מאמרי ברית כרותה

דרשוחז"ל במס' ר"ה י"י אני אני הוא (ברחמים) קודם שיחטא ואני הוא (ברחמים) לאחר שחטא אדם ויעשה תשובה הנה לא נודע שום רמז בכתוב מזה הגם שנכתב ב"פ הו"י. אין כאן רמז דקאי על קודם החטא ואחר החטא וגם יש להתבונן מהו הרבותא אני י"י ברחמי' קודם שיחטא האדם הלא עיקר החידוש הוא אפי' כשיחט' האדם כשיעשה תשוב' מתנהג הש"י עמו ברחמי'. והנראה דהנה ידוע י"ג מדות של רחמים הם נק' כביכול י"ג תיקוני דיקנא קדיש' ולזה נצטוינו שלא לגלח הזקן באתערותא דלתתא איתער עובדא לעילא כשאנחנו נושאים על גופינו י"ג תיקוני דיקנא במצותיו ית"ש. אזי אנחנו מעוררים י"ג מדות של רחמי' לעיל'. והב' שמות הקודמי' בתורה לי"ג מדות הם מרמזים כביכול למצות פיאות הראש שנצטוינו שלא להקיף והנ' כ"ז היא מקובל בידינו מחכמי האמת עד מפי משה מפי הגבור' והנ' יש לחקור מפני מה עש' הש"י ככה שמצות פיאות הראש מישך שייכי גם בימי הקטנות כשעדיין אינו בן מצוה כי גם לקטן צומחים פיאות הראש (הגם שקטן אינו בר מצוה עכ"ז הגדול מצווה עליו שלא להקיפו כ"כ מישך שייכא המצו' גם בימי הקטנות) משא"כ פיאו' הזקן לא שייכא רק בימי גדלות כשמגיע האדם לכלל בן מצוה כי אין לו זקן בימי קטנות. ונר' לומר דזהו שדרשו רז"ל י"י י"י הנה מרמזין למצות פיאות הראש הנה קיום המצו' הזאת היא גם בימי הקטנו' להורו' לנו דגם המצות שהאדם עוש' בקטנו' סד"א דהוה כמעש' קוף בעלמ' קמ"ל אני י"י ברחמים קודם שיחטא האדם היינו אני מחשב לו מצותיו שעש' גם בקטנו' שלא הגיע עדיין לכלל חטא כי קטן היא עכ"ז מצותיו שעשה תחשבנה לו בחשבון והוא ממד' החסד והרחמי' ודרשו זה חז"ל. מדחזי' דמצות פיאו' הראש שייכים גם בקטנות. בין והתבונן כי א"א להרחיב הדברים:

הנהבימים האל' ימי רצון ימי תשובה ישראל מתאזרים חיל בתפלותיה' בהזכירם בכל פעם י"ג מדות של רחמים כמקובל בידיהם שאינם חוזרות ריקם ע"כ נדבר בהם איזה פרטים לעורר את שרשן במקום עליון ילא"פ:

ז"להגמ' בר"ה ויעבר י"י על פניו ויקר'. אמר ר' יוחנן אלמלא מקרא כתוב א"א לאומרו. מלמד שנתעטף כש"ץ והראה למשה סדר התפלה א"ל כ"ז שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם (הנה הוקשה לו לשון ויעבר. ע"כ דרש שהוא כביכול כש"ץ העבר לפני התיבה עמ"ש במאמר א' אות כ"א) י"י י"י (כפל שמות הוי') אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא וכו' א"ל רחום וחנון א"ר יהודא ברית כרותה לי"ג מדות שאינן חוזרות ריקם שנא' הנה אנכי כרת ברית (פירש"י ברית כרותה לי"ג מדות הללו שאם יזכירם ישראל בתפילת תעניותיהם. אינם חוזרות ריקם עכ"ל) עיין בתו' וברא"ש שם נדברו יראי י"י מהיכן התחלת י"ג מדות אם מן השם הו"י' הראשון או מן השני. והנה עפ"י הזוה"ק וכתבי מרן האריז"ל ב' השמות אינם ממנין הי"ג מדות רק הי"ג מדות מתחילין מן שם א"ל. והנ' הרב הגאון מהרי"ח לאנדא ז"ל בס' דורש לציון הוכיח מהגמ' כדברי הזהר ומרן האריז"ל דהרי אמרו ברית כרות' לי"ג מדות וכו' הל' הזה משמע בכ"מ ובכ"ז אפי' בזמן שאין ביהמ"ק קיים. והנ' אם נאמר דהי"ג מדות מתחילין מן שם הו"י'. איך אפשר להזכיר את השם הנכבד ככתבו חוץ למקדש. אלא ע"כ התחלתן מן שם א"ל עכ"ד:

ואניפירשתי נוסח הפייט והנהוג לומר בשע' אמירת הי"ג מדות) א"ל הורית לנו לומר שלש עשרה רצ"ל מדהורות לנו לומר בפה שלש עשרה והורית לנו אפי' בזה"ז ע"כ מוכח דמתחילין מן א"ל דהשמות הו"י' אי אפשר לאומרן ועוד יתפרש הנוסח הזה:

ואניאומר שבפי' נשמע דרש"י ז"ל מדייק מהגמ' דהתחלת הי"ג מדות מן שם א"ל וכדברי הזהר ומרן ז"ל דהנה ז"ל רש"י ז"ל שהבאתי לעיל בד"ה ברית כרותה לי"ג מדות הללו וכו' תיבת הללו לכאורה לא נודע כוונתי. ונר' דרש"י ז"ל בא לתרץ דברי הגמ' דבתחילה מצינן המסדר ויעבר י"י על וכו' והוקשה לו מהו ויעבר וע"ז אמר ר' יוחנן מלמד שנתעטף וכו' וכנ"ל ואח"כ ציין הו"י' הו"י' (כפל השמות מה הן) ומפרש אני הוא קודם החטא וכו'. ואח"כ ציין אל רחום וחנון א"ר יהודה ברית כרותה לי"ג מדות וכו' והנה מימרת ר' יהודא אינו לפרש שום פי' ב"פ א"ל רחום וחנון רק הוא סיפור ענין אחר כפי קבלתו מפסוק הנה אנכי כורת ברית וא"כ למה ציין המסדר הש"ס בכאן הנך ג' תיבות אל רחום וחנון לזה ביאר רש"י בלשונו הצח לי"ג מדות הללו וכו' להורות כוונת הש"ס הוא דה"ג מדות מתחילין מן אל רחום וחנון הבן כי נחמד הוא:

**בפ'**וישלח ויבא יעקב שלם וכו' ויבן שם מזבח ויקר' לו אל אלקי ישראל ופירש"י לא שהמזבח קרוי אלקי ישראל. אלא ע"ש שהיה הקב"ה עמו והצילו קרא שם המזבח ע"ש הנס וכו' ורבותינו דרשו שהקב"ה קראו ליעקב אל. וד"ת כפטיש יפוצץ סלע וכו' ואני ליישב פשוטו של מקר' באתי עכ"ל כאשר תתבונן הנה דרך רש"י ז"ל בכאן דרך אחר שלא כדרכו בכ"מ בפירושיו ע"פי הרוב מביא הפשט ואח"כ המדרש ולפעמים בהיפך ובכאן הנה מפרש כפי הפשט ואח"כ מביא המדרש ואמר שאין זה נוגע אל הפשט והוא מדרש כפטיש וכו' ויש בו איזה סוד כדרכם במדרשיהם והפשט אינו כן. ומהראוי להתבונן למה דחה כ"כ מדרשיהם ז"ל. והנה אגיד לך את אשר עם לבבי. דהנה מה שדרש ר' יוחנן בפסוק ויעבר י"י וכו' מלמד שנתעטף הקב"ה כש"ץ ואמר אם יעשו בני לפני כסדר הזה אני מוחל להם וכו' הנה הרב' מהקדמוני' דקדקו בתיבת יעשו היינו יעשו ממש כמדותיו ית"ש מה הוא רחו' וכו' מה הוא חנון וכו' והוא מצות והלכת בדרכיו. והרבה מהקדמונים ס"ל יעשו היינו יקראו במו פיהם בעטיפה י"ג מדות של רחמי' והקב"ה מוחל:

והנההרב הקדוש הגאון בעל ס' הפלאה פי' בזה ג"כ נוסח הפייט שכתבנו לעיל אל הורית לומר שלש עשרה. והוא דהנה פלוגתת הקדמוני' יש להכריע להוראה דהכוונ' היא כפשוט אם יעשו בני לפני וכו' היינו רק יקראו במו פיהם בעט פה דא"א לומר יעשו היינו יתנהגו כמדותיו הללו מה הוא רחום וכו' א"כ במדה הראשונ' מאי אית לך למימר מה הוא א"ל וכו' לא איש אל וכו' ע"כ מן מדת אל נשמע להוראה דהכוונ' היא כפשוטו באמירה בעלמ' סגי. וז"ש א"ל הורית לנו לומר שלש עשרה רצ"ל מן מדת א"ל יוצאת הורא' לכל ישראל לומ' שלש עשר' ובאמיר' בעלמ' הקב"ה מוחל עונותיהם עכ"ד בקצת תוס':

וכברידעת דהדבר המסופק אצלינו להלכה ע"פ התורה לא בשמי' היא ולא פסקינן הלכ' בשמים רק כאשר יפסקו הב"ד של מטה כן יקום. ואביא לך ראי'. ר"פ אשכחי' לאליהו א"ל מה קעביד קוב"ה א"ל אמר שמעתתי' מפומי' כולהו תנאי ואמוראי ומפומי' דר"מ לא אמר על שלמד תורה מן אלישע אחר א"ל והאמר ר"פ ר"מ רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק. א"ל השתא קאמר קוב"ה מאיר בני כך הוא אומר וכו' דהנה יש להתבונן וכי עד השתא ח"ו לא ידע היודע תעלומות אשר ר"מ רמון מצא וכו'. אבל להיות הלכה רווחת היא אם הרב דומה למלאך ה' יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו. והנה כ"ז שלא איפסק הלכתא בב"ד של מטה דשאני ר"מ כי הוא רמון מצא וכו' הנה לא אמר הש"י שמעתתא משמא דר"מ הגם דהש"י ידע אשר ר"מ רמון מצא. אבל להיות שהוא דבר הנוגע להלכ' מהלכות התור' כביכול לא בשמים היא הנה המתין הש"י עד שיופסק הדבר בב"ד של מטה וכיון שאמר החכם ההוא שכן הוא להלכ'. ר"מ רמון מצא וכו' אז אמר הקב"ה שמיע' מפומי' דר"מ. הבן כי הוא דבר המצטרך מאד וכענין שנסתפקו בהלכה בב"ד של מעלה ספק אם שער לבן קדמה לבהרת. ואמר הקב"ה מאן מוכח רבה בר נחמני כידוע:

ותמצאבדברי הגדולים הראשונים דקדקו. בדברי המשנ' הסתכל בג' דברים וכו' ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון וכו' דקדקו מהו דין וחשבון. הלא האדם אינו נותן את הדין רק חשבון. ופירשו ששואלין להאדם הנידון בעצמו בשעת הדין של מעלה לעוה"ב אם יעשה האדם כך וכך מה דינו והוא פוסק הדין וההלכ' עפ"י התורה שלמד ואח"כ נותן חשבון על כל מעשיו. ממילא האדם נותן הדין והחשבון. כי פסק הדין וההלכה תלוי במקבלי התורה לנו ניתנה התורה במתנה:

ועפ"ידברי הגדולים פירשתי בטוב טעם. הא דאמרז"ל גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים דכתיב יגיע כפיך כי תאכל אשריך (בעוה"ז) וטוב לך (לעוה"ב) עכ"ד. וקצרתי לשון הגמ' עיי"ש. וידוע דהמאמר הזה קשה להלום לפי פשוטו. ופירש בו הרב הקדוש בעל השל"ה. דהכוונה מי שהוא ירא שמים בכל דבר ופורש מכל דבר ספק בחוששו פן יבוא לנגוע בקצה האיסור והנה יש מי שמייגע א"ע עפ"י התורה וממציא היתרים עפ"י התורה בדבר שנראה כספק איסור הנה יאכלו ענוים וישבעו הנה הוא אוכל ונהנה מיגיעו. הנה נהנה מיגיעו כזה. הוא גדול מירא שמים המחמיר. דנהנה מיגיעו כזה טוב לו בזה ובבא עד כ"ד עיי"ש אבל קשה לפי"ז וכי ס"ד שהירא שמים לא יהי' לו שכר רק בעוה"ז ולא בעוה"ב אבל לפי הנ"ל יתכן דהנה לעוה"ב שואלין לאדם עצמו הדין וההלכ' מי שדרכו הי' בעוה"ז ליגע א"ע בתורה להמציא קולות עפ"י התור'. אז טוב לו גם לעוה"ב. שיפסוק הדין לקולא עפ"י התורה. משא"כ הירא שמים בלי יגיעה בתורה יחמיר. הבן הדבר:

ועתהנחזור על הראשונו' אל הורית לנו לומ' שלש עשרה מן התחלת הי"ג מדו' שהוא שם א"ל מזה הורי' לנו לומ' שלש עשר' דמוכח מזה דבאמיר' בעלמ' סגי דא"א לומ' מה הוא א"ל כי לא איש אל. והנ' זהו הוכח' גמור' דוקא אם נפרש ביעקב ויקר' לו אל וכו' הוא כפשט דברי רש"י שקר' המזב' ע"ש הנס. אבל אם נפרש כדברי המד' שהקב"ה קראו ליעקב אל. א"ל אני אל בעליונים ואתה אל בתחתונים הנה חוזר הספק של ההלכ' הנ"ל לקדמותו. ונוכל לפרש. אם יעש"ו בני לפני וכו' יעשו ממש. מה הוא אל וכו' כיון דיש מציאות שיוכל האדם להיקר' אלי והנ' דברי ר' יוחנן במאמרו אמר הקב"ה אם יעשו בני לפני כסדר וכו' הנ' הוא הלכ' מקובל' מסיני. והנ' סובל ב' פירושים כנ"ל. והנ' כל זמן שאינו נפסק ההלכה בב"ד של מטה אינם פוסקים הלכה בב"ד של מעל' כי לא בשמים הוא כמש"ל. לזה רש"י ז"ל בדורו פסק להלכ' אשר דברי רז"ל בפסוק ויקר' לו אל. שהקב"ה קראו ליעקב א"ל אין כוונת' שיהי' זה דוק' כוונת המקר'. משום דא"א לאדם להיות אל (וכמו שתקנו אנשי כנה"ג מן העולם ועד העולם אתה אל) ודבריהם ז"ל הוא בהטמון איזה רמז בסוד כנודע כי התור' כפטיש וכו'. ולפי"ז ע"כ פי' המאמר המקובל מסיני אם יעשו בני וכו'. הכוונה באמירה בעלמא הקב"ה מוחל לעונותיהם של ישראל. ויקיימו למעלה מה שנתקבל להלכ' בב"ד של מטה. דאפי' באמיר' בעלמא הי"ג מדות של רחמי'. אב הרחמים ימחול ויסלח ויכפר לעונותינו וחטאינו ופשעינו ויהפוך לנו מה"ד למה"ר. אמן. (עמ"ש במאמרי הפורים. דגם בימי מרדכי ואסתר הית' הלכ' זו רופפת. עד שפסקו להלכ' בבית דינו של מרדכי ובזמן הישוע' כתבו הלכ' זאת לישראל והוא הנאמר שם דברי שלום ואמת ע"ש מ"ש. ואל תתמ' על החפץ כיון שנפסק הדבר בימי מרדכי איך יהיה שוב הדבר בספק לדורות אחרונים כי על כיוצא בזה אמרו שכחום וחזרו ויסדום הבן):

ואגבאבאר לך פי' בדברי הפייט א"ל הורית לנו לומ' שלש עשר' הג"ה ע"פ הדברי' הנ"ל מובן לנו מה שדרשו חז"ל בפ' ויחי. מ"ש יעקב ושמעו אל ישראל אביכם (נרא' דקשי' להו דהל"ל ושמעו לישראל וכו') דרשו אל הוא ישראל אביכם ע"כ. דלכאור' יקשה מאי האי דהי' מתפאר בעצמו אל בניו שהוא א"ל וגם מאי שייך זה לצווא'. ולפי הנ"ל יתכן. דהן אמת לא מיבעיא לן לפרש הפסוק ויקר' לו א"ל וכו' כמדרשו אלא כפשוטו והדרשא תדרוש דהרי נ"מ לדינא לענין אמירת הי"ג מדו"ת או דוקא יעשו ממש אבל יעקב בעצמו כשהי' מצוה לבניו. הנה רצה שישתדלו מאד בעבודת הש"י. וילכו בדרכיו הנה אמר להם א"ל הוא ישראל אביכם א"כ אפשר לבן אדם להיקרא א"ל. א"כ אם יעשו בני לפני כסדר הזה נוכל לפרש דוקא לילך במידותיו. הבן: דאמרז"ל דתקנו ח"י ברכו' בתפל' נגד ח"י אזכרו' (שמו' הו"י) שבמזמו' הבו לי"י בני אלים (נמצ' י"ב הם האמצעיו' שמבקשי' בהם פרס מהמלך) וברכ' המיני' הוסיפו נגד שם א"ל שבמזמו' הנ"ל. אל הכבוד הרעי' וכו' (כולן היינו ח"י הויות ושם א"ל בגימ' צבאות שזכרה חנה בתפילת' ונלמד ממנ' הלכת' גברוות' בהל' תפל' כמבוא' בגמ' נמצ' האמצעיו' הם י"ג ברכות) וז"ש אל הורית לנו לומר שלש עשר' ע"י שם אל הורית לנו לומר י"ג ברכות של בקשה מנין י"ג מדות של רחמים:

אומריםבתפלתינו בסליחו' לא בחסד ולא במעשי' וכו' דפקנו דלתיך רחום וחנון וכו' מהראוי להבין למה תופסין לעיקר הב' מדות הללו דייק'. ונר' להיו' שדרשו חז"ל וחנותי את אשר אחון אע"פ שאינו הגון ורחמתי את אשר ארחם אע"פ שאינו כדאי ע"כ כשאנחנו אומרים לא בחסד ולא במעשי' וכו' כדלים וכרשים וכו'. הנ' אנחנו מזכירי' אלו הב' מדות רחום וחנון שבאלו הב' מדות אתה חונן ומרחם למי שאינו הגון ואינו כדאי כמד"א וחנותי את אשר אחון ורחמתי וכו':

ואגבבאתי להתעור' בכתו' הלז' וחנותי את אשר אחון (הנ' הוא מדת וחנון) ורחמתי וכו' (הוא מדת רחו') הלא בסד' הי"ג מדו' רחום מוקדם לחנון. והנר' דהנ' אמרו שם בגמ' ברכו' כל העוסק בתור' ובג"ח וקוראת וכו' מתכפרין לו כל עונותיו ואמרי' שם בשלמ' תורה וג"ח דכתי' בחסד ואמת יכופר עון. חסד זו ג"ח ואמת זו תור' דכתיב אמת קנ'. אלא קו' את וכו' מנלן. תנא לי' ההוא סבא משום רשב"י אתיא עון עון כתי' הכא בחסד ואמת יכופר עון וכתי' התם ומשלם עון אבות וכו' והנה זה דרכינו כל היום כי לא במקרה הוא בתורתינו אשר ההלכ' אחת נלמדת בק"ו ואחת בג"ש וכיוצא מהמדות אבל היא הכל בחכמה נפלאה דהנה המדות שתורה נדרשת בהם הלא הם תורה שבע"פ נמסרו מסיני והמה מכווני' להי"ג מדות של רחמים הנכתבים בתור' שבכתב דהיינו כשילמו' האדם מדת ק"ו מעורר מדת א"ל (וע' בכתבי הקדוש מהרד"ב זצלה"ה. אמר הנה משה שהתפלל על אחותו א"ל נא רפא נא לה הנ' רצה לעור' מדת א"ל. השיב לו הקב"ה ואבי' ירק וכו' היינו למוד ק"ו ויתעור' מדת א"ל) וכשילמוד האדם ג"ש מעורר מדת רחום וכן באינך. והנה כשיש לאדם ח"ו עונות ונגזר כנ"ל. הנה בלמדו ג"ש מעורר מדת רחום. ומדת רחום זה סגולת' והוא רחום יכפר עון ולא ישחית אפי' כשנגזר ח"ו השחת' על שונאי ישראל במדת רחום יכפר עון ולא ישחית. ולפי"ז הנה תבין ג"כ בכאן דלבעבור זה נלמד הדבר בג"ש. הנה כשילמוד האדם הג"ש הזאת אתיא עון עון. הנה יעורר מדת רחום יכפר עון ולא ישחית. הבן הדבר והנ' תולדו' הבנים הם בסגול' בהתעורר מדת וחנון כמ"ש יעקב הילדי' אשר חנן אלקים את עבדך. ע"כ במדות שהתורה נדרשת בהן היא מדת בנין א"ב כי סגולת' לעורר מדת וחנון שמסוגלת לבנים שהם בנין א"ב. הבן. א"כ לפי"ז תבין מדת וחנון מסוגל להוליד בנים ומדת רחום מסוגל להחיות הבנים שיהיו חיים וקיימי' ע"כ נאמר בפסוק כסדר הזה וחנותי (מקודם. להוליד בנים) ורחמתי (שיהיו הבני' חיים וקיימים) הבן הדבר ובמ"א הארכתי בעניינים הללו ברחב ידים:

וכיוןשבאתי לכלל זה נדבר מענין הי"ג מדות שהתור' נדרשת שהם מפתחו' מכוונו' לפתוח על ידיהן ולעורר הי"ג מדות של רחמי' כמש"ל הנה לא אכחיד אמרי קדוש דברי מחו' כבוד הרב הקדוש מהרצ"ה זצוק"ל. אשר אמר בבריית' ובא הכתו' השלישי ויכריע ביניה'. הנה המפרשים כתבו תיבת וכאן הוא כמו וכן. אבל גם תיבת וכ"ן אין לו ביאור. וגם למה לא אמר וכ"ן רק וכאן ואמר הוא זלה"ה דהנה מדה הי"ג בתורה הוא ונק' לא ינק'. והנה בגמ' רמינן. נאמר ונקה ונאמ' לא ינק'. הא כיצד מנק' הוא לשבים. ולא ינק' לשאינם שבים. ונר' שלמדו הדבר מן הי"ג מדות שאמר מיכה בפסוקי מי אל כמוך וכו'. עד מימי קדם. שהן מכוונת אל הי"ג מדות שבתור' (כידוע למשכילים) והנה מימ"י קדם (שהוא מכוון נגד ונק' לא ינק') הוא רמז אל התשובה שקדמ' לעולם. והוא המכריע דמ"ש בתורה ונקה לא ינק'. דסתרן אהדדי. הוא משום דהכל תלוי בתשובה. וז"ש התנא בסוף מדה הי"ג שהוא מכוון והמפתח למדת ונקה לא ינק'. אמר. וכאן (היינו במדה הזאת) שני כתובי' המכחישים זה א"ז היינו נאמר ונק'. ונאמ' לא ינקה עד שיבא הכתוב השלישי (של מיכה. והיינו מימי קדם. הרומז על התשובה שנבראת קדם לעולם) ומכריע ביניהם (לו' לך שהכל תלוי בתשוב') מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לשאינם שבים. עכ"ד. ודפח"ח. יהא רעוא שיהיו שפתותיו דובבת ואי"ה במ"א אטייל בזה ארוכות וקצרות כיד י"י הטובה עלינו:

כיא"ל רחו"ם י"י אלקיך. לא ירפך (לא יניח לך לחלישות ורפיון כח) ולא ישחיתך ובאם ח"ו יגרמו העונות שיבואו שונאי ישראל לידי יסורין. עכ"פ ולא ישחיתך. וישלח רפואה ותעלה. כן נ"ל הפשט יש להתבונן למה הזכיר דוקא אלו הב' מדות אל רחום וגם מהראוי להתבונן מה שייכות לאלו הב' שמות אל. לא ירפך ולא ישחיתך. ונ"ל לפרש דאמרינן בגמ' ברכו' משמי' דר"י על הפסוק אשרי הגבר אשר תיסרנו וכו' ומתורתך תלמדנו אל תקרי תלמדנו אלא תלמדינו דבר זה מתורתך תלמדינו ק"ו משן ועין מה שן ועין אחד מאיבריו של אדם עבד יוצא בהן לחירות. יסורין שממרקין כל גופו של אדם עאכ"ו. הנה הוא נלמד מק"ו. ואמרינן בגמ' אח"כ והיינו דריש לקיש דאמר ר"ל נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין מה מלח ממתקת את הבשר אף יסורין ממרקין כל גופו של אדם (הנה נלמד הדבר בג"ש) הרי לפניך לימוד בק"ו וג"ש וכבר ידוע לך ק"ו מכוון מפתח נגד מדת א"ל וג"ש נגד מדת רחו"ם והנה מדת א"ל הוא הנותן כח ותוקף מלשון ואת איל"י האר"ץ לקח ומדת רחו"ם נאמר בו והוא רחו"ם יכפר עון ולא ישחי"ת והנה לפי"ז תתבונן אחר כל היסורין המבוארין בתוכחות נאמר כי א"ל רחו"ם י"י אלקיך. היינו קבלת היסורי' והמה נלמדים מן מדות ק"ו וג"ש שממרקין כל עונותיו של אדם וע"י הק"ו וג"ש מעוררים מדת א"ל רחו"ם. ע"כ לא ירפך ולא ישחיתך ע"י התעוררו' מדת א"ל שהוא נותן כח ותוקף ולא ישחיתך ע"י התעוררו' מדת רחו"ם והוא רחו"ם יכפר עון ולא ישחי"ת:

עודאבאר לך כי א"ל רחום י"י אלקיך לא ירפך וכו' כבר ידוע כל היסורין וכל החולאים ח"ו באים מן הדינים והגבורות שה"ס מנצפ"ך הנק' משרי"ם והם בגימ' פ"ר וכשתחלק את הה' אותיות במספר שוה המה מספר נ"ו לכ"א וזה הוא בשיר של פגעים להמתקת הדינים ה"פ נ"ו בס"ת התיבות היינו אלקינ"ו עלינ"ו ידינ"ו עלינ"ו ידינ"ו והנה ה"פ נ"ו בגי' פ"ר ובהוספת א' לכ"א (רחמי' מן אלופ"ו של עולם) יעלה כ"א ז"ן בגימ' שמות של רחמים א"ל הו"י' וז"ס א"ל הו"י' ויאר לנ"ו וכו' הבן. וא"כ בהמתקה יתהווה מן פ"ר פר"ה. וע"י מדו' א"ל רחו"ם אשר הם בגי' פר"ה מתעוררי' הרחמי' של פר ומתמתקים הדינים וזהו ג"כ כי א"ל רחו"ם י"י אלקיך ע"כ לא ירפ"ך לא יפעלו בך הפ"ר דינים ויתמתקו הדינים ברחמים:

הי"גמדות שאמר מיכה. מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו לבאר עפ"י פשוטו מהו העינין שאומר שהש"י עוב"ר על הפשע מהו לשון עובר וגם מהו לשארי"ת נחלתו (ודברי חז"ל ידוע) ונ"ל עפ"י מ"ש הרב הגדול מ' חידא זלה"ה בשם הרמ"ק ז"ל לשארית נחלתו. דהש"י מרחם על ישראל. לפי שהם (קרוביו כביכול) שאר בשר (העמוסים מני בטן כביכול) ע"ש. ולפי"ז יש לפרש בזה מה דהוקשה הרמ"ע ז"ל הלא קיי"ל כל האומר הקב"ה וותרן וכו' ואיך נאמר דאם רוב זכיות. יצא כנוגה צדקו ואפי' מחצה על מחצה. כובש נושא מעביר זאת. ועוד אחרת אנחנו אומרים בתפלתינו אנו מלאי עון ואתה מלא רחמים. והנה יהי' כל זה דרך ויתור. ותירץ דלא מיקרי ויתור רק כשאינו עפ"י דרכי התור' משא"כ כשיש איזה דרך ע"פ דרכי התור' אין זה ויתור. וכתבתי מזה במקומו' רבים איך הש"י ממציא עילה ע"פ משפטי התורה בכדי לרחם עלינו והנ' זה יש לפר' מי אל כמוך (אל הוא חסד גמור כמד"א חד אל כל היום ואמר מי הוא המתחסד בחסד חנם כמוך) נושא עון ועובר על פשע (כביכול עובר על שורת הדין והמשפט כמ"ש בזוהר ועברתי בארן מצרים אעבר על שורי דינא) ואם תקשה הלא ויתור הוא ומלך במשפט יעמיד ארץ לזה אמר. לשארית נחלתו. רצ"ל הנה זה הוא לישראל עם קרובו. כביכול שאר בשר. והנ' כתוב בתורה ומבשרך אל תתעל'. וכיון שהיא ע"פ דרכי התור'. לא מקרי ויתו' וכדברי הרמ"ע ז"ל:

תם ונשלם