רבי יהושע אומר עין הרע. כמו עין רעה שאינו מסתפק במה שיש לו ומחזר אחר דברים אחרים. א״נ שמכניס עין הרע בממון חבירו או בבניו ומזיק לו.ר״ב. ולכך קאמר לקמן כשם אתה רואה וכו׳ ורוצה וכו׳ כלומר שרוצה בתקונו וטובתו כך יהיה רוצה בטובת חבירו: צר במשנתו של חבירו. כי זה הוא מקנאה הנזכר בפ״א פ״ד מכ״א ד״ה הקנאה וכו׳ וכתב המד״ש שם בשם הר״י הקנאה יש בה דרכים רבים. א׳ כי יראה חבירו הולך בדרך תמים ועוסק בתורה ומצות מקנא בו כי הוא שונא אוהבי ה׳ ומדה זו מוציאו מן העולם כי היא רעה מכל הקנאות וזה נקרא שמו שונא ה׳ וכו׳ ע״ש שהאריך וכמו שאמרו הראיה מקרח ועדתו שמפני קנאה נאבדו ושמעתי שזש״ה (תהילים ק״א:ו׳) הולך בדרך תמים הוא ישרתני ר״ל כמו שמשרת ועובד אותי. כי נפשי דבקה ואותה בכבוד המקום ב״ה. וזה בחינה גדולה אצל האדם אם רואה בעל עבירה ומצטער על כבוד הש״י ב״ה שמיקל הרשע בזה. ובהיפך אם רואה עובד הש״י ב״ה משמח א״ע בודאי נפשו דבק בו שבשמחתו ישמח לבו כדרך שמצינו בטבעי אדם על ב״ב ואוהביו ועיין מסכת שמחות פ״ב ה״י:

יצה״ר. רוב התאוה. רמב״ם:

אמרו י״ג שנה. בזה מתרץ למה הגוף ציית יותר ליצה״ר הלא היצה״ט יש לו גם כן טענות גדולות שלא לציית ליצר הרע שמגלה לו עונש כל עבירה רק משום שהיצה״ר נתגדל בגוף מנעוריו גם נהנין ממנו מיד לא כן לדבר המצוה היום לעשותם ומחר לקבל שכר כדלקמן. מפרש:

מבית הסורים יצא למלוך. רישיה דקרא טוב ילד מסכן וחכם זה יצה״ט ולמה נקרא ילד שאינו בא באדם עד י״ג שנה:

כי מבית הסורים יצא למלוך. כי הילד המסכן שסופו שיאמרו עליו שיצא למלוך מתוך עוניו ומבית הסורים שהרי סמ״ך של הסורים יצא נקודה רפי והרי הוא כמו האסורים שכן מצינו ביוסף שמלך מתוך יציאת בית האסורים וכן דוד אני לקחתיך מן הנוה מאחר הצאן. רש״י (בקהלת ד׳:י״ד):

ה׳ מתיר אסורים וכו׳. זה המזמור נדרש על יוסף שהתחיל אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה׳ וגו׳ ומהרש״א בח״א ביומא דל״ה ע״ב מאריך בזה ע״ש:

אני עושה אותך רשע. שאחטיאך בעבירות. א״נ שארשיע אותך ע״י לה״ר:

ה׳ אוהב צדיקים. ולא יאונה לצדיק כל און. ולא״נ ה׳ סותם כל פי דוברי שקרים:

אותך ארמאי. ר״ל אעשה פעולות להעבירך על דת:

והקבילה. מתרעמת:

שוה לי המות. רע עלי המעשה כמות:

ומה אעשה מכהונה גדולה. ה״ה שאר אדם אלא לרבותא אמר כן עי׳ מס׳ שמחות פי״ב מ״ש בס״ד:

והרביתי ממזרים בישראל. כד״א (מלאכי ב׳:י״ב) יכרת ה׳ לאיש אשר יעשנה ער ועונה ובעל בת אל נכר וגו׳ ועי׳ פ״א דמסכ׳ דא״ר מש״ש בס״ד ד״ה הבא על השפחה:

שהרי ר״ע גדול ממנו. והגדול מחבירו יצרו גדול ממנו כדאיתא בסוכה דף נ״ב ואפילו הכי כבש יצרו נכשל בעבירה. מפרש:

כשהלך לארץ. בר״ה דף כ״ו איתא לאיזה ארץ היה ר׳ עקיבא רגיל להלך ע״ש:

אוכילו קורצא. מלשינות לקיים דבריהם אוכלים חנפי לעגי מעוג. רש״י בגיטין דף נ״ו:

ככלות חתנים. ככלה לחתן:

***) ומדקק.** צ״ל ומרקק כלומר שרקק בפניהם:

מבשר נבלות. כבשר נבלות אי נמי הריח מה שאוכלים בשר נבלות וכו׳:

עמו במטה. וכבש יצרו:

אני לשפחה. רמזה לו שיקח אותה לאשה כדרך שרמזה רות לבועז ופרשת כנפיך על אמתך (רות ג׳:ט׳):

רגלי תלמידך. הלואי אפי׳ לתלמידך:

לפי שטיפה ראשונה וכו׳. כדאיתא פרק חלק (סנהדרין דף צ״א ע״ב) א״ל אנטונינוס לרבי מאימתי יצה״ר נתון באדם משעת יציאה או משעת יצירה א״ל משעת יצירה וכו׳ ע״ש:

שנאמר לפתח וגו׳. עיין בברכות דף ס״א ע״א:

מוטל בעריסה. שכשעדיין קטן ומוטל במטה שלו:

מבקש להורגך. כך מפחד היצה״ר אותו ומשים בלב התינוק דמיונות כאיש שבא להורגו ולתלוש בשערו:

הניח ידו ע״ג נחש וכו׳. כלומר דאל תתמה שהתינוק מניח ידו ע״ג נחש וגורם רעה לעצמו וא״ת שבאמת לא בדעת וחכמה עשה זה עז״ק הרי גדי או טלה הרואה בור וחוזר לאחוריו ק״ו בן אדם דאית ליה מזל. היה ראוי שישיג דעת זו לכך השיב אינו מן התימה שהרי ידו של המסית והמדיח היתה במעל הזה. מפרש:

נ״א בבת ראש. המפרש גרס נזרק ביה מראש ר״ל מתחלת יצירה עד שהוא במעי אמו והיינו מראש כמו נסכתי מראש (משלי ח):

שאין יצה״ר בבהמה. ותימה הרי איתא בברכות דף ס״א דבהמה יש לה יצה״ר דחזינא דמזקה ונשכה ובעטה וי״ל דבהמה אף שיש לה יצה״ר מ״מ אין בא עליה בקטנותה אלא בגדלותה לא כן האדם כדלעיל עכ״ל המפרש ודוחק הוא לפי הלשון שאין יצה״ר בבהמה משמע דאין לה כלל אפילו בגדלותה לכך נ״ל שהכוונה שאין יצה״ר בבהמה ר״ל שאינה מזקת לעצמה אלא כשרואה את הבור אפי׳ כשעדיין טלה קטן וגדי קטן חוזר לאחוריו משום דאינה מצווה על ונשמרתם לנפשותיכם לכך אין יצה״ר מסית אותה להזיקה גופה לאפוקי אדם שמצווה על כך מרגילו מנעוריו עכ״פ לעבור ע״ז ואפי׳ תינוק קטן מסית אותו היצה״ר להזיקת גופו שיניח ידו על גבי נחש ועקרב וגחלים. כאשר יגדל נא מגדילו לחטאים יותר להזיק ג״כ אפי׳ לחבירו וק״ל:

רשב״א אומר אמשול וכו׳. עצה טובה קמ״ל איך להנצל מפח היקוש ההוא. ועיין סוכה נ״ב. ובדרשות מורי *) בדפו״י הגי׳ ומדקק ולא פנה כו׳ ופי׳ ה יעב״ץ ומדקדק במשנתו ועיין בה. הגאון המנוח מוהר״ר זרח איידליץ זצ״ל מפראג בספר אור לישרים ריש דרשה י׳:

א״ת ישלם. ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא. ומפרש כתב ע״א:

אלא ישלים לך. כדין הבא לטהר מסייעין אותו וכתב בספר אור החיים על התורה פרשת בראשית ואפילו תאוות היצר הרע בעצמו לכך שתנצח אותו ולזה רמזה הקרא ואליך תשוקתו שאתה תמשול בו ותנצח אותו:

יכול הוא לומר. לא גנבו וגזלו חבירים אחרים שהיו עמי אלא אני לבדי הייתי במעל ההוא:

אלא אומר. ולא עשה כן אלא עינו רעה בשל חבירו ומלשין גם כן עליו:

כך אמר היצר הרע. משום שסופו יאבד מן העולם כד״א בלע המות לנצח (ישעיהו כ״ה:ח׳). מפרש:

שאין ישראל רואים פני גיהנם. עיין סוף מסכת חגיגה:

שהיה לו שדה זבורית. וכנוי לגוף החומר שיצה״ר שרוי בו:

זבלוה. מכניסין להם זבל:

עדרוה. חופרים בעקרי אילנות:

וכסחוה. קוצרים ענפים רעים. עיין ריש מ״ק:

ישראל לומר. שעשינו פעולות רבות בתורה ומע״ט ואתה יודע ביצה״ר כו׳ ולכך מדייק רשב״י שאין ישראל רואה פני גיהנם ר״ל מי שמכונה בשם ישראל ומתחכם עצמו לעשות פעולות רבות לבער היצה״ר מקרבו:

תכלית שנאה וגו׳ לאויבים היו לי. ר״ל כאשר המה אויבים לי עד״ש ריש הפ׳ הולך בדרך תמים וגו׳:

הרי ה״א. קושיא היא על שנאת הרשעים:

כי אני בראתיו. אלהיך אלהיו:

ואם עושה מעשה עמך. תירוץ הוא וכדאיתא בב״מ דף מ״ח וס״ב ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך:

בשעה של גדולה. רשב״א דריש הכא לענין שכר ועונש וכמו שפרש״י פ׳ וארא אני ה׳ נאמן לשלם שכר טוב וכו׳ עד כשהוא אומר אצל הפורענות נאמן ליפרע וכו׳ כ״כ המפרש וגרס ג״כ רשב״א בשם הגדול נאמר דבר זה:

ותיבת בראתיו לא גרסי׳ הכא. א״כ על אהבת רעך נאמן לשלם שכר ראוי שיהיה אהבה ואחוה וריעות ושלום בינינו: