורה ול״ש טמאה. רש״י ותוי״ט ועי״ל רפ״ב ד״ה ודע:

כגחלי אש. לכך דימה אותם לגחלת שאע״פ שהיא טמונה בארץ עדיין היא חייה ועומדת ואם תקרב אליה תכוה כך המזלזל ת״ח אפי׳ לאחר מיתה אשר קבורים בארץ המה יכוה כי צריך ליזהר בכבוד החכמים בין בחייהם בין לאחר מיתה לפי שבמיתתם קרויים חיים. מד״ש בשם הרי״א:

וכל דבריהם. ז״ש בתענית ד״ד ע״א האי צורבא מרבנן דארתח אורייתא מרתחא ליה שנאמר (ירמיהו כ״ג:כ״ט) הלא כה דברי כאש ולזה נקרא צורבא מרבנן ל׳ חמימות מן ונצרבו בה (יחזקאל כ״א ג׳) והול״ל צרבת (ויקרא יג) וכפירש״י שם הנ״ל בשם רשב״ץ. וז״ל הרמב״ם כשתתחבר לחכמים ואל אנשי המעלות אל תתגעגע עמהן ואל תתגאה עליהן. אבל תהיה חברתך להודיע להם שתתקרב בעת שיקרבוך ואל תוסיף להתקרב עליהם יותר ממה שיקרבוך. שלא תפסיד כוונתם בך. ותהפוך אהבתם לשנאה ולא תגיעך מהם המעלה אשר תקוה והמשיל זה במי שמתחמם באש שאם ישב רחוק ממנו יהנה בחומו ואם יוסיף להתקרב ישרף: