יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קבלו מהם. מיוסי בן יועזר ומיוסי בן יוחנן. רש״י:

יהושע בן פרחיה אומר. הכי הוה מרגלא בפומיה והכי אמרינן בכולהו. רש״י:

לכף זכות. כשהדבר בכף מאזנים ואין לו הכרע לכאן ולכאן כגון אדם שאין אנו יודעים ממעשיו אם צדיק אם רשע ועשה מעשה שאפשר לדונו לזכות ואפשר לדונו לחובה מדת חסידות הוא לדונו לכף זכות ואומר שנתכוין לטובה עד שתדע בבירור שאינו כן שאם אתה תדין חבירך לזכות ידונו אותך מן השמים לזכות אבל אדם שהוחזק ברשע מותר לדונו לחובה שלא אמרו אלא החושד בכשירים לוקה בגופו מכלל שהחושד ברשעים אינו לוקה. רש״י ור״ב:

טעם שהניח לו במקרא וכו׳. פ״ק דע״ז די״ט ע״ב מחלק ה״מ גמרא אבל סברא הלומד מרב אחד אינו רואה סימן ברכה עיין לעיל פ״ג ד״ה מרב א׳. ועירובין נ״ג ע״א:

ומלא טוב וברכה. וכדאיתא לקמן טובים שנים וגו׳ אשר יש להם שכר טוב בעמלם (קהלת ד׳:ט׳):

וקנה לך חבר. כדרך קנין סחורת שמאד מדקדק שלא יתאנה עצמו במקח רע. מפרשים. וע״ז אנחנו מתפללים בכל יום הצילנו מחבר רע ואגב אמינא מלתא עוד כוונה בזה הצילני מחבר רע שלא יצטרך לקבל צדקה ופרנסתו מאדם רשע ורע כי עי״כ צריך ליתן לו חלק לעוה״ב בג״ע וזקיני הגאון מהר״ל מפראג בס׳ ד״ח דקדק שלא אמר קנה לך תלמיד שאין ראוי לעשות דבר זה לעשות האדם לעצמו לרב וליקח לעצמו שם חשיבות לומר תלמוד ממני כמו שעושים בארצות הללו. הובא בתוי״ט. וכוון אל האמת כדאיתא לקמן פי״א ד״ה ושנא את הרבנות וכו׳ שנאמר יהללך זר וכו׳. וע״ש בס׳ ד״ח מה שמחלק בזה מי שבידו כח להעמיד תלמידים הרבה וראוי. כבר הזהירו לעיל והעמידו תלמידים הרבה וכדאיתא בע״ז די״ט ע״ב ע״ש:

חבירו מחזירו. לכך איתא בברכות ד״ו תרי מכתבן מילייהו בספר הזכרונות חד לא מכתב מיליה ופירש המהרש״א בח״א שם לפי ששנים מתוך משא ומתן שלהן בדברי תורה יבואו ברוב על האמת שניתן ליכתב מילייהו בס׳ הזכרונות לפניו יתברך אבל הא׳ אפשר שיבא לטעות בלמודו ולא ניתן ליכתב עכ״ל וע״פ מה שכ׳ התוי״ט בפ״א פ״ג מ״ב בשנים כ׳ ויש ביניהן ד״ת ובא׳ כ׳ שיושב ועוסק בתורה משום שהיחיד אינו רגיל להוציא ד״ת מפיו לפיכך קאמר התנא אצל שנים ויש ביניהם דברי תורה ע״כ בקיצור ולפ״ז שפיר קאמר תרי מכתב מילייהו היינו הד״ת שמדברין איש אל רעהו לאפוקי חד אינו מדבר רק מעיין לכך לא נכתב מיליה כ״א העסק בלבד כנ״ל *[ואינו נראה אלא אפי׳ קורא ומדבר ומעיין ומוציא הדברים בפיו אין לו שכר כשנים ולא מכתב מיליה בס׳ הזכרונות]:

אגודה א׳. שאגודה הוא שלשה שכן מצינו בג׳ מינים שבלולב שהיו נאגדין כא׳ ועוד תנן ולקחתם אגודת אזוב ג׳ קלחים וד׳ גרדומין. רש״י ועי׳ בתוס׳ סוכה דף י״ג ע״א ד״ה בשלש:

הבונה בשמים מעלותיו. הקב״ה בנה שמים מעלותיו והשרה שם שכינתו. רש״י:

ואגודתו על ארץ יסדה. וכשיש שם אגודה עוסקים בתורה השכינה יורדת למטה לארץ כי קבוצת הצדיקים דהיינו ג׳ שעוסקים בתורה היא היתה יסוד הארץ לתקנת השמים שבשבילם הכל קיים וגם הארץ יסדה על ג׳ אש ואויר ומים על יסוד ארץ הם מקיפים. רש״י ור״ב:

ה׳ שמו. כי שישראל שוין בעצה א׳ מלמטה שמו הגדול משתבח מלמעלה שנאמר ויהי בישורון מלך (בזאת הברכה) אימתי בהתאסף ראשי עם וכו׳ וכשהם ג׳ נקראו שוים בעצה אחת וכה״א ואגודתו על ארץ יסדה ולא כשהם אגודות אגודת רשב״י אומר משלו וכו׳. ילקוט בשם ספרי שם:

איש אל רעהו. היינו שנים:

והספיק הקב״ה בידיהם. שמקויים בהם ותגזר אומר ויקם לך (איוב כ״ב:כ״ח) ודרש ר״נ בתענית דכ״ג אתה גזרתה מלמטה והקב״ה קיים אמריך מלמעלה לכך אע״פ שנגזר גזירה שיהיה שבוי ואסור בכבלים והם אומרים שרצונם לפדותם הספיק השיב״ה בידיהם:

ועושין מיד. כד״א טרם יקראו ואני אענה (ישעיה ס״ב):

אלו שמחשבין בלבם וכו׳ כלומר שלא הוציאו מפיהם שרצונם לעשות המצוה ההיא אלא המחשבה היה בלבד ואומרים ר״ל בלב כד״א לדבר אל לבי (בפ׳ חיי שרה כד) ויאמר עשו בלבו (בפ׳ תולדות). אע״פ ששכרן כאילו עשאו כדאיתא בברכות דף ו׳ ושבת ס״ג וקדושין דף ל׳ מ״מ אילו הוציאו מפיהם הדבור היה מועיל שנאמר ותגזר אומר וגו׳ לכך לא הספיק הקב״ה על ידיהם לפדות השבוי כ״א בינתיים בא מלאך והשבוי נחבט בקרקע. ולפ״ז גרסי׳ ולא הספיק הקב״ה בידיהם שבא מלאך וחבטו בקרקע. כנלע״ד וראיה גדולה לפרושי משבת שם דס״ג ולחושבי שמו וכו׳ א״ר חיננא בר אידי כל העושה מצוה כמאמרה אין מבשרין אותו בשורות רעות שנא׳ שומר מצוה וכו׳ א״ר אסי ואיתימא ר״ח אפי׳ הקב״ה גוזר גזירה הוא מבטלה. שנא׳ (קהלת ח׳:ד׳-ה׳) באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה וסמיך ליה שומר מצוה וגו׳:

יחיד וכו׳ שכרו מתקבל. ומקשה הגמרא בברכות דף ו׳ השתא חד תרי ותלת מיבעיא ומשני תרי וכו׳ כאשר העתקתי לעיל ד״ה ועוסקים בתורה ע״ש מה שכתבתי בס״ד:

וידום. לשון קול דממה דקה כדרך השונה יחידי שהוא שונה בלחש. ר״ב:

נטל. לשון סכך כמו וסכות על הארון ומתרגמינן ותטול. כלומר שהשכינה סוככת עליו. א״נ כי נטל עליו כאילו נתינת כל התורה כולה היתה בעבורו בלבד. רש״י ור״ב. ובפ״א פ״ג הגירסא מפסוק בכל מקום אשר אזכיר וגו׳ ועמדו בזה המפרשים ע״ש:

עמד ונטל את המגילה. בזה המשל מתורץ שאינו סותר מה שאמר כאן שיחיד שיושב ועוסק בתורה שכרו וכו׳ הלא איתא בברכות דס״ג שאין התורה נקנית אלא בחבורה דר״י ב״ח מ״ד חרב על הבדים ונואלו (ירמיהו נ׳:ל״ו) חרב על שונאיהם של ת״ח שיושבין בד בבד ועוסקים בתורה ולא עוד אלא שמטפשין וכו׳ ולא עוד אלא שחוטאין וכו׳ דהתם מיירי שיש לו ללמוד עם חבירו. וכאן מיירי שאין מצוי בידו חבר אפ״ה מרוב תשוקתו ותאותו אינו מבטל רגע א׳ ועוסק בתורה אפי׳ לבד מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שלבו לשמים אז הקב״ה קובע לו ג״כ שכר טוב וזהו המשל ג״כ שאביו הלך מבנו אעפ״כ אינו פוסק ונוטל המגילה והוגה בה ומדויק הכל. כ״כ המפרש. ול״נ ע״פ סברת רש״י שכ׳ לחד פי׳ וקנה לך חבר י״א ספרים מתורץ כפשוטו הכל לנכון שספרים חבירים לו אע״פ שעוסק לבד וע״ז מביא המשל ג״כ שפי׳ שלקח התינוק המגילה והוגה בה ר״ל הספר שהוא לו לחבר ובזה מיירי כאן מה שאמר שא׳ יושב ועוסק בתורה:

והוי דן וכו׳. עיין ריש זה הפרק:

מעשה בריבה. בשבת דקכ״ז איתא בזה״ל ת״ר הדן את חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות ומעשה וכו׳:

בריבה. נערה. רש״י שם:

לקובה. אהל שעשוי כמין כובע. אחה״ע וגיכ״ק מתחלפים וכד״א אל הקבה (ס״פ בלק):

מהורהנת. ממושכנת רש״י כתובות דכ״ו:

העבודה. היא לשון שבועה אבל לא בעבודת בהמ״ק דהא מעשה בחסיד א׳ הוא ר״י ב״ר אילאי או ר״י בן בבא כדאיתא בתמורה דף ט״ו ע״ב ואחר החורבן היה אלא בכך היה שבועתם העבודה לשמים וברמז נקודת עבודה הם נקודת שם של ד׳. מהרש״א שם בח״א:

כך הקב״ה ידין אותך לכף זכות. דרך בשורת המצוה אמר לו שיהיה כן אם יהיה שקול מכריע מצוה זו מפני שהיא מדברים שאוכל פירותיהן בעוה״ז כדאיתא שם בגמרא הני בהני שייכי ופרש״י דן את חבירו לכף זכות בכלל הבאת שלום דמתוך שהוא מכריעו לזכות ואמר לא חטא לי בזאת אנוס היה או לטובה נתכוון יש שלום ביניהן ובספ״ק דקדושין איתא שג״ח יש לו מעלה אם הכף מאזנים שקול מכרעת. מפרש. ול״נ שהוא מדה נגד מדה כי לכף זכות דיוק הלשון לכף כתבתי לעיל ריש הפרק בשם רש״י כשהדבר בכף מאזנים ואין לו הכרע לכאן ולכאן וכו׳ מדת חסידות לדונו לכף זכות ע״ש לכן הקב״ה מכריע עליו ג״כ הכף מאזנים לזכות. ומה שמק׳ המפרש מה צריך לברכו הלא קמי שמיא גליא כוונתו לק״מ כי הברכה והדיבור דלתתא מתעוררת ברכה דלעילא כדלעיל ותגזר אומר וגו׳ ומצינו בהשיב״ה בעצמו אמר (בפ׳ נשא) ושמו את שמי על בני ישראל אע״פ שאני אברכם מ״מ תחלה ושמו ואח״כ אני אברכם וכן מצינו במשה רבינו ע״ה (בפ׳ דברים) ה׳ יוסף עליכם וגו׳ ויברך אתכם כאשר דבר לכם דיוק דבר לכם. יע״ש ברש״י בחומש:

שוב במעשה שם. בשבת דקנ״ז איתא מעשה זו קצת בסגנון אחר ע״ש:

שני חסידים. שם בגמ׳ אית׳ חסיד א׳ ופרש״י כ״מ דאמרינן מעשה בחסיד א׳ או ר״י בר״א או ר״י ב״ב כדאיתא מס׳ תמורה דט״ו ע״ב וע״ש בברכת הזבח דבר נאה ומתקבל על רש״י זו:

לשום לסטים. שהיו חושדים אותו גנב ולסטים:

שאני חבוש וכו׳ מפני הזנות. ר״ל שהייתי מתעסק לפדות ריבה א׳ משביה שלא תבואה לידי זנות:

לא הלכה עד בדברים בטלים. לא גרסי׳ שם ולא נמצא כן בס״א:

שתישן עמי בבגדיה. מפורש שם בשבת הטעם. פיסקא של א״ל בשעה שהשכבתי וכו׳ דאיתא שם חסר במקצת ש״ס:

ושמא ראית קרי. עיין יבמות דע״ו ע״א:

הטבילוה כדי שתטהר. כדפסקינן בי״ד ס״ס רס״ח ע״ש:

המקום ידין. גם שאמרו בשבת דקי״ח יהא חלקי עם מי שחושדין אותו ואין בו. מ״מ אין אדם רוצה שיהיה נחשד וגם נראה שלא אמר כן יהי חלקי וכו׳ אלא במי שלא היה מביא את עצמו לידי חשד אבל בכל הני דשמעתין דמתוך מעשיו מביא עצמו לידי חשד לא אמר ר״י יהא חלקי עמו דלא היה לו להביא עצמו לידי חשד וק״ל מהרש״א שם בח״א:

מעשה בחמורו של ר״ח ב״ד. בשבת דקי״ב ע״ב איתא ר״ח ב״ד (ומה שכתב רש״י תענית כ״ד. ט״ס. וצ״ל אדר״נ ספ״ח) ור״פ בן יאיר. ובחולין ד״ז איתא מעשה בחמורו של ר׳ פנחס בן יאיר. וע״ש בגמ׳ ובילקוט בראשית כ״ד על פסוק ואנכי פניתי הבית ומקום לגמלים: