רי״א כל המכבד את התורה. שאינו מניחה אלא במקום קדש ולא על ספסל שיושבים בו ב״א ולא גם תורה ע״ג תורה ד״א כל המכבד את התורה שאינו מלמדה לתלמיד שאינו הגון שנאמר יפוצו מעינותיך חוצה (משלי ה׳:י״ז) לתלמיד הגון. ואין לזרים אתך לתלמיד שאינו הגון. רש״י. והר״ב כתב כל המכבד וכו׳ הדורש החסירות והיתירות שבתורה ומראה טעם על כל קוץ וקוץ לומר שאין בה דבר לבטלה אין לך כבוד תורה גדול מזה א״נ המכבד ס״ת ולומדי תורה והעוסקים בה כל אלו בכלל המכבד את התורה הם:

גופו מכובד על הבריות. כלומר על כל הבריות שבעולם ואפי׳ בע״ח כי חוט של חסד משוך עליו. ועם אבני השדה בריתך (איוב ה׳:כ״ג) וחית השדה השלמה לך. וכעין מוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ כי ברצות ה׳ דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי ט״ז:ז׳) וארז״ל במ״ר בראשית פנ״ד וילקוט אפי׳ הפרעושים וכן מצינו אותן העופות שבאו לכבוד אותו חכם והיו סוככים בכנפיהם עליו ואפשר עוד הפי׳ גופו יהיה מכובד יותר על כל הבריות המכובדות שבעולם כי התורה היא מדברים שאין לה שיעור וכן המכבדה כבודו בלא שיעור: מד״ש:

ד״א כי מכבדי וגו׳ כצ״ל. מפרש. ובפ״א רפ״ד איתא האי פסוק על דברי ב״ע איזהו מכובד וכו׳ את הבריות:

שנאמר לסוסתי. בפ׳ חלק (סנהדרין דף צד ע״א) איתא ט״א שפרע לו הקב״ה בעצמו משום שחירף בעצמו דכתיב מי ה׳ אשר וגו׳ נפרע הקב״ה בעצמו שנאמר וינער ה׳ את מצרים וגו׳ סנחריב שחירף ע״י שליח וכו׳ ע״ש:

כ״י היתה משבחת. כלומר שנמוגו כל יושבי כנען וכל יושבי תבל היו משבחין לישראל על הגדולות והנפלאות שנעשו להם:

ריב״ק וכו׳. בילקוט ש״ה וחבקוק ג׳ איתא בשם מכילתא בזה״ל דרש ר׳ פפייס רכב פרעה על סוס זכר נגלה עליו הקב״ה על סוס זכר שנאמר דרכת בים סוסיך רכב פרעה על סוס נקבה כביכול נגלה עליו על סוס נקבה שנאמר לסוסתי ברכבי פרעה ע״ש וכ״ה הכא בס״א:

מרום הרים. הר הבית:

ירכתי לבנון. זה בהמ״ק שמלבין עוונות:

ואכרות קומת ארזיו. לא אלך לארצי עד אשר אחריבנו מן המקדש והן שריו וגבוריו:

ואבוא מרום. כצ״ל הגם שבמלכים ב׳ י״ח כתיב מלון אבל הכא איתא סדר הפסוקים מישעיה ל״ז. ועיין סנהדרין שם צ״ד מפרש הגמרא באריכות כל הסוגיא והמאמר גם כמה שנויים איתא התם:

קיצו. סופו ר״ל לסוף גבהו וזה בהמ״ק:

יער כרמילו. טוב שבחו וכובד חזקו ומליאת ארצו ויופי הדרו:

אני קרתי ושתיתי. כלומר התחלתי בכל מעשי וגמרתי והצלחתי כזה הכורה בור ומוציא מים ומצליח:

קרתי לשון מקור:

ואחריב בכף פעמי. באתי לצור על עיר הבטוחה בחוזק נהרותיהם הבאתי עליהם גייסות רבים וכלו מימי נהרותם בשתייתם ובשתיית בהמתם ומדרך כף רגליהם:

יאורי מצור. יאורי עיר הבאה במצור ואחריב לשון הוה כלומר כן דרכי תמיד. כ״ז מפרש״י שם:

ר״י וכו׳ הלומד ע״מ ללמד וכו׳. עיין במפרשים פ״א פ״ד מ״ה:

הוא היה אומר. משמעו ר״י בנו של ר״י ב״ב אבל בפ״א ספ״ב איתא זה בשם ר׳ טרפון ע״ש:

לא כל התורה כולה. שם איתא לא עליך המלאכה לגמור וכו׳ ופי׳ הר״ב לא שכרך הקב״ה לגמור את כולה כדי שתפסיד שכרך אם לא תגמרנה. ושמא תאמר איני לומד ואיני נוטל שכר לא אתה בן חורין ליבטל ע״כ העול מוטל עליך לעבוד:

מוסיף שכר הרבה. ולא תעלה על דעתך שכשתקבל המתנה הרמוזה במתן ובהרבה שינוכה משכרך מד״ש וכתב זקיני בד״ח אבל תשלומין לא שייך לומר הרבה כי אין התשלומין רק מה שראוי לשלם ולא הרבה אבל שכר מתרבה עכ״ל ועיין סוף מנחות:

בן חסמא. גרסת התוי״ט בפ״א ספ״א ר״א חסמא ע״ש הטעם ע״פ מדרש:

קינין. קרבנות העוף קרויין קינין לשון קן צפור ויש בהן הלכות חמורות כגון אם נתערבו חובה בנדבה או עולת העוף שמעשיה למעלה בחטאת שמעשיה למטה. ר״ב:

ופתחי נדה. הל׳ נדה שאבדה וסתה וצריכה לשמור עד שתחזור לפתחה ופעמים שהיא צריכה לטבול צ״ה טבילות לדברי האומר טבילה בזמנה מצוה. נ״א נדה שאבדה פתחה ואמרה עד א׳ טמא ראיתי ואיני יודעת אם בימי נדה או בימי זיבה פתחה י״ד יום שאינה חוזרת לפתחה עד ט״ז יום כדמפורש בנדה דף כט. רש״י ור״ב:

הן הן גופי הלכות. כלומר אל יהיו קלות בעיניך אלא שים לבך עליהם כי חמורות הן יותר מדאי ותמצא בהן עומק גדול. רש״י. והר״ב כתב הן הן גופי הלכות עיקר תורה שבע״פ שמקבלים עליה שכר ע״כ ולא בא למעט שאר הלכות ח״ו אלא לפי שהן דומים לתקופות וגימטריאות שהן חשבונות בעלמא ושמא תאמר שאין מקבלים עליהם שכר לזה קאמר שהן הן גופי תורה כעיקר תורה שבע״פ ומקבלין עליהן שכר ועיין עוד מזה בתוי״ט:

הלכות. הדינין והעבודות. גמרא בחגיגה דף י׳ ע״א:

והטהרות והטמאות. כ״ה שם במשנה:

והנדות. שם איתא ועריות:

הן הן גופי תורה. מקשה בגמרא שם סוף הפ׳ הני אין הנך לא אלא אימא הן והן גופי תורה ופרש״י אלו ואלו:

סידור של שלחן. ר״ל הלחם הפנים שהיו מסדרין בשלחן של היכל בכל שבת החדשה. והיו לוקחין הישינה. ועי״ז נשתלחה הברכה לעולם והסי׳ שלחן מלכים ולכך היה ג״כ השלחן בצפון כי מצפון זהב יאתה (איוב לז כ״ב) כדאיתא ספ״ק דיומא:

ועשיית ב״ד וקיומיהן. ועי״ז מקיימים אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו וזה מביא טובה לעולם שחלין כל הברכות הנאמרים שם ונתתי גשמיכם וגו׳. וכן יתרו אמר על מנוי דיינים וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום:

האומר אין הלכה זו נבראת וכו׳. כדאיתא סנהדרין דף צט ע״א תניא אידך כי דבר ה׳ בזה האומר אין תורה מן השמים ואפי׳ אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב״ה אלא משה מפי עצמו זה הוא כי דבר ה׳ בזה ואפי׳ אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מדקדוק זה מק״ו זה מג״ש זו (ר״ל שכופר בפירושה והוא תורה שבע״פ. רמב״ם הלכות תשובה פ״ג ה״ח) זה הוא כי דבר ה׳ בזה ע״כ ע״ש:

ממדה שאין לה קצבה וכו׳. ר״ל התורה שהיא ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים ושמא תאמר מה לי לייגע כחי לריק סוף סוף בלתי אפשר לגומרה וגלל זה נשא משלו לקחת מוסר שלא יתבטל רגע א׳ והיינו לא׳ שהיה נוטל מי ים וכו׳ עד היה מקצר בדעתו ר״ל שנתן אל לבו שהמלאכה זו לא תועיל לו באשר שא״א לגמרה ולכך היה מתעצל עד שבא א׳ ומזרז אותו מה איכפת לך הרי דינר זהב אתה נוטל בכל יום. מפרש. וכדאיתא לפני זה לא כל התורה וכו׳ כל המרבה מוסיף שכר:

יהי כבוד תלמידך וכו׳. שאתה מתפאר בו והרי כבודו הוא כבודך לפיכך דין הוא שיהיה חביב עלך כשלך ככבוד עצמך. אבל בכבוד חבירך לא מצי למתני חביב שהרי אין חלק בכבודו של חבירו דמה טיבו של כבוד חבירו אצל כבוד שלו לפיכך תלה כבוד חבירו כמורא רבו:

ומורא רבך וכו׳. דהא דרשינן את ה״א תירא לרבות ת״ח וכ״ש לרבו ומוראו מפורש פ״ק דקדושין לא ישב במקומו ולא יסתור דבריו. רש״י וכתב במד״ש אם כבוד תלמיד ככבוד חבר וכבוד חבר כמורא הרב א״כ הכל שוה אלא אינו משוה אותם לגמרי רק לענין החביב הוא דמשוה אותם כלומר שיהיה חביב עליו כפי שהוא בטבע אוהב וחביב בעיניו לכבד או לירא במי שהוא מדרגה גדולה מזו ומלת חביב נמשכת לכולם עכ״ל:

תלמידו וכו׳ ככבוד חבירו. צ״ל חביב עליך כשלך:

בי אדוני. עיין בתוי״ט שם שוקלו כנגד שכינה. לכך אמר יהושע כלאם שמי שהמרה בך כאילו המרה נגד כבוד שמים:

מפני שבראשונה היו אומרים. אדלעיל קאי ויען יהושע וכו׳ מה שהיו אלדד ומידד מתנבאים וכדאיתא בסנהדרין דף יז רב נחמן ב״י אומר על עסקי גוג ומגוג היו מתנבאים שנאמר וכו׳ והאדר״נ משמיענו עוד דברים אחרים שהיו מתנבאים מה שעתיד להיות דגן ביהודה. ותבן בגליל שהדגן בגליל היה נחשב נגד דגן שביהודה לתבן. ובעבר הירדן היה גרוע הגידול שהיה נחשב רק למוץ וכדאיתא במנחות ר״פ כל הקרבנות. ומה שמדייק תיבת שבראשונה היו אומרים דאיתא התם בסנהדרין אלא למ״ד משה מת למה אמר מי יתן וגו׳ מינח הוי ניחא ליה (בתמיהה) לא סיימו קמיה לכך מדייק שלא היו אומרים לפני משה כל נבואתם כ״א מה שהיו אומרים בראשונה:

חזרו לומר. ועוד היו מתנבאים שלבסוף בעקבות החורבן אין דגן ביהודה אלא יהיה נחשב לתבן ולא כאשר היה מקדם וכן לפי ערך בגליל יהיה נחשב רק למוץ וכו׳ וכדאיתא סוף סוטה מי״ב רשבג״א משום ר׳ יהושע מיום שחרב בהמ״ק אין יום שאין בו קללה ולא ירד הטל לברכה וניטל טעם הפירות ר׳ יוסי אומר אף ניטל שומן הפירות ע״ש והמפרש האריך בשני אופנים דרך דרוש וגם רוצה להגיה והנלע״ד בדרך פשוט כתבתי: