רבי יוסי אומר יהי ממון וכו׳. רואה את ממונו שלא יבוא לידי היזק כך יחוס על ממון חבירו דלתא דהשב אבידה נגע בו ואם אחד רוצה לעשקו ויש כח בידך להצילו הוא בכלל ואהבת. מפרש:

שלא יצא ש״ר על ממון שלו. שהוא של גזל ורבית ואונאה:

ממון חבירו. שילמוד ג״כ זכות עליו:

ד״א יהא ממון וכו׳ כשלך. כאשר אתה רוצה בממונך שלא תתן בחנם כך אל תקח מחבירך ממונו בחנם:

שנה לו. מיד שנאמר אל תאמר לך ושוב ומחר אתן היינו ללמוד עמו ואל תתמה על לשון אתן שהרי כל משלי מרמז על התורה. מפרש:

את ממונו. זה מסברא שאל יקח בחנם ומה שאמר שנאמר אל תאמר קאי ארישא אם יודע הלכה שיאמר לו מיד. מפרש:

שאינה ירושה לך. שלא תאמר הואיל ואבי חכם ואבי אבא חכם תורה חוזרת לאכסניא שלה ואיני צריך לבקש אחריה. ר״ב. שכך דרשו רז״ל בבא מציעא דף פ״ה בפסוק לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך וגו׳ מעתה ועד עולם וקמ״ל ר״י דהנ״מ כשיתקן עצמו לכך דמתקיימא בו יותר מבזולתו ואי לאו הכי לא. תוספות יו״ט ועיין תוספות כתובות דף ס״ב ע״ב ד״ה החוט המשולש היינו ששלשתן ראו זה את זה וכ״כ בב״ב דנ״ט ע״א:

ועמד תורגמן וכו׳. כשתפטר מן העולם לא יהיו ישראל אומרים בחיי רבך לא היית מדבר ועכשיו אתה מדבר העמידו מן הארץ והושיבו על הספסל. ספרי וילקוט:

תיישים. הוא כנוי לגדולי צאן:

אלא גדיים. כלומר קטנים שבקטנים:

וכבשים. כל שנתו קרוי כבש:

אלא טלאים. טלה נקרא בעודו בקטנותו:

שנאמר אם לא תדעי וגו׳ על משכנות הרועים. ותרגומו דהאי קרא ותהי מאלפא לבנהא דמתילין לגדיי עיזין למהך לבית כנישתא ולבית מדרשא ובההוא זכותא יהון מתפרנסין בגלותא עד זמן דאשלח מלכא משיחא ויהי מדבר יתהון בניח על משכנהון הוא בית מקדשא דיבני להון דוד ושלמה רעותי דישראל עכ״ל ואגב אמינא מה שנ״ל עוד פי׳ דהאי קרא על פי גמרא דברכות דף י״ז וסוטה דכ״א א״ל רב לר״ח נשים במאי זכיין באקרויי בנייהו בי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן ומנטרן לגברייהו עד דאתו מבי רבנן ע״כ ע״ש וזש״ה אם לא תדעי לך היפה בנשים ר״ל שלא ידעת ללמוד להם זכות מדבר טוב צאי לך בעקבי הצאן היינו גברייהו ע״ד ואתם צאני צאן מרעיתי ורעי גדיותיך היינו בנייהו על משכנות הרועים לבהמ״ד וק״ל. ובד״א ע״פ דאיתא בספר אור לישרים ממורי הרב הגאון מוה׳ זרח זצ״ל בדרשה י״ד למה אין מספידין נשים עד ואזניך תשמענה דבר וגו׳ ודו״ק:

מהלך בשוק. כתובות דס״ו ע״ב איתא מעשה בריב״ז שהיה רוכב ע״ג בהמה והיה יוצא מירושלים והיו תלמידיו מהלכין אחריו וכו׳:

ריבה. נערה:

מתחת רגלי בהמתן. שם איתא מבין גללי בהמתן. (שם) וכ״מ לקמן בסוף המעשה:

המתן לי. שם ליתא זה אלא כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה:

וישבה לפניו. שם איתא ועמדה לפניו אמרה לו רבי פרנסני אמר לה בתי מי את אמרה לו בת נקדימון בן גוריון וכו׳:

ולא כדין מתלא מתלין. ולא כך היו מושלים משל בירושלים. רש״י:

מלח ממון חסר. הרוצה למלוח ממונו כלומר לגרום לו שיתקיים יחסרנו לצדקה תמיד וחסרונו זהו קיומו. רש״י. והמהרש״א כ׳ ועי״ל כל מי שאינו נותן צדקה כראוי הוא מחסר המלח שהוא קיום ממונו עכ״ל:

ואמרי לה חסד. יעשה ממנו חסד ושל בית אבא לא עשה צדקה כראוי וכלה ממונו. רש״י. בא זה ואיבד זה. לפי שנתערבו בו. רש״י:

בעקבי הצאן. וסיפא ורעי את גדיותיך א״ת גדיותיך אלא גויותיך. גמרא שם ועי׳ פרש״י:

לאומה שפלה. ערביים קרי אומה שפלה ששוכני אהלים הם במדבר. רש״י:

העבודה. שבועה ועי״ל פ״ח ד״ה א״ל העבודה:

בדינרי צורי. ליתא התם בגמ׳ ומוסיף עוד שם חוץ משל חמיה בכה ריב״ז וכו׳ ע״ש ובמהרש״א:

עד שפורסין לו. תחת רגליו להלך עליהם. רש״י:

מילת. בגדי צמר דק ונקי מאד וממנו עושים בגדים אשר יצא שמותם בכל הארץ. צמרי ופשתי (הושע ב׳:י״א) תרגומו כסות מילא. ערוך ערך מל:

וכל מעשיך וכו׳. קאי לעיל ר״פ אסיפא של ר׳ יוסי:

שנא׳ בכל דרכיך דעהו. (משלי ג׳:ו׳) ואיתא ברכות פרק הרואה דס״ג ויומא דע״א דרש בר קפרא איזו פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה שנאמר בכל דרכיך דעהו וגו׳ ובש״ע א״ח סי׳ רל״א מפורש האי קרא שאפי׳ דברים של רשות כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך יהיו כולם לעבודת בוראך או לדבר הגורם עבודתו וכו׳ ע״ש ואז בודאי הקב״ה יישר אורחותיך:

הוי זהיר בק״ש. לקרותו בשעתו. רש״י. ואיתא בזוהר דברים דף קכ״ב ע״א למדנו כל מי שאינו קורא ק״ש בעונתה יהא בנדוי הובא בספר מעולפת ספירים ביום ד׳ סימן ז׳ וכ״כ מור״ם אלשיך בפ׳ ויחי:

ובתפלה. וכן בתפלה יזהר להתפלל כל תפלה בעונתה. ר״ב. ולפי שהם קבלת עול מ״ש ועבודה לו יתברך לפיכך הזהיר עליהם ביותר וזהו לשון הוי זהיר כי צריך זהירות גדולה. מד״ש ותוי״ט:

אל תעשה תפלתך שיחה. ר״ל שלא בכוונה כשיחה בעלמא. מפרש. נ״א קבע. כאדם שעליו דבר קבוע ומוטל עליו חובה ואומר כך וכך אני חייב מתי אפרוק מעלי עול זה. רש״י. א״נ קבע כאדם שקובע לו לקרוא פרק א׳ פרשה אחת שאומר אותה בקריאה בעלמא ואינו אומרה בלשון תחנונים כאדם שמבקש רחמים. ר״ב:

אלא תחנונים. שתהא מכווין דעתך. רש״י:

רחום וחנון הוא. מכאן שרוצה בתחנונים ומרחם מיד. רש״י:

שקוד. כד״א לשקוד על דלתותי יום יום (משלי ח) וע״ש בילקוט ובפי׳ הר״ב סוף סוטה מט״ו:

ודע מה שתשיב. הודיע שלא תלך אתה אצלם להקשות להם על סברתם אלא אם יבואו אליך ויקשו לך דע מה שתשיבם אמנם אתה לא תתחיל לשסות בך את הכלב. כ״כ במד״ש ותוי״ט:

לאפיקורוס. לשון הפקר המבזה את התורה ומחשיבה כאילו היא הפקר. א״נ משים עצמו כהפקר ואינו חס על נפשו לחוס שמא תבא עליו הרעה על שמבזה את התורה ולומדיה. ר״ב. וכדאיתא פרק חלק דצ״ט ועמ״ש בס״ד דא״ר פ״ב ד״ה והאפיקורוס וי״ד סקנ״ח ס״ב:

ודבר א׳ בתורה אל תשתכח ממך. כלומר אל תאבה ותשמע להאפיקורוס לנטות מדבר א׳ שבתורה כי מדבר קטן יבא להעביר אותך מדבר גדול ואי אתה יודע מתן שכרן של מצות ועונש העבירות:

דע לפני מי אתה עמל. בתשובה זו שאתה תשיב לאפיקורוס שלא יפתה לבך לנטות לרעה. ר״ב. והרמב״ם כ׳ דלפני מוסב אל השיב״ה ודע מי שתעבוד לפניו יודע צפון לבך לכן אע״פ שתלמוד דעת באפיקורסים לדעת איך תשיב עליהם השמר שלא יעלה בלבך דבר מן הדעות ההם אלא שיכוין לבו באמונת השיב״ה ע״כ:

ומי הוא בעל בריתך. כל יכול חופש כל חדרי בטן ובעל יכולת ליתן ולמלאות משאלות לבך לטובה. מפרש: