איזהו סייג וכו׳. אדלעיל פירקא קמא קאי דקחשיב התם תורה עשתה סייג לדבריה וקמפרש הכא איזהו וכו׳:

דברים בטלים ת״ל לא תקרב. שדברים בטלים מרגילין לערוה טור בי״ד סקצ״ה:

יכול תרחוץ וכו׳ ת״ל והדוה וכו׳. במסכת שבת דף ס״ד ע״ב איתא שזהו אמרו זקנים הראשונים עד שבא ר״ע ולימד א״כ אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה אלא מה ת״ל והדוה בנדתה בנדתה תהא עד שתבא במים ע״כ ופירש״י הראשונים היו דורשין בנדתה כמשמעה כדבר המנודה והרחיקה מבעלה. אבל ר״ע דרש בנדתה בטומאתה עד שתבוא במים לטבול ואע״פ שעברו עליה שבעה שלה ופסק מעיינה עכ״ל:

דע שאין חלוק בין פנויה לנשואה לענין איסור נדה כי כל הבא על הנדה חייב כרת כדאיתא בש״ע יו״ד ס״ס קפ״ג וע״ש בס׳ תפארת ישראל על הל׳ הנ״ל משא״כ ע״ז ולקמן ספט״ו ד״ה וכל דבריהם מש״ש:

ושמש ת״ח. להסבירו סתומות המשנה וטעמים והוא הנקרא תלמוד. רש״י פ״ק דשבת דף י״ג ע״ב:

כשבאת בנדתך. שואל על העבירה שהוא בכרת דלמא משו״ה מת בחצי ימיו. מהרש״א בח״א שם:

כל אותן ג׳ ימים. שם בגמרא ליתא אותן תיבות ג׳ ימים אלא הכי איתא התם בתי בימי נדותך מה הוא אצלך ופרש״י כל שבעה של ראייה ראשונה. גם סוגיא דהכא אלא כך אמר וכו׳ עד לידי ספק ליתא בגמרא דהתם ע״ש:

כל אותן ימים אחרונים וכו׳. שם בגמרא איתא בזה״ל בימי ליבונך מה הוא אצלך ופרש״י כגון זבב שסופרת ז׳ נקיים משפסקה וצריכה להיות לובשת לבנים לבדיקה שמא תראה ותסתור ספירתה. וע״ש בתוס׳:

בבגדי. לא גרסי׳ הכא גם שם ליתא בגמ׳ כי הלא אמרה ובשרו נגע בבשרי:

בנדת טומאתה. ועד שתבוא במים לטבילה היא בנדתה דמרבינן (מתהיה בנדתה בהיותה) [מוהדוה בנדתה בנדתה] תהא עד שתבוא במים בת״כ כ״כ רש״י שם ותימה שממרחק הביא לחמו הלא שם בגמ׳ דשבת דס״ד ע״ב איתא ג״כ הכי [לק״מ דברייתא דמייתי הש״ס היא מת״כ ולכך הביא רש״י עיקר המקור]:

מפני דעת הבריות. שחושדין אותו שאין הכל בקיאין בקרובים. גמ׳ דברכות דף מ״ג ע״ב:

מפני טענת הבריות. הכי נמי מטעם הנ״ל שם בגמ׳:

לא ילך וכו׳ ואפי׳ עם אשתו. גנאי הדבר רש״י בברכות דף ס״א ע״ב ועירובין דף י״ח ושם אי׳ עוד בגמ׳ וכל העובר אחורי אשה בנהר אין לו חלק לעוה״ב ופירש״י בא״א איירי שמגבהת בגדיה מפני המים וזה מסתכל בה:

נאמר כאן לא תקרבו. איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו:

ונאמר להלן לא תקרב. ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב ואדלעיל קאי שצריך להרחיק מנדה כמו מהעריות ומהעריות כמו מנדה:

והרחק מן הכיעור. דבר שהוא גנאי לבריאות שאין הכל בקיאין בקרובים כדלעיל. במס׳ ד״א זוטא פ״א פירשתי ע״פ גמ׳ דמס׳ חולין דף מ״ד ע״ש:

לפיכך וכו׳ מחטא הקל. כלומר להתייחד ולדבר אפי׳ עם אשתו וקרובים כנ״ל:

שמא יביאך. נ״א שלא יביאך כי עבירה גוררת עבירה:

הוי רץ למצוה וכו׳. השינוי לשון והזריזות שבין מצוה לעבירה עי׳ במד״ש בפ״א פ״ד מ״ב שמאריך ומתרץ הכל לנכון:

ערימת חטים זו כ״י. מה ערימה הכל נהנין ממנו כך כ״י הכל נהנין ממנה שבזכותם יעמיד ארץ עם כל יושביה שנאמר ונברכו בו כל גויי הארץ. והמפרש כ׳ כחטים הנתונים באוצר כך ישראל נקראו סגולה מכל העמים ופירש״י אוצר חביב:

סוגה בשושנים אלו ע׳ זקנים. שאפי׳ כסוגה של שושנים לא יפרצו בהם פרצות ופרש״י במסכת סנהדרין דף ל״ז ע״א גדורה בשושנים כלומר באזהרה קלה ובהבדל מועטת הם נפרשין מן העבירה וא״צ גדר אבנים להפסיקן שאפילו אין רחוקים אלא גדר שושנים מפסיק ביניהם לא יפרצו בה פרצות הגדר ע״כ. והמפרש כ׳ ע׳ זקנים שהם עיני העדה ומהם תצא הוראה לישראל ועל ידם נגדרים מגדר ערוה ומכל דבר עבירה עי״ז נקראים סגולה ע״כ. והנה שם בגמ׳ איתא להיפך בטנך ע״ח על סנהדרין וסוגה וגו׳ על כ״י ע״ש:

מצות קלות הרכות. שם בסנהדרין דף ל״ז ע״א איתא א״ל ההוא צדוקי לר״כ אמריתו נדה שרי ליחודי בהדי גברא אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת א״ל התורה העידה עלינו סוגה בשושנים שאפילו כסוגה בשושנים לא יפרצו בהן פרצות ר״ל אמר וכו׳ נמצא לפ״ז הפי׳ הקלות הרכות ר״ל סוגה בשושנים גודרין לפני המצות כלומר גדר קטן ולא שהמצוה קלה כי אח״כ מביא שרואה דם ונדה חמורה שבכרת הוא וכעין זה כתב ג״כ המפרש ע״ש:

הא כיצד אשתו נדה עמו בביתו וכו׳. בילקוט בשם הפסיקתא נדרש כך סוגה בשושנים לענין דם נדות וז״ל סוגה בשושנים יש אדם גודר בשושנים דרך ב״א גודרים בקוצים ובדרדורים אלא היה אדם מתאוה לראות חופתו הוציא יציאותיו והציע חופתו בא לזקוק עם אשתו אומרת לו שושנה אדומה ראיתי (ר״ל דם נדות) מיד פירש הימנה זה הופך פניו לכאן וזו הופכת פניה מי הפרישו ממנה איזה עקרב עוקצתו איזה נחש נשכו איזה גדר עמד ביניהם אלא אלו הם ד״ת שרכים הם כשושנה ע״כ הובא ג״כ מזה בתוס׳ סנהדרין שם:

וכן אתה אומר בחלה וכו׳. שאלו דברי סתר הם בביתו ודררא דממונא הוא ויכול לומר נתתי המתנות:

אמר ליה אלו. גרסינן בס״א אבל לכאורה נראה של״ג זה הפיסקא כלל שכפול הוא ונזכר בתחלת המימרא:

איזהו סייג שעשה משה. אדלעיל אפירקא קמא קאי שאיתא התם שמשה עשה סייג ומפרש הכא איזהו סייג וכו׳. ומה שמתרץ המפרש עפי״ז קושית תוספות בע״ז דף ג׳ ע״א ד״ה יום הששי אינו מבין כי זה בכלל תירוץ של תוס׳ שם א״נ ע״ש:

אלא כך אמר משה. נראה שגרסינן משום שאמר משה אם ילך וכו׳:

ותצא ממנו. ממנה גרסינן וכ״ה בס״א וכדאיתא בשבת דף פ״ו ע״ב א״ר חסדא מחלוקת שפירשה מן האשה אבל פירשה מן האיש טמאה כל זמן שהיא לחה ופרש״י שפירשה מן האשה כגון פולטת ש״ז שקבלה מזכר הוא דאמר ראב״ע דבתרי יומו מסרחא מפני שמחממת בגופה. אבל פירשה מן האיש על הבגד מטמאה לעולם:

שעשה משה דין ק״ו. דין ק״ו לא ידעתי פרושו ואפשר דל״ג ובמס׳ שבת שם דפ״ז ויבמות דף ס״ב ליתא תיבת ק״ו כ״א בזה״ל מאי דרש היום ומחר היום כמחר מה למחר לילו עמו אף היום לילו עמו ולילה דהאידנא נפקא ליה ש״מ תרי יומי לבר מהאידנא ומנ״ל דהסכים הקב״ה ע״י דלא שריא שכינה עד צפרא דשבתא ופרש״י דגמרינן ליה דעביד פרישה בד׳ בשבתא ופירשו ה׳ וששי שלימים ובשבתא שריא שכינה והוא שלישי לימים השלימים ויום ראשון לא חשיב שלא היה לילה עמו ע״כ וע״ש בתוס׳ שמפרש כל הסוגיא מה שק׳ לפום רהיטא:

שבר את הלוחות והסכימה וכו׳. איידי דאיירי לעיל במה שהסכימה דעתו לדעת המקום מביא גם כן זה ומפרש לקמן:

גם פירש מאהל מועד מפ׳ לקמן:

י״א לא פי׳ וכו׳. בגמרא שם איתא איפכא ומנ״ל דהסכים דכתיב ואתה וגו׳ ואית דאמרי פא״פ. ופירש והסכימה וכו׳. ומקשו התוס׳ שם וביבמות ד״ה ואתה מנ״ל דפי׳ מדעתו הלא היה ציווי וכו׳ ולמה כעסו עליו מאחר שהסכים לו המקום וי״ל משום דאמרינן במכות דף י׳ בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו וסייעוהו בבא לטהר:

פירש מאהל מועד. שלא נכנס לשם בתמידיות:

ומה אהרן אחי וכו׳. ס״ל דאף משה היה כהן עי׳ במס׳ זבחים דף ק״א ע״ב אלא שאהרן היה כ״ג ומשה שמש בארבעה בגדים. זית רענן בפ׳ תשא:

והסכימה דעתו וכו׳. שלא מצינו שציוה השיב״ה עליו ע״ז:

מששת ימי בראשית. כדאיתא בפ״א פ״ה מ״ו עשרה דברים נבראו ע״ש בה״ש וכו׳ והלוחות. מפרש:

שנאמר והלוחות מעשה אלהים. מסתמא מששת ימי בראשית היו כי אין כל חדש תחת השמש ועוד המכתב הוא מי׳ דברים שנבראו ערב שבת ביה״ש. אא״מ נ״י. אבל לוחות אחרונות אמר הקב״ה למשרע״ה פסל לך ושל סנפרינון היו:

אל תיקרי חרות אלא חירות וכו׳. זהו מלתא באנפי נפשיה שמפרש אגב הפסוק. א״נ לולא נשתברו לוחות ראשונות לא שלטה אומה ולשון בישראל. גם לא נשתכחה תורה מישראל ועפ״ז מפרשים הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו שלוחות ושברי לוחות מונחות בארון כדאיתא בברכות ח׳ וב״ב דף י״ד ומנחות דף צ״ט ע״א ועיין במד״ש בפ״א פ״ו:

נטלן וירד. שם במס׳ שבת פר״ע מפורש מה שהשיב משה למה״ש:

מזקיקני וכו׳ ומחייבני. בילקוט איתא מזקיק אני אותן ומחייב אני אותן:

שנאמר ואתפוש וגו׳ ואשברם. הא דלא מביא מקרא המוקדם בפ׳ תשא וישלך מידיו וגו׳ משום דהך קרא מוכח יותר המלחמה ע״ז:

אם אני נותן לה כתובה. ברש״י פ׳ תשא על פסוק פסל לך איתא בשם מ״ר בזה״ל מה עשה השושבין קרע את הכתובה אמר מוטב שתהא נדונית כפנויה ולא כא״א וכו׳:

שכך כתוב בהן זובח וגו׳. דכל תרי״ג מצות כלולים בעשרת הדברות ורבינו סעדיה יסד לכל דבור מצות התלוים בה כאשר הבאתי לעיל פ״א ד״ה לוחות אבנים:

וחזרו למוטב. עי״ז יחזרו למוטב שלא יתיאשו מן התשובה על העבירה גדולה כי יהיו נדונים כפנויה:

אין דברים אלא בדאי. מכח זה יאמרו שנדונים כפנויה שעדיין לא נכתב הכתובה:

אלא שראה שפרח הכתב. א״כ היאך אתן להם לוחות שאין בהם ממש כדלעיל:

ויהיו שם כאשר ציוני. אע״ג דההיא בלוחות אחרונות כתיב מ״מ קאי גם כן על שברי לוחות (מפרש) והביא ראיה מספרי שהלוחות ושברי לוחות מונחים שם וכבר הבאתי לעיל שבג׳ מקומות בגמרא דידן נמי איתא הכי והיינו דקאמר דמפי הגבורה נאמר לו שישבר אותן כדכתיב כאשר צוני ה׳ ע״כ:

לעיני כל ישראל. מפרש רש״י בחומש שקאי על שברי הלוחות שנאמר ואשברם לעיניכם וגם על שאר נפלאות שעשה משה קאי לכך קאמר מה להלן נצטוה שבודאי לא עשה משה שום חדוש בלי רשות הקב״ה אף מסתמא בשברי לוחות נצטוה וכעין זה כתב המפרש:

במה אדם תופס במה שיכול לבוראן. ר״ל במעשה ידי אדם שייך תפיסה לאפוקי הלוחות מעשה אלהים המה ונשא את נושאיו וכאשר ראה משה שהרוחניות אזל מעתה יש בידו לעשות מה שרוצה כנ״ל והמפרש פירש בע״א ע״ש:

אשר שברת. סיפיה דקרא ושמתם בארון (דברים י) שישים השברים בארון. רש״י מנחות דף צ״ט סע״א:

יישר כחך ששברת. ולא אמר ליה בלשון כעס ש״מ הסכימה עמו דעת השכינה כשביטל תורה ושיברן כיון דנתכוין לטובה. רש״י שם ריש ע״ב:

חזקיה וכו׳ והסכימה דעתו וכו׳. משו״ה קחשיב הכא ארבעה דברים משום דבאותן ד׳ דברים הסכימה דעתו לדעת המקום כדלקמן וכדלעיל גבי משה לאפוקי במסכת ברכות דף י׳ ע״ב ופסחים דף נ״ו ע״א קאמר הגמרא ששה דברים משום דהתם ליתא שהסכימה דעתו וכו׳ כ״א על ג׳ הודו ועל ג׳ לא הודו ר״ל החכמים גם התם לא קחשיב הסיר הבמות כ״א גירר עצמות אביו וכו׳ בתוך שלשה דברים שהודו לו וגם נ״ל להשוות המדות במה דאיתא התם על סתם מי גיחון שלא הודו לו שאלו ואלו דברי אלהים חיים כי (בד״ה ב) תחלת קפיטל כתיב ויסתמו כל מעינות וגו׳ למה יבואו מלכי אשור ומצאו מים וגו׳. וע״ז הכוונה איתא שם שלא הודו לו שהיה לו לבטוח בה׳ שאמר וגנותי על העיר כפירש רש״י שם אבל בסוף קפיטל הנ״ל כתיב והוא חזקיהו סתם את מוצא מימי גיחון וגו׳ ולאו מטעמיה דלעיל כי אם מוכח שאפילו הקדוש ב״ה הסכים ע״י משום בהך מעשה יישרם למטה מערבה וכדמסיים הקרא ע״ז ויצלח חזקיהו בכל מעשהו. ועיין במהרש״א בח״א בברכות שמחלק ג״כ בהנך שתי מעשיות וה׳ יורני דרך אמת:

גנז ספר רפואות. כדכתיב (ישעיהו ל״ח:ג׳) והטוב בעיניך עשיתי ואמר רבי לוי שגנז ספר רפואות (ברכות דף י) לפי שלא היה לבם נכנע על חוליים אלא מתרפאין מיד. רש״י. והקשה הרמב״ם בפי׳ המשניות ס״פ מקום שנהגו דא״כ כשירעב האדם וילך אל הלחם ויאכל ממנו בלי ספק שיבריח מאותו חולי החזק חולי הרעב אם כן כבר נואש ולא ישען בה׳. והכותב בע״י מתרץ קושיא זו ע״ש. אלא נאמר כאשר נודה לשם בעת האכילה שהמציא לי מה שישביע אותי ויסיר רעבתנותי ואחיה ואתקיים כן אודה לו שהמציא לי רפואה ירפא חוליו כשאתרפא ממנו ומפני כן פירש שהיה להם ספר רפואות מודיע מענייני צורת הכוכבים והטלמסאות שצורה פלוני העשויה בזמן ועת ידוע מרפאת מחולי פלוני וזה היה קרוב להטעות הבריות אחר עבודת כוכבים ולכך גנזו. והמחבר זה הספר לא חברו אלא על דרך החכמה בטבע המציאות לא על דרך שיעשה אדם פעולה וכו׳ וכדרך שאמרו חז״ל סנהדרין דף ס״ח לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות. ובהקדמת הרמב״ן לפירוש החומש איתא ששלמה המלך כתב ס׳ רפואות הזה והובא כ״ז גם כן בתוס׳ יו״ט ס״פ הנ״ל והלח״מ על משניות הביא בשם תשב״ץ סימן תמ״ז כשהיה נח ובניו בתיבה היו עמו שדין ורוחין ולילין והיו מזיקין אותו עד שנעשה חולה ובא מלאך ולקח א׳ מבני נח לג״ע ולמד אותו רפואות וכתבו בספר עכ״ל תשב״ץ ובודאי כי כן מצא בדברי חז״ל עכ״ל:

כיתת נחש הנחשת. כדכתיב (במלכים ב י״ח:ג׳) ויעש הישר בעיני ה׳ וגו׳ הוא הסיר את הבמות וגו׳ וכתת נחש הנחשת וגו׳ כי עד הימים ההמה היו ב״י מקטרים לו וגו׳ וכתב המהרש״א בח״א בברכות דף י׳ הטעם שהניח דורות ראשונים ע״ש הנס שאין הנחש ממית אלא החטא ממית כמו צנצנת המן וכמטה אהרן שהניחו למשמרת מטעמים הנאמר בפסוקים ע״כ:

סתם מי גיחון. מי שלוח ולא זהו גיחון הנהר הגדול דבפ׳ בראשית הוא הסובב את כל ארץ כוש דההוא לאו בא״י הוא אלא מעין קטן הוא סמוך לירושלים שנאמר (מלכים א׳ א׳ ל״ג) והורדתם אותו על גיחון ומתרגמינן ותחתון יתיה לשילוחא. רש״י שם בברכות. ועמ״ש לעיל ד״ה חזקיה וכו׳:

ויצלח חזקיהו בכל מעשהו. פסוק בד״ה שם הוא ומזה מוכח שהסכימה דעתו לדעת המקום:

איזהו סייג שעשה איוב וכו׳. אדלעיל אפרק קמא קאי ואף איוב ונביאים וכתובים וחכמים כולם עשו סייג לדבריהם וקמפרש הכל לקמן:

מן הכיעור ומן הדומה לכיעור. כי סר מרע מיותר מאחר שהיה ירא אלהים חיים מסתמא הכל אם כן למה נאמר וסר מרע א״ו שעשה לו סייג וגדר מן הדומה לכיעור וכעין זה כתב המפרש ועיין ב״ב ט״ו:

א״כ מה ת״ל איש תם וישר. דמשמעו שקיים רק מה שהוא תם וישר בעיני כל הלא אפילו סייג ודומה לכיעור קיים:

שיצא מהול. מתיבת תם דייק וכדאיתא בנדרים דף ל״א ול״ב גדולה מילה שכל המצות שעשה א״א לא נקרא שלם עד שמל. שנאמר התהלך לפני והיה תמים (בראשית י״ז:א׳):

בצלמו. שאדם נברא בצלם שלו שלא היה צריך שום תיקון כלל. זית רענן ריש פ׳ בראשית:

ואף שת וכו׳. דכתיב גביה בדמותו ובצלמו פירוש שהיה כמו אדה״ר. שם בז״ר:

נח וכו׳ תמים. תמים דייק כדלעיל באיוב:

מלך שלם. שלם דייק שהיה שלם בכל גופו. מפרש:

יעקב איש תם. תם דייק כדלעיל:

כשם שיצא יעקב מהול כך יוסף. וזש״ה אלה תולדות יעקב שעיקר תולדות יעקב מה שהיה בו היה ביוסף ועיין רש״י בחומש שם ר״פ וישב:

ותרא אותו כי טוב. כלומר שהיה במלואו וטובו. ז״ר וכ״ה בסוטה דף י״ב ע״א אחרים אומרים נולד כשהוא מהול וע״ש בתוספות:

בלעם וכו׳ נאם שומע אמרי אל. ומסתמא היה בו מעלה יתירה משאר גויי הארץ שלא דברה השכינה עמהם ודוגמא לזה בבכורות דף ח׳ ע״א ומ״ש הני תלתא וכו׳ הואיל ודיברה עמהם שכינה ע״ש. א״ו נולד מהול. אבל דברי הז״ר והמפרש צע״ג:

דוד וכו׳ שנאמר מכתם. שהיה מכתו תמה שנולד כשהוא מהול. גמרא פ״ק דסוטה דף י׳ ע״ב. ופירש רש״י מכתו תמה מקום מילה שהוא ראוי למכה היה תם ושלם שלא הוצרך לחסרו:

ירמיה וכו׳ מרחם הקדשתיך. ואילו לא היה מהול מבטן אמו עדיין לא היה קדוש מרחם. כעין זה כתב מפרש:

ביום ההוא אקח את זרובבל וגו׳. וכתיב בתריה ושמתיך כחותם ודריש חותם לשון תם. ז״ר. א״נ דאיתא במס׳ סנהדרין דף ל״ז ע״ב שלתיאל ששתלו אל וכו׳ ומסתמא היה תמים כדמצינו באדה״ר שהיה מעשה ידי הקב״ה ונולד מהול וכעין זה כתב המפרש:

ברית כרתי לעיני. קאי אדלעיל שאיוב עשה סייג גם כן לעיניו:

אפילו בבתולה. בב״ב דף ט״ז ע״א איתא בא״א הרבותא גדולה מזה דאיוב רק דלאו דידיה לא מסתכל אבל אברהם אפילו בדידיה לא מסתכל דכתיב (בראשית י״ב:י״א) הנה נא ידעתי כי אשה יפת וגו׳ מכלל דמעיקרא לא הוה ידע וע״ש מהרש״א.

ונמצא אני מסתכל באשת איש. והובא בילקוט על פסוק זה באיוב ל״א בשם התנחומא לפיכך אמרו חז״ל שאסור לאשה לצאת בתכשיטים אף בחול לרשות הרבים לפי שהעם מסתכלין בה לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא תכשיטין לאשה (ר״ל אותן כ״ד תכשיטין הנאמרים בישעיה ג׳. ע״ל פ״ד ד״ה וקשטה) אלא שתהא מתקשטת בהן בתוך ביתה שאין נותנין פרצה לפני הכשר וכ״ש לפני הגנב עכ״ל ע״ש:

איזהו סייג שעשו נביאים. דלשון סייג סובל ג״כ דבר שהוא שמירה וקיום לדבר ועי״ל פ״א ד״ה מכאן אמרו וכו׳ וכן היא בפסוקים כמה פעמים לשבר האזן ולהבין הדבר כביכול אע״פ שאין לו דמות הגוף ודמיון:

כאיש מלחמות. ר״ל במלחמה יש כמה גבורים:

לא כאריה א׳. מדלא אמר ארי דהוי משמע ארי א׳ אבל אריה בה״א דהוא שם המין של כל האריות. מפרש:

והנה כבוד ה׳ וכו׳ עד משמיעין האזן מה שיכול לשמוע וכו׳. בילקוט יחזקאל מ״ג איתא בזה״ל וכי מי נתן קול במים לא הוא אלא הרי אנו מכנים אותו לבריותיו כדי לשכך את האזן מה שהיא יכולה לשמוע כיוצא בו אריה שאג וגו׳ וכי מי נתן כח באריה לא הוא אלא הרי אנו מכנים אותו לבריותיו כדי לשכך את האזן מה שהיא יכולה לשמוע ע״כ:

הרחק מעליה דרכך. ר״ל ארבע אמות כ״ה פ״ק דע״ז דף י״ז ע״א ובילקוט:

אפיקורסות. זה המבזה את התורה ות״ח ואפי׳ דקדוק א׳ מד״ם עיין כ״ז באריכות פ׳ חלק (סנהדרין דף צ״ט) ובמסכת ד״א רבה פ״ב כתבתי הטעם למה האפיקורוס היה בכלל מורידין ולא מעלין כדאי׳ בשו״ע י״ד סי׳ קנ״ח ס״ב:

ואל תכנס לשם. אפילי שלא תכנס בין האפיקורסים רק במבוי שהם שם גם בדרך זה אל תכנס לשם שמא תכשל בם שאם תכנס במבוי שלהם סופך שתלך בין האפיקורסים עצמם. מפרש:

שומע וכו׳ וחוזר. שלא אתפתה אחר מעשיהם של תהו ובהו ולא ישתקע הדבר אלי. מפרש:

ת״ל כל באיה לא ישובון. כל הממירים אחר שנאבקו במינות אינם שבין. רש״י במס׳ ע״ז דף י״ז ע״א:

ולא ישיגו ארחות חיים. שם בגמרא מקשה וכי מאחר שלא שבו היכן ישיגו ה״ק ואם ישובו לא ישיגו ארחות חיים ופרש״י ואם שבין ממהרין למות מתוך צרה וכפיית יצרם וזו גזירת המלך עליהם למות ע״כ:

אל תלך בשוק זה. משום לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב שם ועיין פ״ו דיבמות דף ס״ג:

ועצומים כל הרוגיה. כמ״ש בשמשון שהיה איש עצום וגבור ונהרג על ידה. כ״כ המהרש״א שם ביבמות בח״א:

רג״א עד קרות הגבר. במשנה ראשונה דמס׳ ברכות איתא רג״א עד שיעלה ע״ה:

כיצד. ארבנן קאי מפני מה אמרו חכמים רק עד חצות הרי זמנה כל הלילה. גמ׳ שם דף ד׳:

קימעא. מעט. רש״י:

אקרא קיש. שם בגמרא איתא אקרא ק״ש ואתפלל וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה:

ואם רגיל וכו׳. ילמוד או יקרא בין השמשות עד צאת הכוכבים כדי לחבר יום ולילה בתורה וכדאיתא במג״א ריש סי׳ א׳ בשם של״ה. ואח״כ בצאת הכוכבים זמן ק״ש בעונתה:

ואם לאו קורא ק״ש. שם בגמרא ברכות ליתא האי ואם לאו אלא הכי גרסי׳ שם ואם רגיל לשנות שונה וקורא קריאת שמע ומתפלל ואוכל פתו ומברך ע״כ:

על דברי חכמים. עיין שבת דף קנ״ו ומסכת ע״ז דף כ״ז ע״ב:

חייב מיתה. מקשה שם בברכות הגמרא מ״ש בכל דוכתא דלא קתני חייב מיתה ומ״ש הכא דקתני חייב מיתה אב״א משום דאיכא אונס שינה ואב״א לאפוקי ממאן דאמר תפלת ערבית רשות קמ״ל דחובה ופרש״י משום אונס שינה התוקפו לעבור על דברי חכמים הוזקקו להזהירו יותר:

רבג״א. בברכות דף ח׳ ע״ב הוי הך רג״א פיסקא ממשנה ראשונה רג״א עד שיעלה ע״ה וכו׳ ואח״כ מתחיל תניא רשב״י אומר פעמים שאדם קורא ק״ש שתי פעמים בלילה אחת קודם שיעלה ע״ה ואחת לאחר שיעלה ע״ה ויוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה הא גופא קשיא אמרת פעמים שאדם קורא ק״ש שתי פעמים בלילה אלמא לאחר שיעלה ע״ה לילה הוא (עד הנץ החמה. רש״י) והדר תני יוצא בהן י״ח אחת של יום ואחת של לילה אלמא יממא הוא לא לעולם ליליא הוא והא דקרי ליה יום דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא ופרש״י דקיימי בההוא שעתא הלכך זמן ק״ש דיום הוא דגבי ק״ש ובקומך כתיב והא קיימי. אריב״ל הלכה כרשב״י ע״ש:

שב״ש אומרים. והעמידו תלמידים הרבה שבש״א כצ״ל וכ״ה בס״א וקאי אפיסקא דפ״ק הם אמרו שלשה דברים וכו׳ אבל במד״ש מיישב ג״כ הגירסא דהכא אע״פ שבה״א לכל אדם ישנה אעפ״כ יעשה הרב סייג וגדר לסודות התורה שידע למסרם לתלמיד הגון וללמוד לכל א׳ כפי יכלתו וסברתו ע״ש:

ובן אבות. ר״ל מיוחס:

ועשיר. כדי שיכול ללמוד בלי דאגות וטרדת פרנסה:

ויצא מהם. רבותא שאפי׳ גם תולדותיהם היו ת״ח. ועל שאמר ב״ש עשיר לא חש ב״ה להשיב כי איתא במש׳ נדרים דף פ״א ע״א הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה. ופירש הר״ן שם הזהרו מבני עניים להשתדל ללמדם תורה שמהן תצא תורה שאין להם עסק אחר ועוד שדעתן שפלה עליהם ע״כ. שנאמר יזל מים מדליו בפרשת בלק ופי׳ המהרש״א בח״א שם התורה נקרא מים כמש״ה הוי כל צמא לכו למים (ישעיהו נ״ה:א׳) ופי׳ יזל מים שהוא התורה מן הדלים שיהיה זרעו של הדלים במים רבים דהיינו ת״ח עכ״ל. ובמ״ר וילקוט רות סי׳ תקצ״ז איתא אמרה תורה לפני הקב״ה רבש״ע תן חלקי בשבט של עוני שאם עשירים עוסקים בי יהיו מתגאים אבל כשהם עניים הם מתעסקים בי והם יודעים שהם רעבים ושפלים שנאמר נתן הסכל במרומים רבים ועשירים בשפל ישבו (קהלת י׳:ו׳) עכ״ל ונ״ל שאפשר כל כוונתם לאו דוקא בעניים בממון כ״א עניו בדעת ושפל רוח בעיניו כי ע״ז נאמר אשכון את דכא ושפל רוח (ישעיה נ״ז ט״ו):