שאלה ועוד אמר הרב זצ"ל בהלכות קרבן פסח פרק חמישי גר שנתגייר בין שני פסחים וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייב לעשות פסח שני. והוא לא אתיא כרבי דאמר שני לאו תשלומין דראשון הוא וכן אמר בספר המצות חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני דברירא וכו' ואמר לבסוף שהלכה כרבי וכשעיינתי נראה לי דקשיא דידיה אדידיה דהא רבי לא נפק ליה דשני רגל בפני עצמו הוא אלא מדדריש הכי וחדל לעשות הפסח ונכרתה בראשון אי נמי קרבן כי לא הקריב במועדו בשני חטאו ישא כרת אחריתי וקא סבר מגדף היינו מברך את השם ומגדף כתיב ביה כרת וכתיב ביה במברך את השם ונשא חטאו וגמר האי חטאו דהכא מחטאו דמברך את השם מה להלן כרת אף כאן כרת אשכחן בפירוש דקא סבר רבי מגדף היינו מברך את השם ור' נתן סבר מגדף עובד עבודה זרה הוא לכך מאן דפסק כרבי בפסח שני מיבעי ליה למפסק כותיה במגדף והוא ז"ל פסק במגדף כר' נתן דהיינו עובד ע"ז שכך אמר ז"ל הלכות שגגות כל עבירה שחייבין על זדונה כרת חייבין על שגגתה חטאת חוץ משלש עבירות מגדף וכו' עד לפיכך המקבל עליו ע"ז באלוה אע"פ שהוא חייב כרת ואם הזיד נסקל אם קבל בשגגה פטור מן הקרבן לפי שלא עשה מעשה בעשיתה והמברך את השם לא חייב בו כרת מכלל דמגדף היינו עובד ע"ז והאי סברא כר' נתן הוא ולא אפשר אלא או כרבי בפסח ומגדף או כר' נתן בזה ובזה ועוד הא קיי"ל דהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ור' נתן ור' חנניה בן עקביא חולקין עליו בשני דתרויהו סברי תשלומין דראשון הוא ועד כאן לא פליגי נינהו אלא בתקנתא ר' חנניה בן עקביא סבר שני תקנתא דראשון הוא אע"פ שהזיד בראשון אינו חייב אלא אם לא עשה את השני במזיד ור' נתן סבר אפילו שגג בשני חייב על הראשון אבל בתשלומין שניהם שווין והוו להו רבי וחביריו ואין הלכה כרבי מחביריו ולפי סברא זו אין פסח שני מצוה בפני עצמו ליברר לן מר מאי דאחזיוה בהא מן שמיא. תשובה למה נדחקת להקשות מגר שנתגייר וכו' הלא בפירוש אמר ז"ל בתחלת פרק חמישי מי שהיה טמא וכו' שאין השני תשלומין לראשון אלא רגל בפני עצמו לפיכך חייבין עליו כרת הנה בפירוש פסק כרבי ולענין מגדף נמי לא פסק אלא כרבי דמגדף היינו מחרף את השם שכך אמר ז"ל בהלכות ע"ז וכל המודה בע"ז לפיכך תולין עובד ע"ז כמו שתולין את המגדף ושניהן נסקלין ומפני זה כללתי דין המגדף בהלכות ע"ז וכו' אין המגדף חייב וכו' הנה בפירוש אמר דמגדף מברך את השם הוא מיהו עובד ע"ז כמגדף ולפיכך תולין אותו כמותו וכי עלה על דעת למידחי דרבי דאמר מגדף מברך את השם ולאו עובד עבודה זרה הוא והא מתניתין דיקא כותיה דתנן בסנהדרין כל הנסקלין נתלין דברי ר' אליעזר וחכ"א אינו נתלה אלא המגדף והעובד ע"ז הנה בפירוש תנן דמגדף לאו עובד ע"ז ועוד תנן המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם וכו' הנה בפירוש תנן דמגדף היינו מברך את השם לא יסתפק זה לקטני תלמידי אבא מורי ז"ל כל שכן לו. ושאמרת והמברך את השם לא חייב בו כרת כלל היאך תאמר זה וכבר אמר ז"ל בהלכות ע"ז ואחד העובד ע"ז ואחד המגדף את השם יכול מאחר שהשוה מגדף לעובד ע"ז וע"ז חייב בו כרת כך המגדף חייב כרת ובפירוש אמר בהלכות שגגות כל עבירה שחייבין על זדונה כרת חייבין על שגגתה חטאת חוץ משלש עבירות מגדף ומבטל מילה וקרבן פסח וכו' וכי משנה נתעלמה ממנו ז"ל דתנן שלשים ושש כריתות בתורה הבא על האם וכו' והמגדף והעובד עבודה זרה ומהאי דאמר בהלכות שגגות נמי יתבאר שמגדף לאו עובד עבודה זרה דכל עובד ע"ז חייב חטאת חוץ ממקבלה באלוה ואילו סבירא ליה דמגדף עובד ע"ז לא הוה מייתי מגדף בכלל פטורין מן החטאת ודקא דיקת מדאמר בהלכות שגגות לפיכך המקבל עליו ע"ז באלוה וכו' מכלל דמגדף דאמר עובד ע"ז לאו דוקיא היא דהכי פירוש דבריו ז"ל לפי שפטר מגדף מקרבן אע"פ שהוא בלאו שיש בו כרת כדאמר ונתן הטעם מפני שלא עשה מעשה שכך נוסח דבריו והמגדף מפני שאין בו מעשה ונאמר לעושה בשגגה יצא מגדף שאין בו מעשה אמר אחר כך לפיכך המקבל עליו ע"ז באלוה וכו' כלומר לפי שנפטר מגדף מקרבן מפני שלא עשה מעשה כך יפטר מקבל ע"ז באלוה מקרבן מפני שלא עשה מעשה וזה ברור מדבריו ז"ל. הנה נתבאר לך דהאי קושיא לית בה מאי דקשי ליה דדבריו ז"ל ברורים ותרוצים ועומדין שהולכין על שורה אחת ואין ביניהם חלוקה כלל. ושאמרת ועוד הא קיימא לן דהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ור' נתן ור' חנניה בן עקביא חלוקין עליו בשני זו ודאי צריכה עיון וראוי לעמוד בה ולהקשות כמותה ופירוקה יתבאר מפירוש השמועה אלא נכנס הספק ובאה הקושיא אלא מזה שאמרת שבין לר' נתן ובין לר' חנניה בן עקביא שני תשלומין לראשון ולאו הכי הוא דהכי אמרינן במאי קא מיפלגי רבי סבר שני רגל בפני עצמו הוא פירושו שאין השני תלוי בראשון אלא חיוב בעצמו כמו שאר הרגלים לפיכך אם הזיד לדבריו בראשון בשני חייב וכן אם שגג בראשון והזיד בשני כדאסיקנא לבסוף הילכך הזיד בזה ובזה וכו' הזיד ושגג בראשון והזיד בשני לרבי ור' נתן חייב וכו' שגג בראשון והזיד בשני לרבי חייב וכו' ור' נתן סבר שני תשלומין לראשון הוא ותקוני לראשון לא מתקנינן ליה ולפיכך לדבריו אם הזיד בראשון ושגג בשני חייב שמשהזיד בראשון נראה לחיוב דתקוני לראשון לא מתקני ליה אליביא ואם לא ישלם התשלומין אפילו שגג בעת התשלומין חייב הוא לא מפני שלא עשה את השני ששגג בו אלא מפני שלא עשה את הראשון להזיד בו ור' חנניה בן עקביא סבר שני תקנתא דראשון הוא ולדבריו אם שגג בראשון אפילו הזיד בשני או שגג בשני אפילו הזיד בראשון פטור כדאסקנה בסוף הזיד בראשון ושגג בשני לרבי וכו' ולר' חנניה בן עקביא פטור שגג בראשון והזיד בשני לרבי וכו' ולר' חנניה בן עקביא פטור וטעם הדבר שאם הזיד בראשון לא נראה לחיוב שכבר עשה לו הכתוב לדבריו תקנה בשני ואם שגג בשני פטור שבעת התקנה שוגג היה וכן אם שגג בראשון והזיד בשני פטור שהראשון שהוא עיקר החיוב פטור הוא עליו מפני ששגג בו ואין השני עיקר חיוב עד שנחייב אותו עליו אם הזיד בו ולא הזיד בראשון הלכך לדברי ר' חנניה בן עקביא אינו חייב אלא בשהזיד בזה ובזה כדאמרינן הזיד בזה ובזה דברי הכל חייב נמצא עכשיו ר' נתן סבר שני תשלומין לראשון ולאו תקנתא הוא ור' חנניה בן עקביא סבר שני תקנתא דראשון הוא ולאו תשלומין הוא שענין התשלומין אינו ענין התקנה כדפרשינן תדע דאם הזיד בראשון ושגג בשני לדברי ר' נתן שאומר שני תשלומין חייב ולדברי ר' חנניה בן עקביא שאומר שני תקנתא פטור. הנה נתבאר לך דאין ר' נתן ור' חנניה שוין בשני תשלומין כשאמרת ורבי אומר שני רגל בפני עצמו הוא ואינו לא תשלומין ולא תקנתא והואיל והדבר כן לא דחינן דברי רבי בדברי ר' נתן ור' חנניה בן עקביא שאין חבריו שוין בדבריהם עד שנאמר אין הלכה כרבי מחביריו אלא גם הם נחלקין זה אומר תקנה וזה אומר תשלומין ואם יאמר אדם אין הלכה כרבי דר' נתן ור' חנניה חלוקין עליו ואומרין אין שני רגל בפני עצמו כך יאמר לו אין הלכה כר' נתן מדרבי ור' חנניה חלוקין עליו ואומרין אין שני תשלומין לראשון וכן נמי אין הלכה כר' חנניה מדרבי ור' נתן חלוקין עליו ואומרין אין שני תקנה לראשון הילכך ליכא למיגמר מזו הדרך הלכה לא כרבי ולא כר' נתן ולא כר' חנניה אבל מדרך אחרת נדע דהלכה כרבי שרבי תנא קמא דברייתא והוא ס"ל שני רגל בפני עצמו בא ר' נתן וחלק עליו ואמר שני תשלומין שכך יצא מכלל דבריו כדאפרש בגמרא במאי קא מפלגי וכו' ובא ר' חנניה בן עקביא וחלק עליו חלוקה אחרת ואמר שני תקנה הוא הילכך הלכה כרבי דרבי ור' נתן הלכה כרבי מחבירו ור' חנניה בן עקביא נמי הלכה כרבי מזה הטעם עצמו שאין ר' נתן ור' חנניה שוים עד שידחו דברי רבי בדבריהם כשאמרת הרי נתברר לך דהלכה כרבי בלא ספק וכל שכן דסתם מתניתין לענין מגדף כרבי כדמפרשינן לעיל ולא אשתאר בקושיא זו ספיקא כלל בסייעתא דשמיא.