מפיסקא רבי אחאי בן יאשיה עד בעשרה מאמרות שייך עוד לסיום פ״ל זה עמ״ש לקמן באריכות בס״ד:

רבי אחאי בן יאשיה אומר הלוקח תבואה מן השוק וכו׳ עד הפיסקא בעשרה מאמרות נברא העולם. לא ידעתי איך שייך הכא בפרק זה להקדמה על בעשרה מאמרות כי ראוי היה להתחיל הפרק בעשרה מאמרות כאשר הוא בפ״א פ״ה לכן נלענ״ד שבאמת ראוי להגיה שדברי רבי אחאי בן יאשיה שייכים עוד לעיל סוף פ׳ הקודם וקאי אריש הפרק למ״ד כי כן תמצא ברוב הפרקים של אדר״נ שמפרש מתחלת המשנה עד לבסוף ושם בפ׳ ל׳ התחיל רבי נתן בן יוסף וכו׳ כל המקיים ד״ת מעוני וכו׳ ומפרש ג״כ רבי אחאי בן יאשיה איך נקראת מקיים התורה מעוני היינו נמי אם צריך ליקח תבואה מן השוק וכו׳ וכדמצינו כה״ג במנחות דף ק״ג ע״ב מתיב רבי יצחק בר ביסני וכו׳ אישתיק א״ל רבי זריקא מ״ט לא קא מהדר מר א״ל היכי אהדר ליה דא״ר חנין והיו חייך תלואים לך מנגד (דברים יח) זה הלוקח תבואה משנה לשנה (ופרש״י שאין לו קרקע לזרוע והיינו חייו תלואים שאינו יודע אם יהיה לו מעות לשנה הבאה) ופחדת לילה ויומם זה הלוקח תבואה מע״ש לע״ש. ולא תאמין בחייך זה הסומך על הפלטר וההוא גברא על הפלטר סמיך ופירש״י אדידיה קאמר דהא אפלטר סמכינא ואין דעתי מיושב להשיב לו ר״ל תשובה על הקושיא עכ״ל ע״ש נמצא לפ״ז משמיענו בזה הכא שפיר שאם סמיך על הפלטר ואעפ״כ לומד תורה שזה נקרא מקיים תורה מעוני כנ״ל להגיה זה התחלת הפרק שייך לסוף פרק דלעיל. ואגב ע״י העתקת גמ׳ מנחות הנ״ל תראה ג״כ קצת שנוי הלשון דהתם כמו הכא:

חפור וקבור. משום שנא׳ ע״ז ולא תאמין בחייך ובמ״ר ריש מגלת אסתר מפורש יותר שרבי ברכיה אמר שלא דברה תורה במתים ר״ל הקונה מן הפלטר ע״ז חשוב כמת אלא התורה דברה הלוקח וכו׳ ע״ש:

המתגדל על שדי אמו. כי אז שבע לאפוקי היונק מאחרים אינו שבע כדלעיל וקצת נראה טעם הדבר משום שהתינוק היונק משדי אמו נקרא טפי יונק משלו שמאחר מחמת לידתו איברים של אמו מתפרקים ודם נעכר ונעשה חלב כדאי׳ בנדה דף ט׳ נמצא הוא בעצמו הגורם ליניקת חלב שלו לאפוקי אם יונק מאחרים לא הוי הוא הגורם לחלב שתבא מתחלה ואינו שבע כדין המצפה על השלחן אחרים וק״ל:

ואצ״ל משל אחרים. כדאיתא בר״ש ותוי״ט פ״ק דערלה מ״ה בשם הירושל׳ זמורה או יחור שהבריכה באילן אחר ויונקה ממנו וכו׳ ונוכל לעמוד על זה בעלין שכשהיא יונקת מן הזקינה הופכת עליה שלא יעמדו נגד העלין של אב. ואם לאו הופכת עליה כלפי עלי הזקינה וסימן לדבר דאכיל מחבריה מתבייש להסתכל בו עכ״ל ועפי״ז אמר אדמ״ו החסיד האמיתי הרב הגאון אב״ד דק״ק ליסא מוהד״ט נ״י זש״ה הביטו אליו ונהרו ופניהם אל יחפרו וק״ל. ע״כ לפ׳ הקודם. ומעתה מתחיל פל״א בעשרה מאמרות וכו׳:

בעשרה מאמרות. ט׳ ויאמר ובראשית נמי מאמר הוא שנאמר בדבר ה׳ שמים נעשו (תהילים ל״ג:ו׳). רש״י. כי יש באותיות בראשי״ת בארשת כמו וארשת שפתיו (תהילים כ״א:ג׳). מד״ש בשם רבי אפרים ז״ל:

וכי מה צריך לבאי עולם בכך. מה אנו למדין ממנו שהקב״ה נזקק לברוא העולם בי״מ כדאי היה לבוראו בדבור אחד אלא לכך טרח כדי ליתן פרעון גדול לרשעים שמאבדין את העולם שטרח הקב״ה כ״כ לבוראו בי״מ וכדי ליתן שכר טוב ומרובה לצדיקים וכו׳. רש״י. ומפרש זקיני הגאון בס׳ ד״ח לא שהיתה שאלה על הבריאה עצמה למה היתה בי״מ אלא שר״ל שיש לנו ללמוד מהבריאה שהיא בי״מ לימוד מוסר נאה לפי שהלא במאמר אחד יכול להבראות ויצא לנו ממה שנברא בי״מ להפרע וכו׳ אבל לא שלכך היתה כוונת הבריאה בי״מ כדי להפרע וכו׳ שאין זה ממדת טובו יתברך לעשות פעולה יתירה כדי להפרע וכו׳ עכ׳ל:

כאילו קיים עולם מלא וכו׳. שאם העולם מחצה זכאי ומחצה חייב מכריע במצוה א׳ עולם כולו לכף זכות כדאי׳ ספ״ק דקדושין. א״נ במצוה נותן חיות וקיום לנפשו והמקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא ומזה תדין ברשעים הכל להיפך כ״כ הרב ועי״ל פכ״ח ד״ה כאילו משים שלום בישראל מש״ש בס״ד:

שכן מצינו בקין וכו׳. מבואר בסנהדרין דף לז ע״א ע״ש:

תולדות אדם. סיפיה דקרא ביום ברא וגו׳ בדמות אלהים עשה אותו:

בהבראם. סיפיה דקרא ביום עשות ה׳ אלהים וגו׳. מלמד שהראהו וכו׳. כמו אין כל חדש תחת השמש והכל נברא ביומו של מעשה בראשית כן הראהו ג״כ הקב״ה לאדה״ר כל הדורות שעתידין לצאת ממנו:

ומשחקים לפניו. המפרש גרס ומשמשין לפניו ר״ל כדין בנים לאב:

אלא צדיקים וכו׳ שנאמר כל הכתוב לחיים. זה ספר תולדות אדם בישעיה מפורש מה היה כתוב באותו ספר לחיים ר״ל צדיקים הנקראים חיים:

גלמי ראו עיניך. מאז בראת את העולם ראו עיניך את כל גולמי הדורות הבאים. גלמי זהרתי בתבנית צורתי בטרם הולדי ובטרם בואי לעולם ראו עיניך:

ועל ספרך וגו׳ וכל יצורי עולם כמוני כמוהם גם כולם בטרם הבראם יחדיו גלוים לפניך. רש״י בתהלים:

תתקע״ד דורות קודם שנברא העולם באלפים שנה שקדמה תורה לעולם היו עתידין דורות הללו להבראות שנאמר דבר צוה לאלף דור (תהילים ק״ה:ח׳) וראה הקב״ה שאין העולם מתקיים בלא תורה כ״כ והעבירן ולא בראן ונתנו לכ״ו דורות מאדם עד משה רבינו כ״ו דורות הרי שחסרו תתקע״ד מאלף כן כתב רש״י במס׳ שבת דף פח ע״ב ובזבחים דף קטו ע״א. ועיין חגיגה דף יג ע״ב. ובילקוט תהלים שם ובקהלת ז׳ על פסוק אדם א׳ מאלף מצאתי רמז תתקע״ז:

עם מה״ש. עיין ביפ״ת בראשית. וריש של״ה:

אמון. גדילה אצלו לשון אמונים עלי תולע (איכה ד):

יום יום אלפים שנה כי אלף שנים וגו׳ כיום אתמול:

משחקת. לפניו בכל עת משחקת בתבל ארצו ישעשועי את ב״א כצ״ל:

משחקת כל הדורות רשעים שהיו מאדם ועד נח ומנה עד אברהם הייתי משחקת עליהם:

ושעשועי. צפיתי עד בא דור המדבר ויקבלוני. כ״ז מפרש״י במשלי ח׳:

חורשים בעולם. תרגום יער חורשא:

זה שערו של אדם. שדומים ליער באילנות:

ברא קורצין בעולם. שהעולם עגול ככדור. כי קרץ דבר עגול הוא חלות מצות תרגום גריצן פטירין. ופ״ח דכלים והקרץ בנתיים פי׳ ככר עגול. ובפ״א דטבול יום מקרצות נושכות ערוך ערך קרץ ובשבט מוסר פ״א כתב ברא קורצין מערות ע״ש:

נ״א פדחתו. שהמצח מאיר כד״א ומצה אשה זונה:

אלו דמעות. שנוזלים כנחלים ובתנחומא ריש פרשת חקת נתן טעם למי החוטם ואזנים והפה ע״ש ומ״ר ס״פ קרח:

שפתותיו וכו׳ שיניו וכו׳. כדאיתא בערכין דף טו הקפתי לך שני חומות א׳ של עצם וא׳ של בשר וכו׳:

רקיעים באדם זה לשונו. ודבר המתפשט נקרא רקיע כד״א וירקעום צפוי למזבח (במדבר י״ז:ד׳) כך לשונו של אדם מתפשט ומתהלך כד״א לשונם תהלך בארץ (תהילים ע״ג:ט׳) ובשבט מוסר פ״א כתב שהלשון מבדיל בין מים למים כמו הרקיע:

לסתות בעולם כמה הרים דומים ללסתות של ב״א וכן מגדלים ג״כ כוונה על ההרים. א״נ לסתות בעולם ר״ל כוכבים כדאי׳ במס׳ שבת דף קכא ע״ב והכוכבים אלו הלסתות ע״ש והלסתות של אדם מאירים ג״כ:

סתידראות בעולם. כתב המפרש פי׳ בערוך הוא תורן בלשון משנה פעמים מעמידין אותו ופעמים הוא נופל כך זרועותיו של אדם פעמים מגביה אותם אדם למעלה כתורן ואני לא מצאתי כן בערוך לכן נ״ל ע״פ פי׳ ערוך ערך סתר בחולין דף ס ע״א איתא דנעביד לה חדא סתוריתא פי׳ מעזלא ע״כ כך בזרועותיו טווין ומעזלא:

אשכולות וכו׳. תמורה דף טז ע״ב איתא מאי אשכולות אר״י א״ש איש שהכל בו. כך אבוהון דכולהו דם:

יועצים כליותיו. כד״א לילות יסרוני כליותי (תהילים ט״ז:ז׳) עי״ל רפל״ג:

קרקבנו של אדם. מחתך המאכל כרמים כדאיתא בברכות דף סא קרקבן טוחן. נמסים. הוא מלשון וחם השמש ונמס ופי׳ דבר שגורם נמוח. וטבע הטחול לעורר תאות האכילה מפני טעם החימוץ שבו כדאיתא בשבילי אמונה נתיב ד׳ שבט מוסר פ״א ועוד כתב עשה לו הטחול לצד שמאל עם המרה השחורה לקרר בקרותם הקרבים והמעים והבטן שלא יתייבשו ויחרבו המאכל והמשקל מפני חום ריתוח הקרבים המתחממים ומרותחים מחום הדם והכבד והמרה האדומה וע״ש הכל באריכות:

טבורו של אדם. עשוי כבור א״נ שהתינוק במעי אמו טבורו פתוח כדאיתא בנדה דף ל:

חיים וכו׳. זה דמיו. בשבט מוסר הגירסא זה בניו של אדם:

זהו עגבותיו. הוא מלשון ותעגב על מאהביה (יחזקאל כ״ג:ה׳) שם בשבט מוסר:

עלי ומכתשת. הוא כלי שכותשים בו בשמים ודברים אחרים ועלי הוא יד של המכתשת ונקרא כן ע״ש שמעלין אותו ומכין בו תמיד. שם:

מ״ה באדם זה עקיביו. ע״ד דאיתא סוכה נ״ג רגלוהי דבר נש אינון ערבין ביה שם. וכד״א רגליהם לרע ירוצו (ישעיה נט) ושבת דף סב עקב בצד גודל ובנדרים דף כ׳ המסתכל בעקיבה של אשה ובשבועות דף מז ע״ב ובמ״ר ביום השמיני פי״ד איתא אזהרה לעוקב אחר מנאף מניין שנאמר לא תנאף קרי ביה לא תנאיף פי׳ שמרדף והולך על עקיביו ומזמן לחבירו ניאוף. פי׳ אחר מכין לו מקום ונשים לניאוף מניין שחייב ת״ל לא תנאף לא תגרום ניאוף. ערוך ערך עקב ע״ש:

הא למדת וכו׳ ברא אדם. כתב בשבט מוסר שם טעמו של דבר להודיעו כי הוא כל העולם כולו ובשבילו ברא הכל ובהיות פוגם בא׳ מאיבריו פוגם הוא בחלק העולם הנרמז בו ואם עובר על כל המצות דאז פוגם בכל איבריו נמצא פוגם ומחריב כ״ע כאשר אירע בדור המבול וכו׳ נמצא בכל פרט ופרט שבעולם פגום ונחרב העולם. וכן תדין בתקונו של אדם הוא מתקן הכל: