עשרה נסים נעשו לאבותינו בבהמ״ק. הוא פיסקא על פ״א פ״ה מ״ה כדרכו של אדר״נ שמביא תחלה משנה משם. ואח״כ מפ׳ אותם. ומפ׳ תחלה נסים מירושלים דרך כניסה ואח׳״כ סוף הפ׳ מפ׳ ממקדש כנ״ל:

לא הסריח ולא הפילה וכו׳. ר״ל מקדשים קלים שנאכלין בכל העיר. וע״כ צ״ל כן דאל״כ שמנה נסים הוא ועי״ל ד״ה לא הפילה וצ״ל הנך תרי פיסקות אחר תיבת בירושלים כנ״ל:

לא נזוק. ע״י נחש ועקרב. ולא תנא לא נשך אלא אפי׳ אם אירע לפעמים שהיה נושך לא היה מזיק. תוי״ט:

ולא נפגע. מפגע רע. והמפרש כתב לא נ עשה שעמום כמו בן זומא הציץ ונפגע ופרש״י נטרפה דעתו בחגיגה דף י״ד ע״ב:

ולא נכשל. בעבירה וכן באכילת קדשים קלים ומעשר שני ונטע רבעי וכדומה היה הכל כדין:

ולא נפלה דליקה. דהאש של המזבח שנא׳ בו אש תמיד מגין שלא יפול אש זרה. מפרש:

לא היתה מפולת. חומות בריאות שפעמים נופלים כדאיתא רפ״ג דתענית די״ט וכ׳ ע״ב שמתריעין עליהם אבל בירושלים שהיה האבן שתיה בבהמ״ק שממנו הושתת העולם היה מגין על כל אבני הבנין. מפרש:

תנור לצלות פסחים. אע״פ שאין עושין כבשונות בירושלים מפני העשן כדלקמן אפ״ה היה מספיק לכל ישראל תנורים. מפרש:

שאלין בירושלים. מזונותי דחוקה. דירתי דחוקה. רש״י יומא דף כ״א ועמ״ש לקמן ד״ה פנו מקום לאחיכם בס״ד. ע״כ היה נסים ומכאן ואילך מפ׳ שאר מעלות:

אין ירושלים מטמאה בנגעים. בב״ק דפ״ב איתא בזה״ל י׳ דברים נאמרו בירושלים וכו׳. אין ירושלים מטמאה בנגעים. דכתיב (ויקרא יד לד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם וירושלים לא נתחלקה לשבטים. גמ׳ שם ועיין תוס׳ יומא ריש די״ב ומגילה דכ״ו ד״ה ורצועה:

ואין נדונים בעיר הנדחת. דכתיב עריך וירושלים לא נתחלקה וכו׳. גמ׳ שם:

זיזין. קורות יוצאין מן הכתלים רש״י. גזוזטראות אולדיור בלעז על פני העליה מבחוץ. רש״י:

מפני אהל המת והטומאה. שם גרסינן מפני אהל הטומאה ופרש״י שמא יהיה כזית מן המת מוטל בארץ והגזוזטוראות מאהילות עליו ועל אנשים הרבה ונמצא מרבה את הטומאה ותו איתא בגמרא התם ט״א דאין מוציאין זיזין וכו׳ משום דלא ליתזקו עולי רגלים:

ואין מלינין בה מת. מת בה אדם באותו יום קוברים אותו מיד רש״י ואיתא שם בגמ׳ שכך היה מסורת בידם. ומכאן הוכחה גמורה שרשאים לקבור באותו יום וא״צ להשהות יותר ועיין שמחות רפ״ח מש״ש בס״ד:

עצמות אדם. תוספתא פ״ו דנגעים ורמב״ם פ״ז מה׳ ב״ה הי״ד:

ואין עושין וכו׳ ותושב. שם איתא ואין נותנין בתוכה מקום לגר תושב עי״ל פ״ב ד״ה ממזר:

ואין מקיימין בה קברות וכו׳. תוספתא ספ״ק דב״ב איתא כל הקברות מתפנין חוץ מקבר המלך ומקבר הנביא רע״א אף קבר המלך וקבר הנביא מתפנין אמרו לו והלא קברי בית דוד וקבר חולדה הנביאה היו בירושלים ולא נגע בהן אדם מעולם א״ל משם ראיה מחילה היתה להן והיתה מוציאה טומאה לנחל קדרון ע״כ ועיין שמחות ספי״ד ד״ה כל הקברות שצריך תיקון והגהות כפי תוספתא זו. ועי׳ ירושלמי ס״פ בתרא דנזיר מה שמפרש ע״ז:

ואין נוטעין בה נטיעות. הטעם כמו לעיל בזיזין ובגזוזטראות. ובגמרא ב״ק ורמב״ם ליתא האי פיסקא של נטיעות:

ואין עושין בה גנות ופרדסין. משום סירחא גמ׳ שם ופרש״י עשבים הרעים הגדילים שם וזורקין בחוץ. ועוד דרך גנות לזבלן ויש סרחון:

חוץ מגנות וורדים. כך שמה והיא היתה צריכה לקטרת. והיינו כיפת הירדן דאיתא בכריתות דף ו׳ בפיטום הקטורת על שם שדרך הורד לגדל על שפת הירדן. רש״י:

ואין מגדלין בה אווזים ותרנגולים. משום קדשים גמ׳. ופרש״י שתרנגולים מנקרים באשפה ומביאים בשר שרצים בפיהם ומטמאין את הקדשים. וכתב בשו״ת מנחם עזריה סי׳ פ״ה ל״ש אלא במקום שאינו משתמר אבל בלולין נשמרים מותר וברבורים אנוסים דשלמה יוכיחו ויומא דף כ׳ מאי קרא הגבר. קרא תרגגולא. וכן אין מגדלים בהמה דקה בא״י דהיינו דוקא בשלוח הרגל אבל במכניס לה מזונות במקום שמור לא גזרו דאי הכי תכבד העבודה ללשכת הטלאים ועוד וכו׳ עכ״ל ובהכי מתורץ כמה סוגיות וקושיות דוק ותמצא ועיין דא״ר פי״א ד״ה ומגדלי בהמה ואצ״ל חזירים. שזה אסור בכ״מ גמ׳ שם ומשום מעשה שהיה ע״ש:

אין מקיימין בה אשפתות. שם בגמ׳ איתא ואין עושין אשפתות:

מפני הטומאה. דרכן של שרצים ליגדל באשפה ומרבים טומאה לפי שמתים שם ומטמאים הקדשים שבישראל. רש״י:

ואין מקיימין בה סו״מ. ר״ל דין סו״מ כדלעיל בעיר הנדחת ושם בגמ׳ ורמב״ם ליתא זה אלא תרי אחריני אין מביאים עגלה ערופה ואין עושין בה כבשונות ע״ש:

אין מוכרין בה בתים. יומא דף י״ב ומגילה דכ״ו איתא אין משכירין בתים בירושלים מפני שאינן שלהם ר״א ברבי צדוק אומר אף לא מעות ודר״י דהכא ליתא שם ופרש״י שם במגילה אין משכירין ב״ב את בתיהם לעולי רגלים אלא בחנם מתנין להם ונכנסין לתוכן:

מן הקרקעות ולמעלה. לאפוקי מטלטלין משכירין. עי״ל ד״ה נותנין:

ואין מוכרין הבית לצמיתות וכו׳. שם בב״ק איתא אין הבית חלוט בה דכתיב (ויקרא כ) וקם הבית וגו׳ לדורותיו וקסבר לא נחלקה ירושלים לשבטים ופרש״י אין הבית חלוט בה כדין בתי ערי חומה אלא גאולה תהיה לו אם ירצה לגאול ואם יגיע יובל יוצא ביובל כבתי ערי חצרים:

ואין לוקחין בה שכר מטות. מפורש שם טעם פלוגתתן:

עורות קדשים. של שלמי חגיגה ושמחה שעול. רגלים שוחטין ואוכלים. שם רש״י:

נותנין אותן. שם איתא היו נוטלין אותן בזרוע וכתבו התוס׳ במגילה מחמת מטלטליהם של ב״ב שרשאים להשכיר:

מערימין. בא אחיך במרמה (בראשית כז ל״ה) ותרגומו בחוכמא כך היו עושין האכסנאים היו לוקחין כבשים טובים ונאים כדי שיתנו ב״ב עיניהם עליהם עבור העור ועי״ז מכבדים אותן בעין יפה חטיבה מול חטיבה:

מכל שבטיכם זו ירושלים. רש״י בחומש בשם ספרי כשקנה דוד את הגורן מארונה היבוסי גבה הזהב מכל השבטים ומ״מ הגורן בחלקו של בנימין היה:

שותפים בה. כמ״ד שלא נתחלקה לשבטים וכדלעיל ולקמן. הר הבית בכניסתו מצד המזרח כל מה שיש שם פנוי קרוי הר הבית שאין לה שם אחר רש״י במגילה שם:

והלישכות שבתוך החיל שם:

והעזרות. שלשתן. עזרת נשים ועזרת ישראל. הן י״א אמה שישראל רשאין ליכנס לפנים מן השער ואחוריהם לצד מערב ועזרת כהנים י״א אמה שבין דריסת רגלי ישראל למזבח החיצון. וסיים רש״י ביומא דף י״ב ומשם המזבח מתחיל אלא שבמקום מושב המזבח יוצאה רצועה מחלקו של יהודה ונכנסת לקרן מזרחית דרומית ע״ש:

ההיכל והאולם. צ״ל בהיפוך האולם וההיכל כי האולם היה קודם ההיכל וכ״ה שם בגמ׳:

אולם והיכל. מצד מערב. עכשיו יוותר בנתיים מקום המזבח ל״ב אמה ובין האולם והמזבח כ״ב אמה שלא פי׳ של מי הוא חזר ופי׳ רצועה יוצאה וכו׳ לימדך כאן רצועה זו לבד ליהודה אבל צפונו של מזבח ודרומו ומערבו של בנימין. וזבחים דף נג אמרינן שאין ליהודה באותה הרצועה אלא המזרחית מקום היסוד ולכך לא היה יסוד למזרחו של מזבח. רש״י:

וכראש תור. תור הוא שם תכשיט של אשה שצורתו משולשת כלומר בעל שלש זויות ל׳ תורי זהב נעשה לך (ש״ה א) ועל שמו קורין קרן זוית המחודדת ראש תור מכל איזה תבנית שיהיה בין משולש בין מרובע או שאר תבנית. רמב״ם ור״ב פ״ב דכלאים מ״ז:

היה יוצא וכו׳. שהמזבח היה כראש תור דשלשה קרנות היה בחלקו של בנימין עם יסוד וקרן מזרחית דרומית היה בחלקו של יהודה ולא היה לו יסוד וזהו היה יוצא ר״ל שחלק בנימין היה יוצא מגבולו ונכנס קרן רביעי בחלק יהודה וחוזר לאחוריו כשהגיע לקרן מזרחית צפונית בתוך אמה כלה. וכן אמה הדרומית כשמגיע לקרן דרומית מערבית היתה כלה ונכנס שוב לגבול עיין כ״ז בזבחים דנ״ג. מפרש:

זכה בנימין. בילקוט וזאת הברכה מפרש הטעם משום שבנימין נולד בא״י. ושלא היה במכירתו של יוסף. ועוד תרי טעמים ע״ש באריכות:

אושפזיכנא לגבורה. שהיה הארון בחלקו. רש״י:

שנאמר ובין כתפיו וגו׳. עיין באריכות מזה ביומא ומגילה וזבחים ובילקוט הנ״ל:

אריב״ל אמר יהושע כצ״ל וכ״ה בילקוט שם:

שיודע. יודע צ״ל:

דושנה של יריחו. היה ת״ק על ת״ק אמה נגד הר הבית שהיה כך כדי ליתן זה לעומת זה כדי שיהיה לכל ישראל חלק בהר הבית ע״ש באריכות:

מעיר התמרים. הוא יריחו והיו אוכלים אותו ת״מ שנה עד שנבנה הבית וכיון ששרתה השכינה בחלקו של בנימין באו בני בנימין ופינו אותם. ילקוט שם בשופטים:

אמרו. חז״ל:

ליתרו ולבניו. שהלכו אצל עתניאל בן קנז הוא יעבץ במדבר יהודה אשר בנגב ערד ללמוד תורה כדלקמן עיין רש״י בשופטים:

יושבי יעבץ. סיפיה דקרא המה הקינים וגו׳ ואומר המה היוצרים וגו׳ כל זה נדרש על בני יתרו כדאיתא בילקוט בד״ה ושופטים באריכות:

עשרה נסים וכו׳ בבית המקדש. בפ״א פ״ה מ״ה וביומא דף כ״א נחשבין בע״א:

בבית המטבחים. שבעזרה במקום שהיו שם השולחנות של שיש. שמדיחין עליהן את האימורין ולא היה יורד שם זבוב משום מיאוס ללמדך ששכינה שורה בהם רש״י:

ולא אירע קרי לכהן גדול ביוה״כ. דטומאה זו הואיל ויוצאה מגופו דבר מגונה הוא ומכוער משאר הטומאות ומה שהיו מתקנין לו כהן אחר תחתיו מחמת פיסול אחרת היו עושין כמו אותו פיסול שאירע ברבי ישמעאל בן קמחית לקמן שנתזה צנורא וכו׳ רש״י ועיין בתוי״ט מה שמתרץ בשם מד״ש על קושית העולם:

חוץ מר׳ ישמעאל בן קמחית שיצא. יוה״כ היה. רש״י ביומא ד׳ מ״ז ע״א:

צינורא. רוק. שם:

לא ראו קורות ביתי וכו׳. ראיתי בהש״ס ירושלמי כל כבודה בת מלך פנימה משבצות זהב לבושה (תהלים מה) אשה צנועה ראויה לצאת ממנה כה״ג הלבוש משבצות זהב. רש״י שם:

מעולם לא נפגע אדם בירושלים. לא גרסי׳ הכא אלא לעיל בריש הפרק גם בס״א ליתא הכא:

ולא נכשל. במה שאין ראוי במקדש כדינו ולעיל בירושלים כדינו ששייך אבל המפרש כתב לתרוצי קושיא זו ודייק מעולם ותירץ דמעלה יתירה היתה במקדש אף כשהוא חרב במקומו עדיין לא ניזוק שום אדם במקום המקדש עכ״ל ונשתקע הדבר ולא נאמר כי ח״ו לכנס שם בזה״ז אפי׳ בחורבנה כי כולם טמאי מתים ושאר טומאות. והנכנס שם אפי׳ בזה״ז בחורבן חייב כרת כמ״ש הרמב״ם וספר החינוך הובא ג״כ במג״א סוף הל׳ תשעה באב ע״ש ע״כ הנכון מה שכתבתי לענ״ד [יש לקיים דברי המפרש דבימי התנאים ואמוראים היה להם אפר פרה והיו נטהרין מטומאת מת כמ״ש (חגיגה כה. נדה ו:) חבריא מדכן בגלילא וא״כ רבותא אשמעינן לתנאים ואמוראים שהיו יכולים ליכנס]:

לא הפילה אשה וכו׳. ז׳ל רש״י בפ״א פ״ה כאשר הובא בתי״ט שם לא הפילה אשה מריח בשר הקדש מתאוות בשר הקדש א״נ מריח אברים של המערכה שאילו הריחה ובאת לטעום מהן אין שומעין לה להאכילה בשר קדש עכ״ל וכתב המפרש ותימה מ״ש מיו״כ דאיסור כרת הוא ותנן פרק בתרא דיומא דפ״ב ע״א עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשיב נפשה עכ״ל ובגמ׳ שם איתא בפירוש שמאכילין אותה בשר קדש. ולענ״ד נראה דברי רש״י לקיימן (ואומר אני ע״ז דברי הס״ח סתנ״ו אשר הבאתי בהקדמה ע״ש) כי ז״ל רש״י כפי אשר נדפס בספר ד״ח של זקיני הגאון מהר״ל מפראג ז״ל שאם היתה מריחה אין נותנין לה ואעפ״כ לא הפילה עכ״ל ונחסר רק ואו וצ״ל ואין נותנין לה וכוונת רש״י שאם היתה מריחה ויזדמן שלא היו נותנין לה מפני הטרדא או שהאשה היתה בושה לתבוע אעפ״כ היה הנס שלא הפילה מהריח. אבל אם תבעה שיתנו לה דוקא מודה רש״י כדין המשנה והברייתא הנ״ל כנ״ל להפך בזכותו של רש״י ונכון הוא בס״ד:

לא נמצא פסול בעומר וכו׳. ליגע בו שרץ או בקומץ שלא נתן בה לבונתה. ונס גדול היה שאילו נמצא בו שום פיסול נדחה לגמרי ואין לו תשלומין שהעומר נקצר בלילה מוצאי י״ט. ואין מרבין לקצור אלא לפי השיעור של עשרון מנופה בי״ג נפה. וכן שתי לחם נאפין מעי״ט ואין אפייתן דוחה י״ט ואם יפסל לא יאפו אחרת בי״ט. וכן לחם הפנים שנאפו מע״ש אם יפסל אין חילוף והשלחן עומד ריקם עד שבת הבא. רש״י פ״ק דיומא דף כ״א. וצריך טעם על הסדר בכל הש״ס עומר ושתי לחם קודם ללחם הפנים הלא לחם הפנים היה בכל שבת והעומר ושתי לחם פ״א בשנה ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם וי״ל משום דעומר ושתי לחם היו להם מעלה וקדושה יתירה על לחם הפנים שהיו צריכים להיות דוקא מא״י כדאיתא פ״ק דכלים עשר קדושות א״י מקודשת שמביאין ממנה עומר ושתי לחם ואילו לחם הפנים לא קחשיב ע״ש בתי״ט סוף הפרק מהשמקשה עפ״ז על הר״ב שם וכ״ה ריש פ״ט דמנחות. כל קרבנות צבור באין מא״י ומחו״ל חוץ מן העומר ושתי לחם ודו״ק ועפ״ז יהיה קצת מוכח שמקודש עדיף שאע״פ שבזבחים פ״י ד״צ ע״ב איבעיא דלא אפשטא תדיר ומקודש איזה מהם קודם ופסק הרמב״ם פ״ט מהל׳ תמידין ה״ב שיעשה כמו שירצה. ומתירוצי קושיא זו מקצת ראיה להקדים מקודש אם לא שיש לחלק באשר שהיה ב׳ קדושות עומר ושתי לחם וק״ל:

במקומו נבלעין. שברי כלי חרס שמבשלים בהן ק״ק ובליעתן נאסרת משום נותר וטעונים שבירה כדכתיב (ויקרא ו׳:כ״א) וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר ושבירתן במקום קדוש כדאמרינן בזבחים דף צו. ואם אין נבלעין נמצאו אשפתות של שברים בעזרה. רש״י שם:

לא נצחה הרוח. שהמזבח היה עומד במקום מגולה. ר״ב:

בעמוד עשן הקטרת. ל״ג בס״א תיבת הקטרת כי מזבח הזהב שהיו מקטירים עליו הקטרת היה עומד בהיכל תחת האהל והגג אע״פ שאפשר ליישב שקאי על הקטרת האימורין במזבח החיצון מ״מ יותר נראה גרסת ס״א וכתב במד״ש הודיענו כי הנה הרוח הוא דבר חזק מפרק הרים ומשבר סלעים והעשן הוא החלש שבחלשים וכמעט אין בו ממשות ועם כל זה לא נצחה הרוח את עמוד העשן מפני שהיה קודש. א״כ האדם שיקדש עצמו בתורה ובמצות אף אם יהיה היותר חלש שבעולם יאמר גבור אני ואפי׳ כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו ואין גבור בעולם שיוכל לעמוד כנגדו ע״כ:

ובזמן שעמוד הקטורת. משמני הקטורת היה עמוד עשן אבל אש לא היה שם כ״א גחלים ממערכה שנייה של קטורת שהיה במזבח העולה:

היה נכנס כדרכו. אע״פ שהיה בו מעלה עשן שהיה מתמר ועולה כמקל ולא היה פונה אילך ואילך כדאי׳ ספ״ג דיומא דף לח ע״א זה היה בשעת ההקרבה אבל אח״כ היה נכנס כדרכו לבית ק״ק. וכ״מ מפי׳ הרמב״ם ד״ה ולא נצחה ע״ש:

עומדין צפופין. דחוקין היו עד שהיו נמשכים י״א אמה אחורי הכפרת ול׳ צפופין צף ע״פ מים מרוב הקהל היו נדחקים איש באחיו ועד שהיו רגליהם נטולות מן הארץ ועומדים באויר. רש״י והר״ב:

ומשתחוים רווחים. בשעת השתחויה נעשה להם נס ומשתחוים בריוח כל אחד רחוק מחבירו ד׳ אמות כדי שלא ישמע את חבירו כשהוא מתודה ומזכיר עונותיו שם:

פנו מקום. בפ״א פ״ה מסיים ולא אמר אדם לחבירו וכו׳ שאלין בירושלים ומקשה הגמ׳ ביומא דכ״א פתח במקדש ומסיים בירושלים ומשני וכו׳ ע״ש ולענ״ד עוד תירוץ ע״ז כשעלו כ״י ברגל יחד בלתי ספק כמה אלפים היו צריכים לדור בחדר אחד כדמצינו בגיטין פרק הניזקין מה שהיה רק בחצר אחד כפלים כיוצאי מצרים והנה ברגל הכל היו פנוים מכל. ואיך היו יכולין ללמוד במנוחה או כדומה תפלות והתבודדות מחמת אנשים ונשים וטף א״ו שהיתה הרוחה לזה ע״י בהמ״ק והעזרות ושם היה הנס שא״צ לומר פנו מקום לאחיכם לכך שייך זה הנס שלא היה אומר אדם לחבירו צר לי המקום וכו׳ בירושלים לבהמ״ק שהרוחה לזה היה מכח הבהמ״ק וק״ל:

שיתקבצו בתוכה וכו׳. דעתידה ירושלים להרחיב בלי מדה כדכתיב פרזות תשב ירושלים (זכריה ב׳:ח׳) ועיין כ״ז באורך בב״ב דף עה:

ונקוו אליה. ונתקבצו לשון מקוה מים. רש״י: