מצות תאכל בחג הפסח

ובזהיש לרמז ג"כ בפסוק ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דורשך ד' מצ"ה מרמזת ג"כ להמוחין הדע"ת כי מצ"ה ג"פ מ"ה אישתני למעליותא מהלח"ם שבכל השנה לח"ם ג' הויות פשוטי' מצ"ה ג' הויות מלאים באלפי"ן זהו ויבטחו בך יודעי שמ"ך היינו התפשטות אותיות השמות כידיע' הם במילוי משא"כ בכתיבה אפשר לכתבם בלי מילוי והנה יודע"י שמך היינו מצ"ה. ג' שמות במילוי מרמז לג' מוח' חב"ד הנכללין בדע"ת היינו יודע"י שמ"ך אותן היודעים כנ"ל בוטחים בך. כי לא עזבת דורשך י"י כרמיזת העיסה שאסו' לעזב' ולהניח' בלא עסק האומן ובאם יעזבה האומן תתבטל ממציאות שמה כי לא תקרא מצ"ה אלא חמץ כ" לא עזבת דורשך י"י אפילו בהפסק רגע הבן:

ובזהתבא להתבונן הטע"ם הנאמר בתורה ושמרתם את המצו"ת בשמירה מעולה שלא תגיע לפעול' אחרת זולת פעולת האומן ואמר הטעם כי בעצם היום הזה. היינו יום ט"ו בניסן שהוא טל"ה בכור המזלות בתכלית הגדלות בו ביום שדדתי את מערכתו והוצאתי את צבאותיכם מאמ"צ. מזה נתוודע שהמזלות אין להם שום כח ותנועה ופעולה מבלעדי האומן היוצר כל הוא אלקינו להוראה זו תשמרו את המצות כנ"ל בין והתבונן:

ויתפרשעוד ושמרתם את המצו"ת כי בעצם היום הזה וכו' הוא ג"כ לדרך הנ"ל מצ"ה אין בה רק פעולת האומן רמז לדבר הנעלם עפ"י מה דידוע בכתבי מרן דבכל המועדים הפעולות והזיוויגים הנעשים באורו' העליונים הוא ע"י מעשינו ותפילתינו משא"כ ביום הקדוש הזה נעשה הכל באיתערותא דלעיל' כל האורות ביחד שלא ע"י תפילתינו כמו שעשה הש"י בימי צאתינו מאמ"צ הפליא חסדיו ברוב רחמיו שלא כטבע כי כל הדבר אשר נעשה ע"י מעש' ההתעוררת הוא כסדר המדריגות משא"כ בליל צאתינו מאמ"צ לא הי' באפשרי להעשות הדבר כסדר המדריגות מחמת הגדלות אחוזת החיצונים. והפליא הש"י לעשות הדבר כרגע ביום הקדוש הזה התעוררות מוחין דגדלות שני ביחד כנודע למביני מדע וגם כעת נעשה הדבר שלא ע"י מעשינו הג"ה ע"ל תמצא בתורה בפ' פינחס בכל מועדי י"י מקראי קודש. נאמר מקרא קודש יה"י לכ"ם משא"כ ביום א' דחג המצות נאמר מקר"א קוד"ש ולא נאמ"ר יה"י לכ"ם הבן הדבר ובמ"א אי"ה יבואר יותר: וזהו ושמרת"ם את המצו"ת להוראה הנפלאה הלזו איך שכל האורות העליוני' נעשה בהם דמיון המצ"ה שאין לה שיתוף פעול' אחרת זולת פעולת האומן שעשאה להורו' כי בעצם היום הזה הוצאתי וכו' בעיצומו של יום בלבד מבלי תפלה הבן הדבר:

ובזהיש לפרש ג"כ הטעם האחר המבואר במשנה תורה במצות אכילת מצ"ה שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת מאמ"צ והנ' מהו הנרצה באכילת מצ"ה לזכר החפזון וגם כפי הנראה מדברי התורה הזאת הנה החפזון מעלייתא הוא ושבח הוא. והנה לעתיד ב"ב הבטיחנו יוצרינו כי לא בחפזון תצאו אלמא דלאו מעליית' הוא החפזון. וכן אמרז"ל במדרש מי גרם לכם כל הצער הזה חפזון שיצאתם אבל לע"ל כי לא בחפזון תצאו וכו' אבל אם עיני שכל לך תבין הכל דהנה החפזון הוא להיות שראה הש"י שכבר נשתקעו בטומאת מצרים מ"ט ש"ט צדיק מ"ט לפני וכו' ואלו הי' ממתין הש"י עוד כרגע כבר היו ח"ו משוקעים בשער הנו"ן ולא היו יכולים לצאת לעולם ח"ו ע"כ הי' חפזון היינו שלא הי' כסדר שאר הגאולות ע"י פעולת ישראל ומעשיהם הטובים פועלים הארת עולמות העליונים לצורך הגאולה כסדר המדריגות קטנות וגדלות כנודע למביני מדע והן היום שהי' הדבר בחיפזון הוכרח הדבר להיות בדרך פלא גדלות קודם קטנות והנה הדבר נעשה שלא ע"י מעשינו ע"כ לא נתקיים הדבר רק לשעה ותיכף למחרת היום מתחילין לספור דרגא בתר דרגא עד חג השבועו'. (כאשר יתבאר אי"ה) והנה צונו הש"י לעשות זכר לחפזון לזכור הנס הגדול שעשה הש"י עמנו שלא ע"י מעשינו רק באיתערות' דלעיל' כי לא הי' באפשרי להמתין עד שיפעלו מעשי ישראל דרגא בתר דרגא והי' הכל בחפזון גדלות קודם קטנות לחיבת ישראל:

והנהעם היות הנס ההוא מופלא מאד עכ"ז יותר הי' טוב לנו באם היינו ראויים שתהי' הגאולה ע"י פעולת מעשינו הטובי' באיתערותא דלתתא אז הי' מתקיים ההארה ההוא לעולמי עד וכמו שהבטיחנו יוצרינו על העתיד כי לא בחפזון תצאו כי תהי' הגאולה ע"י פעולת מעשינו ותהי' גאולה נצחיית לעולמי עד וזה הוא הנרצה בטעם אכילת מצ"ה זכר לחפזון שהי' רק איתערו' דלעילא כ"ה ענין המצ"ה שאין בה פעול' אחרת רק פעולת האומן הבן והרחב הדברים ועוד יתבאר אי"ה:

ויתפרשעוד ושמרתם את המצו"ת כי בעצם היום הזה הוצאתי וכו' ושמרתם את היום הזה לדורותיכ' חק"ת עול"ם להתבונן מהו הטעם ועוד מהו הנרצה חק"ת עול"ם כיון שכבר נאמר לדורותיכם. ונראה עפ"י האמור בס' בע"מ מאמר ח"ד ח"ג ד"א. וז"ל המצוה הראשונה (פ"ו) אשר אמרנו (שכבר דיבר בה הרב בפ' הקודם אשר אדה"ר חטא מה שלא המתין בבעילת מצוה עד שבת) הוא בני"ן א"ב לכל המצות שהן צריכות שימור והזדמנות רב כמו שהי' מכריז שלמה שומ"ר מצולא ידע' דבר רע עיי"ש. לפי"ז הכוונה שומ"ר מצו"ה היינו שעושה המצוה במתינות (ע"ד ואביו שמ"ר את הדבר) לא ידע דבר רע. דאם עושה שלא במתינות יוכל להתערב בתוכו רע ח"ו כענין שקרה לאדה"ר ענין עץ הדע"ת טוב ורע משא"כ כשעושה המצוה במתינות ויישוב הדע"ת אזי לא יתערב בהדע"ת רע רק טו"ב וזה שנצטוינו בתור' במל"ת איסור אכילת חמץ (הוא תיקון לע"ץ הדע"ת שנתערב טו"ב ור"ע חמ"ץ שא"ר בגי' ע"ץ הדע"ת. והנה נצטוינו לבערו ותהי' אכילתינו אז רק מצ"ה כולו טוב) והנה נצטוינו ושמרתם את המצו"ת (קרי בי' ג"כ מצות כמשארז"ל היינו שתעשו המצות במתינות ושמירה ויישוב הדעת בכדי שיהי' כולו טוב (ע"כ אמרז"ל כל האוכל מצ"ה בע"פ כאילו בועל אריסתו בבית חמיו שהיא דמיון אדה"ר שלא המתין. הבן הדבר) ואמר הטעם כי בעצם היום הזה הוצאתי וכו' הנה הש"י שלח את משה להוצי' את ב"י ממצרים זמן שנה בקרוב קודם היציאה ואמר למשה וארד להצילו מיד מצרים. והנה הי' אפשר להש"י להוציאם כרגע כיון שכבר הי' הרצון לגאלם ואעפי"כ לא גאלם עד הגיע עצם היו"ם הזה וגם ביום הזה אמר הש"י ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר עד בא עיצומו של יום הנועד כי לכל יש זמן ועת לכל חפץ וכו' הגם שמצות הגאולה כביכול היו על השי"ת לקיים הנה עשה הש"י המצוה בשמיר"ה כביכול שומר וממתין ומצפה מתי יגיע יום המקווה לקיים מצות גאולה זהו לי"ל שמורי"ם הו"א לי"י להוציאם מאמ"צ שהי' כביכול ממתין הש"י על קיום המצוה בזמן הו"א הליל"ה הזה לי"י שמורי"ם לכל ב"י לדורות"ם. רצ"ל ממתין עוד כביכול הש"י בהכנה דרבה על קיום המצו' בזמן המקווה בלילה הזה ב"ב שאנו אומרים בסיפור יצ"מ ברוך שומ"ר הבטחתו לישראל היינו שהבטחתו עושה כביכול בשמירה ומתינות בהכנה דרבה לקיים המצוה בזמן הנועד א"כ ממנו ית"ש נלמוד דעת לעשות את המצות בשמירה ומתינות וז"ש ושמרת"ם את היום הזה לדורותיכ' חק"ת עול"ם רצ"ל מהיום הזה תלמדו שמירת והמתנת המצות בכל החוקים לעולמי עד. הבן:

בנוסחתפלת שמ"ע תקנו אנשי כנה"ג ולא נבו"ש כי ב"ך בטחנ"ו מהראוי להתבונן האיך תלוי מניעת הבושה בהתייחסת הבטחו"ן ועפ"י מ"ש לעיל יצדק הדבר דהנה נצטוינו בשמירת המצו"ת לבל תחמיץ והוא הנק' מיכלא דמהימנותא מורה על האמונה הגדול' כאמור לעיל שהמצ"ה לא תפעול שום פעול' זולת פעול' האומן שעשא' ול"ת ולא תגרע דבר משא"כ החמ"ץ פועל פעול' בעצמו גבהות באורך ורוחב ע"כ המצ"ה מורה על בטחו"ן שלא ישתדל האדם בעבודת עוה"ז בריבוי רק ידע באמונת אומן שלא יוסיף ולא יגרע בעבודתו דבר זולת פעולת האומן כי האומן ב"ה וב"ש אינו עוזב אפי' כרגע את האומנות שעשה והוא פועל בהאומנות בכל עת והוא דמיון המצ"ה שאסור לעזבה מבלי עסק כי תכסוף פני' ותחמיץ וכ"ה הפירוש לפי"ז ויבטחו ב"ך יודעי שמך כי לא עזבת דורשך י"י עדיין המהווה ב"ה עוסק בהאומנות ואינו עוזב מבלי עסק והאדם המרבה בהשתדלו' הנה הוא עושה דמיון החמ"ץ שהוא נעזב מהאומן העוס' ומתחיל להתחמץ והנה סימן התחלת החימוץ הוא הכסיפו פני' כנודע מרז"ל. ומעתה יונעם לחיכך דברי אנשי כנה"ג ול"א נבו"ש היינו הכסיפ"ו פני"ו כ"י ב"ך בטחנ"ו ולא נעשה שום פעולה זולת פעולת האומן שעשה לנו הנפש והגוף ולא נעשה רק כמצווה עלינו בתור' לעשות כי אמונת אומן עלינו אשר האומן ב"ה אינו עוזב אותו מבלי עסק כטעם כי לא עזבת דורשך י"י הבן הדברים:

ויוציאםבכס"ף וזה"ב ואין בשבטי"ו כוש"ל האי קרא לאו רישי' סיפי' ויש לרמז ע"פ מה דכתב הקדוש מהר"ש זצוק"ל בס' דן ידין פ' על הקרנים שבאלו ב' שמות כס"ה בפ"ז יצאו ישראל ממצרים והם אתוון כס"ף זה"ב עיי"ש (אותיות השמות הללו מסוגלי' לכוין בכ"י למו"מ עיין בס' מעמדות) והנה השעות הנאסרים בחמ"ץ מן התור' הם מנין כס"ף זה"ב קע"ד שעות (והוא הוראה לכל השנה לאסור רוב השתדלות אסיפות כס"ף זה"ב בחוסר הבטחו"ן רק יספיק מה שמזמין הבורא עיין מ"ש לעיל מצ"ה מורה על מדת בטחו"ן והחמ"ץ הפכו. וכמו שרמזתי בפסוק ויבטח"ו בך וכו' כי לא עזבת וכו' )והנה רז"ל הוסיפו באיסור החמ"ץ עוד ב' שעות כדי שלא יבואו לידי מכשול אבל בימים ההם בצאת ישראל ממצרים היו משומרים ולא הי' חשש מכשול ולא יאונה להם כל און וזה שיש לרמז ויוציאם בכס"ף וזה"ב היינו נאסר החמ"ץ רק מנין כס"ף זה"ב ואז בזמן צאתם לא הי' בשבטיו כושל לא הי' בהם חשש מכשול כי י"י שומרם ומצילם מכל דבר רע. זה הי' כתוב אצלי עוד מימי חורפי:

והנהכעת עוד מצאתי מה שנכתב אצלי בלשון הזה ויוציאם וכו' ואין בשבטי"ו כוש"ל פירש הרב הקדוש מהר"ש זצוק"ל עפ"י הפליא' בוש"ש ט"ל כי"ו (שמות קליפות) היו מקטרגים במצרים ולולי חסדי י"י שהעיר ב' שמות קדושים כס"ה בפ"ז לא יצאנו משם לעולם. בשם לימודי האריז"ל ופי' הקדוש הנ"ל צירוף אותיות של שמות (הקליפות הנ"ל) הוא שבטי"ו כוש"ל. והב' שמות הקדושים הנ"ל צירוף כס"ף זה"ב. וז"ס ויוציאם בכס"ף וזה"ב ואין בשבטי"ו כוש"ל. וכתב שהענין פלא גדול ואסור לגלות יותר והנה הגם שאין אתנו יודע עד מה השורש של הדברים עכ"ז יש לרמז מנין הב' שמות (הקדושים) הנ"ל מספרם קע"ד הן המה מספר השעות שנאסר לנו חמ"ץ מן התור' ומנין שמות (הקליפות) הנ"ל הנרמזים בשבטי"ו כוש"ל מספר תרפ"ג הן המה מנין השעות אשר שואלין ודורשין בה' הפסח עד הגיע זמן ביעור חמ"ץ הנה מרבית הפוסקים ס"ל דאין מתחילין מן יום הפורי' ולדוגמא בעלמא נקטי מנין שלם ואפי' אותן דס"ל דמתחילין מיום הפורים נ"ל בודאי במצות הפורים שעוסקין במחיית עמלק ודאי אין שטן ואין פ"ר. א"כ לא נשאר רק כ"ט יום והנה בערב פסח ביום מתחיל זמן הביעור ועוד קודם היום מעט כדאמר להו ר"נ לנחותי ימא. כד חמיתו סיהרא וכו' בעירא חמירא נשאר תרפ"ג שעות. לבטל קליפות הנ"ל ע"י מה שמקדימין ושואלין ודורשין ויש לטייל בדברים אריכות וקצרות אבל עוד חזון למועד אם ירצ' הגוזר לחיים ולשלום:

כתבוהמקובלים. עץ הדעת בגי' חמץ שאר בהישאר מן חמץ שאר הוא תיקון לחטא אדם. עץ הדעת עייש"ד. והנה תתבונן שיעור חימוץ הוא רבע שעה וחלק ל' מן השעה הוא י"ז מניטין שלנו וכל מני"ט הוא חלק שעה מן חלק תתר"ף והנה י"ז פעמים ח"י בגי' ש"ו. האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ. והנה היא היתה גרמא בנזקין לזה תמצא בדברי חז"ל כשדברו מעניני המצה לשמרה מחמץ דברו דבריהם באשה אחת לשה ואחת עורכת ואחת וכו' הבן הדבר:

עודזאת אדרוש בפסוק ושמרחם את המצות כי בעצם היום וכו' מהו הטעם הזה. והנראה לפרש עפ"י מ"ש הרב בעל ס' ברכ"ע שבחג הפסח ע"י עשיית מצות מעשיית במצה ומרור וכיוצא. קונים בחי' נפש והוא רק דמיון חיזוק הכלים לקבלת התורה שאז הוא וידבר אלקים בחי' רוח ממללא ע"כ ולפי"ז א"כ המצוה מצה הוא לשמרה מחימוץ וכבר חקרו הפלסופים בחי' החימוץ בא מבחי' הרוח ועי"כ מתחמצת והנה מצות מצה לשמרה כעת מן הרוח הגם שהעיסה היתה כלי מוכנת שתבא בה הרוח אין כאן זמנה דזמן המועד ההוא. הוא רק להכין כלי שרת ויבא בהם הרוח בחג העצרת ע"כ אז הוא המצוה חמץ תאפנה. והנה בביהמ"ק היו כלי שרת צ"ג כמנין צבא מנין היחוד הו"י באדני הויה בהיכל ע"כ בני ישראל כשמגיעים לבני עשרים אנשי הצבא הבן הדבר. וזהו שיש לרמז ושמרתם את המצות לבל יבא בהם הרוח כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם וכו' הבן:

בחגהפסח נידונין על התבוא'. אמר הקדוש מו' פינחס זצלה"ה מקארעץ ( לפי מה שהבנתי מכתבי תלמידיו ברשימה) כל הרודף אחר הכבוד וכו' וכל הבורח מן הכבוד הכבוד רודפו כן היא מי שרוצה להרבות במאכלים ואוכל מטעמים ותבשילי' מבושמים כדי שיהי' רווחא לבסומי. אז המאכלים בורחים ממנו ומתמעט ח"ו פרנסתו. ובהיפך כשאוכל מאכלים בלא מטעמי' בכדי שיספיק לו מעט מן המזון אז המזון רודף אחריו הנה מאכל המצה אין בה טעם אז דנין על התבואה להרבות מזונות לישראל ע"כ. כן הבנתי מדברי תלמידיו. ונרמז לדעתי הדבר בדברי נבואה זכרתי לך חסד נעוריך וכו' לכתך אחרי במדבר וכו' הנה הלכו וברחו ממקום המזון לארץ לא זרועה מה כתוב בתרי' קדש ישראל לי"י ראשית תבואתה. ע"כ זה היום הוא ראשי' תבואותיו לגזו' על התבוא' לטוב' לישראל. ואתה הבן:

עודאמר עיקר ביעור חמץ הוא ביעור ע"ז ולכך נאמ' ביאשיהו המלך לא נעשה כפסח הזה וכו' הוא להיות שביער את כל ע"ז ולכך סמך אצל חג המצות אלהי מסכה לא תעשה לך (והוא מרז"ל) ואמר אם היו כל ישראל שורפין את החמץ בכוונה זו שהיא ביעור ע"ז היה בקל יותר לסבול עול הגליות עכ"ד הנה עם היות שאין כאן דבר חדש כי מבוארים הדברי' בכתבי האריז"ל (ונרמזים ג"כ בדברי רז"ל) עכ"ז הוא דבר עמוק ביותר אשר דיבר הרב הקדוש הנ"ל ועורר אותנו להעמיק בדבר דהנה ע"ז הוא ג"כ בכלל מי שאינו מייחד עבודתו בתורה ומצות לשמו ית' בלבד ומכוין בעבודתו לכבוד ולממון וכיוצא עיין כ"ז בחו"ה בשער ייחוד המעש' וכבר דברנו בזה בארוכה: הגה ועפי"ז פירשנו הפסוק השמרו לכם פן תשכחו וכו' ועשיתם לכם פסל תמונת כל אשר צוך י"י אלקיך שאין לפסוק הזה ביאור עד שהוצרכו בעלי הפשט להוסיף הכוונה היינו צוך שלא לעבדה (והאמת כ"ה עפ"י דרך הפשט) ולדרכינו ניחא שפיר שבאת האזהרה שלא לעשות פסל בהציווים אשר צוך י"י אלקיך שתייחד המעשה רק לשמו ית' ולא לשום דבר כבד וממון וכיוצא הבן:

והנהענין החמץ הוא שאין בה ייחוד המעשה כי נוסף על המעשה והפעולה שעושה בה האומן עוד ניתוסף בה הרוח ומתערב בה. ועי"ז יש להעיסה גבהות כידוע והנה ביעור חמץ הוא לכוונה הלזו בסגולה לבער ע"ז ולשיעש' האדם עבודתו במצות י"י. רק כפעולת המצה ייחוד המעשה של האומן בלתי לי"י לבדו הבן הדבר כי קצרתי:

**בריי'**בת"כ פי"א מ"ב. ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות יום זה טעון מצה ואין חג הסוכות טעון מצה והלא דין הוא (רצ"ל אי לאו מיעוטא דתיבת הזה נפקא לן מדין ק"ו דחג הסוכות יטעון מצה כמבואר) ומה אם זה שאין טעון סוכה טעון מצה זה שטעון סוכה (היינו חג הסוכות) אינו דין שטעון מצה. ת"ל הזה. חג המצות טעון מצה ואין חג הסוכות טעון מצה עכ"ל הבריי'. ושוב להלן בפ' י"ד מ"ב. ובט"ו יום לחדש השביעי הזה. חג הסוכות. זה טעון סוכה ואין חג המצו' טעון סוכה והלא דין הוא. (רצ"ל אלו לא נכתב הזה כנ"ל) ומה אם זה שאינו טעון מצה טעון סוכה חג המצות שהוא טעון מצה אינו דין שיטעון סוכה ת"ל הזה חג הסוכו' הזה חג הסוכו' טעון סוכה ואין חג המצות טעון סוכה עכ"ל הברייתא:

הנההרב הגדול בעל משנה למלך נתקשה מאד בברייתו' הללו (וגם הרב בעל קרבן אהרן נדחק בזה) דקשה לא יכתוב הזה לא בחג המצות ולא בחג הסוכות דמה תאמר בחג המצות. תרצה ללמוד מיני' ק"ו לחג הסוכו' שיטעון מצה. ותאמר ומה חג המצות שאינו טעון סוכה וכו' הלא תיכף נוכל להשיב לך מעיקרא דדינא מנא לך דחג המצות אינו טעון סוכה דילמא טעון סוכה כיון דלא נכתב מיעוט' הזה בחג הסוכות וכן בבואך לחג הסוכות לא יהיה לך באפשרי לדון ק"ו וכיון דלא יהיה לך באפשרי לדון ק"ו ממילא ישאר חג המצות במצות מצה בלבד וחג הסוכות במצות סוכ' בלבד (עיי"ש מה שתירץ הרב בעל ק"א ז"ל) ונ"ל הקטן לבאר דבריהם ז"ל בברייתות הללו בטוב טעם דהנה מרן הרמב"ם ז"ל השריש לנו בס' המצות שלו שורש ב' שאין למנות בכלל התרי"ג מצות מה שנלמד באחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן וקרא לזה דברי סופרים ועם היות שהרמב"ן חלק עליו כבר תירצו בעל זהר הרקיע ובעל מג"א וגם נושאי כליו של הרמב"ם בס' היד והסבירו דברי הרמב"ם דנראה לאזהרות ולעונשין שוין הם בתורה מפורשת ואעפ"כ דברי סופרים נקרא להן להיותן מבחי' תורה שבע"פ ולא בכלל תורה שבכתב בפירוש וע"כ לא יכנסו במנין ובמספר תרי"ג. זולת במקימות פרטיים שקבלו חז"ל בפירוש עיי"ש בדבריהם) כללו של דבר. הדבר המפורש בתורה דוקא הוא תורה שבכתב משא"כ דבר הנדרש במדות הוא תורה שבע"פ:

והנהעיין בכתבי מרן האריז"ל החילוק שבין שבת ליו"ט שבת נקרא בתורה קדש ויו"ט נקרא מקרא קודש. קדש הוא מוחין מעולם החכמה. אבא הנקרא קדש. והנה בשבת באים המוחין מעולם החכמה אתר עילאה דאי"ק קדש שלא ע"י מעשינו רק באים מעצמם משא"כ יו"ט אינם באים המוחין דחכמה מעצמם (רק מעולם הבינה) וע"י התפלות ומעשה המצות שאנו עושים בכל יו"ט המצות השייכים לכל יו"ט בעתו. אנו קוראין היינו מזמנין את הקודש מוחין דחכמה וזהו שנק' יום טוב מקרא קדש אנו מזמנין את הקודש מוחין דחכמה ע"י מעשינו מעשי המצות של החג ועיין בזהר ויחי דף ר"ח וז"ל דהא אוריית' יין וחלב תורה שבכתב ותורה שבע"פ ועיין במק"מ וז"ל כתב הרב כי אבא (עול' החכמ') נק' תורה שבכתב ובינ' נק' תורה שבע"פ והם יין וחלב. אבא נקרא חלב שהוא רחמים גמורים ואימא היינו עולם הבינה נקרא יין המשמח עיי"ש ממילא תשכיל ותדע המצוה שאנו עושין אם היא מצוה מן תורה שבכתב אנו ממשיכין ומזמנין את הקדש שהיא חכמ' משא"כ המצוה שהיא תורה שבע"פ אנו ממשיכין רק מוחין דבינה (כן נראה. והש"י יודע) והבן הדבר. והנה זכור תזכור את אשר הקדמנו דעת הרמב"ם דס"ל דדבר הלמד מי"ג מדות עם היות שהיא תורה שלימה עכ"ז נקרא תורה שבע"פ ולא תורה שבכתב:

ומעתהאפי' אם היה באמת הדבר הזה שנלמוד חג המצות ק"ו מחג הסוכות שיתחייב חג המצות בסוכה וכן נלמוד חג הסוכות ק"ו מחג המצות שיתחייב חג הסוכו' במצה. עכ"ז הנה יהיה דחג המצות. מצות מצה. תורה שבכתב ומצות סוכה תורה שבע"פ ובחג הסוכות בהיפך. ולמה כזאת על כרחך הוא דהגם דכל המועדים חייבים באלו הב' מצות היינו מצה וסוכה בכ"א. עכ"ז לענין המעשה המצטרך לנו בהכרח להזדמנות הקדש היינו מיחין דחכמה שאינם באים מעצמם ביו"ט רק ע"י התפלות וע"י מצות המעשיות שאנו עושין הנה בחג המצו' אנו פועלים קריאת והזדמנות הקודש על מצות מצה שנכתבה בפירוש בחג הזה בתורה שבכתב ה"ס אבא חכמ' הנקרא תורה שבכתב משא"כ סוכה הגם שתתחייב גם בחג המצות עכ"ז כיון שאינה מבוארת בתורה שבכתב רק בע"פ אין בה סגולת קריאת הקדש של החג הזה. ובחה"ס הוא בהיפך אפי' אם נאמר שתתחייב גם במצה עכ"ז קריאת וההזדמנות הקדש בחג ההוא אינו רק ע"י מצות סוכה הנאמרת בפירוש בתורה שבכתב והמצוה הזאת דוקא טעונה לקריאת הקודש של החג ההוא משא"כ מצות מצה כיון שנלמוד אותה בק"ו הוא תורה שבע"פ ואין בה סגולת קריאת הקודש של החג ההוא. ומעתה אם אפילו שתי המצות הנ"ל יהיו בחיוב בכל חג משתי המועדים הנ"ל אעפי"כ יצדק לומר חג המצות טעון מצה (היינו לקריאת הקדש של היום ההוא) ואינו טעון סוכה (כיון שהוא רק בבחי' תורה שבע"פ ואינו מבואר בכתב הוא ללמדינו דמצות מצה דוקא מועיל בחג הזה להמוחין דחכמה אבל לא מצות סוכה) ובחג הסוכות צודק לומר דטעון סוכה לקריאת המוחין דחכמה ואין טעון מצה (לקריאת המוחין דקודש כיון שאינו מבואר בכתב) ומעתה דברי הבריית' הוא בטוב טעם ואזדא לה קושיית הרב בעל מ"ל. שהקשה לא נכתוב הזה לא בחג המצות ולא בחג הסוכות וממילא לא נחייב חג המצות בסוכה ולא חג הסוכות במצה דהאיך נתחיל לדון ומה חג המצות שאינו טעון סוכה טעון מצה. חג הסוכות וכו' הנה הקשה האיך נתחיל לדון ומה חג המצות שאינו טעון סוכה דילמא באמת טעון סוכה כיון דלא נכתוב מיעוט' בחג הסוכות זה אינו דאפי' אם נתחייב חג המצות בסוכה מאיזה מדה שתהיה עכ"ז נקרא חג המצות. אינו טעון סוכה. דאין חג המצות טעון סוכה לקריאת הקדש של החג ההוא כיון דאינו מבואר בתורה שבכתב (הנק' קדש) רק מצות מצה וכן בהיפך בסוכה הגם שנחייבהו גם במצה מאיזה מדה שתהיה עכ"ז מיקרי אינו טעון מצה לקריאת הקדש שבחג ההוא כיון שאין מבואר בתורה שבכתב רק מצות סוכה ומעת' אם לא יהיה נכתב הזה הזה בחג המצות ובחג הסוכות שפיר נלמוד ק"ו חג המצות מחג הסוכות לחייבו בסוכה וכן חג הסוכות מחג המצות לחייבו במצה ע"כ איצטרך הזה הזה למעוטי לאוקמי כ"א רק על מצותיו ודוק:

פוסקיןמלומר גש"ם בחג הפסח. דהנה גשם הוא פרנסה והנה אכילת מצה לחם עוני הוא סגולה לפרנסה כי מאכילת מצוה הלזו נמשך פרנסה לכל השנה ע"כ בפסח נידונין על התבואה (עמ"ש במאמר קי"ס) ע"כ מצה לחם עני בגימ' גשם ואבאר לך הענין ביותר עפ"י מ"ש הרב בעל ברכ"ע אשר הלחם שהאדם אוכל כל השנה. הנה לחם הוא ג' הויות פשוטים ונעשה ממנו אוכל שהוא בגימ' הג' מילואים של הג' שמות הוי' והנה הלחם הנאכל בחג הפסח הוא מצה והוא ג' הויות מלאים לחם אוכל. מנין מצה ג' הויות באלפין וז"פ הפסוק כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הו"י. יחיה האדם היינו מה שהוא מוציא פי הו"י' היינו המילוי כשאת' מצטרך להוציא מפיך אותיות הו"י' דהיינו יו"ד ע"כ תצטרך לומר יו"ד במילואו וכן שאר האותיות ע"ז יחיה האדם דהיינו מאכילת מצה שמבואר בו ג' שמות הוי' במילואם וה"ס אכילה שרשיית לכל השנה לפרנסת ישראל. הנה גשם הוא הכנה לפרנסה וכשיגיע זמן אכילת מצה לחם עני שוב א"צ להכנה אחרת הבן הדבר:

שבעתימים תאכל עליו מצו' וכו'. להבין מהו הנתינת טעם יציאת החפזון לאכילת מצה י"ל ברמז בבריית' דהגדה. ברוך המקום וכו' שהקב"ה חשב את הקץ לעשות ופירשו בזה כי ת' שנה היה להם להשתעבד במצרים ולא היו שם אלא רד"י. הנה נחסרו מנין ק"ץ. כי לא יכלו להתמהמה ויצאו בחפזון וחשב עליהם הקב"ה כאילו כבר נעשי' הקץ שנ'. ונתן להם מצות עשה אכיל' מצה. והנה מצה במילוי כזה. מ"ם צד"י ה"א בגימ' ק"ץ וזהו הרמז בנותן טעם למצה. כי בחפזון יצאת וכו':