בן זומא. הוא ר״ש בן זומא. ובן עזאי הוא ר״ש ב״ע ולפי שלא האריכו ימים נקראו בשם אביהם. ל״א אלו ג׳ לא נסמכו כדאמרינן בסנהדרין דף יז ע״ב היושבים לפני חכמים שמעון ב״ע ושמעון ב״ז ושמעון התימני. רש״י:

הלומד מכל אדם. ואפילו מי שאינו גדול ממנו בחכמה הולך ולומד ודוחק ונכנס בכל מקום שהם בני תורה ואינו מתבייש. רש״י:

מכל מלמדי וכו׳. כל מי שבא ללמדני הייתי משכיל ושומע לדבריו שלא בושתי:

השכלתי. כלומר הייתי לומד תורה מכל מלמדי דאין לפרש שר״ל שנעשה משכיל יותר מן מלמדיו שאין זה חדוש שלאחר שלמד האדם מלומדיו שהוא מתחכם ומשכיל יותר ממה שהשכילו מלמדיו. זקיני בד״ח ותוי״ט:

איזו עלוב שבעלובים. שיש עלובין שהמה רק בדבר א׳ עלוב ולא בכל הדברים. אבל אם הוא עלוב כמשה רבינו ע״ה שהיה עניו מאד בדעתו בכל דרכיו הוא עלוב בכל כדאיתא בילקוט ועי״ל פ״ט ד״ה והאיש משה:

איזה עשיר שבעשירים. שיעמיד בעשרו תמיד ויהיה עשיר בעשירים:

זהו ששמח בחלקו. בחלק שהקב״ה מזמין לו הכל נוטל בעין יפה ויש לו חירות נפש ולב טוב באותו חלק שהקב״ה מזמין לו בין טוב ובין רע בין רב ובין מעט ואינו מצטער להיות רדוף ולהוט לאצור ולקנות יותר מחלקו ואילו לא היה משמח מיגיע כפו שהוא אוכל מאי אשרי איכא. אפי׳ עשיר שבעשירים ודואג ועצב בחלקו הרי הוא כעני שבעניים א״ו באוכלו בשמחה קאמר ומדקמשבח ליה קרא הכי אלמא עשיר קרי ליה. רש״י:

שנא׳ אשריך וכו׳. בעוה״ז שלא תצטרך לבריות. ולהעוה״ב דזה שהוא נהנה מיגיעו לא בא לידי גזל ונוחל שני עולמות. רש״י. לאפוקי אם הוא להוט אחר הון רב מסתמא נותן עיניו בממון אחרים וא״א שלא יהיה מעורב בו פרוטה א׳ של גזל וכתיב (ירמיהו י״ז:י״א) עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו. וכשהוא שמח בחלקו אינו נבהל לפרוטה של גזל ושום נדנוד איסור א״כ אותו מעט שיש לו לא ימוט לעולם לכן יאות לקרות לו עושר. מפרש:

איזהו גבור שבגבורים. שראוי שיתהלל בגבורתו. ר״ב:

את יצרו. יצה״ר נקרא יצר סתם לפי שקדם ושליט בגוף הוא לבדו. מד״ש בשם הר״י קארו. וכתב עוד לפי שרוב העולם הולכים אחרי שרירות לבם הרע כי טבעם נטוי אליו יותר כי יצה״ט הוא איש מסכן וחכם ואין עוזר לו וכאילו אינו יצרו של האדם רק היצה״ר ולכן היא גבורה נפלאה לכבוש את יצרו ולהכניעו תחת כפות רגלי יצה״ט ע״כ:

שנא׳ טוב ארך אפים מגבור. הכי הוי פרושו דקרא טוב ארך אפים הבא מצד הגבורה של כבוש היצר לא מצד רכות הטבע וכן מושל ברוחו מלוכד עיר מן המלך שלאחר שכבש את העיר ובאו לידו האנשים המורדים בו מושל ברוחו ואינו הורגן. ר״ב:

מלאה גבורים. כדאיתא פ״ה דסוכה דף נב צדיקים נדמה להם כהר גבוה ויהיו בוכים על שנזכרים בצער שהיה להם לכבוש אותו בחייהם כפרש״י שם. ועל הא דאיתא התם שגם הקב״ה מתמיה ובעיניו יפלא שנאמר וכו׳ הארכתי בחדושי בס״ד:

עלה חכם. סיפא דקרא וירד עוז מבטחה ר״י ור״נ ר״י א׳ עוז זו תורה שנאמר ה׳ עוז לעמו יתן. מבטחה שבטחונה בה ומתן שכרה בצדה רנ״א וכו׳ מבטחה שכל מי שיגע בה בטוח שהוא גוזר ואחרים מקיימים אותו כדאיתא בילקוט ע״ש:

גבורי תורה. דע״י מתיש כח היצה״ר כדאיתא שם בסוכה אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ״ד. מפרש. וה״פ מה שעלה חכם וכבש עיר גבורים הוא מכח התורה שהיה מתגבר בה וזה אין גבורים אלא גבורי תורה שעיקר גבורה שמתגבר א״ע ע״י התורה כנ״ל. עיין ספ״ק דקדושין דף מ:

וי״א מה״ש. שהצדיקים מתגברים יותר במעלתם ממה״ש שהמלאך נקרא עומד והצדיקים נקראים הולכים ממדרגה למדרגה. והילקוט תהלים מביא ראיה אחרת ממ״ת וממרע״ה:

ר׳ נהוראי אומר. בשבת דף קמז ע״ב איתא שהיה ר׳ נחמיה ואמרי לה שהיה ר״א בן ערך ולמה נקרא שמו ר׳ נהוראי שמנהיר עיני חכמים בהלכה. רש״י. ובעירובין דף יג ע״ב איתא תנא לא ר״מ שמו אלא רבי נהוראי ולמה נקרא וכו׳ וקצת צ״ע סוף קדושין וסנהדרין דף צט ע״א דאיתא רמ״א וכו׳ ר׳ נהוראי אומר וכו׳ נמצא לכאורה מוכח שר״נ לאו ר״מ הוא [בס׳ יוחסין כתב בשם ר״ח דר״מ לאו היינו ר׳ נהוראי ובעירובין שם צ״ל לא ר״מ שמו אלא ר׳ מיישא שמו ואיידי דנקט לא ר״מ שמו. נקט לא ר׳ נהוראי כו׳ ולא קאי על ר״מ ע״ש וכן מוכרח דלא קאי על ר״מ דנהוראי שמו ולמה נקרא שמו כו׳ דהרי שמו העיקרי נהורא עמו שרי ואמאי הוכרחו לקרותו שם אחר לומר שמאיר עיני חכמים] וי״ל:

הוי גולה למקום תורה וכו׳. עיין במפרשים בפ״א פ״ד מי״ד:

הוא היה אומר. משמע שר׳ נהוראי אמר הכי. ובפ״א פ״ד מ״ג איתא שבן עזאי אמר כן:

אל תהי בז לכל אדם. אל תבזה שום אדם שבעולם. א״נ אל תהי דוחה לשמוע שום חכמה שלא תאמר מה לי לשמעה אפשר לי לשמוע כל שעה שארצה אלא מאחר שזכית לשמעו שים לבך להבינו והיינו נמי דבר שא״א לשמוע שסופו להשמע. רש״י:

ואל תהי מפליג לכל דבר. שאתה שומע שאם מעכשיו א״א לה להיות עתיד הוא להיות אח״ז. מפליג כמו מפליגין בדברים. רש״י. והר״ב כתב אל תהי בז וכו׳ לומר מה יוכל פלוני להזיק לי. ואל תהי מפליג לכל דבר. מרחיק לכל דבר שיש לחוש עליו אל תאמר רחוק הוא שיהיה ואין לדאוג ממנו ע״כ:

יחבל לו. הבוזה א׳ מד״ת סוף מתמשכן עליו כד״א אם חבל תחבול שלמת רעך. ילקוט:

וירא מצוה הוא ישלם. יקבל שכר. רש״י:

לעגלה שכיבשוה. שבעודה קטנה מלומדת בעול ואוהבת אח״כ הדישה שרגילה בה. כן בתורה מי שלמד בילדותו לא ימוט ממנו בזקנותו שההרגל נעשה טבע:

כפרה סוררה. ענין מרידה ואינה מושכת בעול:

לשה בחמין. שע״י החמין נתחמצה העיסה ועולה למעלה לאפוקי בצונן נשאר העיסה כאבן דומם ואינה עולה. כך בילדותו השכל מתגבר גם כי יזקין לא יסור ממנה כי זקני ת״ח כ״ז שמזקינין דעתן מתיישבת כדאיתא סוף מס׳ קנים כעין זה כתב המפרש:

על נייר חדש. שדיבקה שם יפה ואינו נמחק לעולם כך הלומד בילדותו אינו שוכח לעולם רש״י:

והלומד תורה בזקנותו. אדם שהתחיל בזקנותו שוכח הכל מיד ומאבד מהר כמו כתיבה על נייר מחוק שאין הכתיבה שעל המחק אדוקה ועומדת אלא שנמחק והולכת. רש״י:

על נייר ישן. בפ״א ספ״ד הגירסא על נייר מחוק וע״ש בתוי״ט שמקיים גרסא ההוא:

רשב״ג מוסיף וכו׳. ושבזקנותו אינו לומד לבסוף כלל והוא מתרחק ממנה כמשל הזקן שנשא בתולה:

כחצים ביד גבור. להלחם בם את אויביו:

כן בני הנעורים. התלמידים שאדם מעמיד מנעוריו:

אשר מלא את כצ״ל מאותם חצים. אשפה תיק החצים שקורין קוברי״ן בלעז רש״י וסיפיה דקרא לא יבושו וגו׳:

שונה. לומד עיין סנהדרין דף צט סע״א:

כ״א יגדלו. ואף אם יגדלו בניהם וינצלו מהמקרים ההם מ״מ ימותו בנערותם ולא יבואו לזמן שיקראו אדם וזהו ושכלתים מאדם כי מי שבניו מתים קרוי שכול. מפרשים:

א״ת ושכלתים אלא ושכחתים. ולכך כתיב שכול כדמצינו בדואג שלא מת עד ששכח תלמודו והיה שכול קודם חצי ימיו כדאיתא סנהדרין דף סט ע״ב והיינו הסמיכות בפ׳ משפטים לא יהיה בך משכלה וגו׳ את מספר ימיך אמלא ר״ל אני מבטיחך שלא תשכח התורה ונמשך מזה את מספר ימיך אמלא. מפרש:

הלומד תורה בילדותו. אינו שוכח מהרה כדלעיל על נייר חדש. ונמצא אם קשה לו דבר במקום זה מתרץ ע״י סוגיא אחר כי ד״ת עניים במקום זה ועשירים במקום אחר ע״כ יש בידו רפואה לרפאות לא כן הזקן ששוכח אין בידו רפואה זו רק האיזמל בידו שהקושיא במק״ע:

יהיו מצויינים לך זמ״ז. כדאיתא בעירובין דף נד א״ר חסדא אין התורה נקנית אלא בציונין דכתיב הציבי לך ציונים עשה ציונים לתורה:

זה בצד זה. פעמים מתרץ ממקום קרוב פעמים ממקום רחוק:

שנאמר קשרם על אצבעותיו. שתוכל להראות באצבע מיד שכך הוא במקום פלוני:

כתבם על לוח לבך. מכח שהיא כתובה על לוח לבך אתה זוכר הכל:

ואומר קשרם על לבך תמיד. אם התלמודך תמיד נקשר בלוח לבך זה היא ענדם עדוי וקשוט יפה לגרגרותיך. ועיין מפרש שמאריך הכא: