Bnei Yissaschar, Shabbatot
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
בשלטיהגבורים סביב המרדכי פ' במה מדליקין כתב בשכר שישראל זהירים בנ"ר (מצו'. שבת ויו"ט וחנוכ"ה) ילכו לאורו של הקב"ה שנא' והי' לך ד' לאור עולם עכ"ל. ולכאורה יקשה אמת הבשורה הזאת מבוארת היא במקרא: אבל זו מנין לומר שהוא בשכר הנ"ר מצוה נ"ל דהנה הפרשה מתחלת קומי אור"י כי בא אור"ך. רצ"ל כי בא לפני זכות אורך שאתה מאיר לפני בנר מצוה וכן אח"כ בפסוק והלכו גוים לאור"ך. הנה כשמסיים אחר כך לא יהי' לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך והיה לך ד' אור עולם. היינו שנזכה לאור עול"ם אור הגנוז מן ששת ימי בראשית אחר יכולין להביט בו מסוף העול' ועד סופו:
מתניתיןבמה מדליקין. לא מקשינן בגמ' תנא היכי קאי דידעינן שפיר דתנא אקרא קאי דכתיב בי' ויבר"ך אלקי"ם את יום השביעי. והנה איוב כשקלל את יומו בארור. אמר היום ההוא יהי חשך ולא או"ר. ממילא נשמע יום שהוא מבורך יהי' או"ר וכן נמצא לרז"ל במדרש עמש"ל מאמר ג' סימן ה' ויברך אלקים את יום השביעי. ברכו בנ"ר שב"ת. והוא עפ"י מה שכתבנו. וי"ל עפ"י מש"ל (מאמר הנ"ל) הוא נלמד מג"ש דהנה אמרו בזו"ח בקדורות' דצפר' (כשמתנוצץ האור במזרח) טוב (הוא אז) לברך את ישראל דנלמד בג"ש כתיב הכא וירא אלקים את האור כ"י טו"ב. וכתיב התם כ"י טו"ב בעיני ד' לבר"ך את ישראל. והנה י"ל דגם בזה למדו ג"ש. כתיב כי טוב בעיני ד' לברך. וכתיב התם את האו"ר כ"י טו"ב. נלמד דבזמן ברכ"ה צריך להיות אור ממילא היום ההוא המבורך דכתיב בי' ויבר"ך אלקים צריך לאור ע"כ תיקנו למצוה נ"ר שב"ת ותיקנו לברך אשר קדשנו במצותיו וצונ"ו והיכן צונו (כענין שאמרו בנר חנוכה) שאל אביך (זו התור' אורייתא מחכמ"ה נפקת בראשי"ת בחוכמת' ראשית חכמ"ה וחכמה נק' א"ב) ויגד"ך (הגדה רמיזא דחכמתא) זקניך (אלו החכמ"ים זק"ן ז"ה שקנ"ה חכמ"ה) ויאמרו לך שנמסר הדבר בג"ש מן התורה כנ"ל והנה נמסר הדבר בג"ש שהוא במדו' התורה שבע"פ מדה שני' נגד מדה שני' שבי"ג מדות של רחמי' שהוא מדת רחו"ם (כאשר קדם מאמרינו זה כמה פעמים) וכתיב והוא רחום יכפר עון ממדת רחו"ם בא כפרת עון וארז"ל שהדלק' הנ"ר שב"ת מצוה ע"י האשה כי היא כבתה נרו של עול"ם (שנגנז האור הראשון ע"י העון. לפיכך תדליק הנ"ר. וע"כ נלמד בג"ש. וע"י מדת ג"ש מעוררים מדת רחו"ם. והוא רחו"ם יכפר עון. וישוב לנו במהרה האור הגנוז: ע"כ בכל לילה מלילות החול אומרים קודם ברכו (כד רמש לילה והחשך ממשמש לבא) אומרים והוא רחום יכפר עון. וישוב האור הראשון ולילה כיום יאיר. חוץ ליל שב"ת קודש אין אומרים והוא רחו"ם. כי כבר פועלים לעורר מדת רחו"ם במעשה ההדלקה שנלמד בג"ש לעורר מדת רחו"ם) וא"צ לומר והוא רחו"ם בדיבור ומעשה רב (ואל תטעה בדברי אלה לומר שהוא מ"ע ממש מן התורה כי הוא מן ז' מצות דרבנן כמו שמקובל בידינו רק כל דברי חז"ל יש להם מקום וסמך מן התורה כי נתקבל הכל מסיני כידוע ואין להאריך):
ועודנ"ל ע"פ מה דפסקינן להלכה כהנך פוסקים דס"ל בהדלקת הנר הוה קבל"ת שב"ת והנה אמחז"ל כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו. ע"כ תיכף בהתחלת ביאת שב"ת היא הדלקת הנ"ר והוא נלמד ג"ש לעורר מדת רחו"ם והוא רחו"ם יכפר עון:
הנהע"פ דברינו הנ"ל ברכה ואו"ר מישך שייכי אהדדי תתבונן דהנה האו"ר נמשך אל הברכ"ה הבן הדבר או"ר זרוע לצדיק (יסוד עולם) או"ר צדיקים ישמח וההוא או"ר נמש"ך אל הברכ"ה שבתא דליליא ותתבונן לפ"ז או"ר ברכ"ה כד איתכללין דא בדא בגי' חס"ד די"ן רחמי"ם כללות הג' קוין הנמשכין באו"ר אל הברכ"ה (סוד ג' אבו') דכתיב בהו ברכ"ה באברהם והי' ברכ"ה. וה' ביר"ך את אברהם בכל. ביצחק ויברך אלהים את יצחק בנו. ביעקב ויברך אותו. והנה המשכת האו"ר בברכ"ה בגי' אמ"ת ע"כ גם עם הארץ אומר אמ"ת ומתיירא לשקר בשבת כי אימת שב"ת עליו אשר בו נמשך האור בברכ"ה הבן כל הרמיזות האלה:
משנהשלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שב"ת עם חשיכה עשרת"ן ערבת"ן הדליקו את הנ"ר. עיין רמזים במשנה הזאת בס' כס"א דו"ד להרב הגדול חיד"א זלה"ה והנה אני בעניי ג"כ אומר שיש לפרש ברמז שצריך האדם לומר בתוך בית"ו איברי הגו"ף שהם נק' בני בית"ו צריך לומר בע"ש עם חשכה היינו סמוך להכנסת שבת קודם ביאת הנשמה יתירה מהעולם העליון עישרת"ם אם הכנתם א"ע להיות מרכבה לעשר ספירות קדושות דהיינו זרוע ימין מרכבה להו"י' ניקוד סגול וזרוע שמאל להוי' ניקוד שב"א וכו' הכל כנודע. והדבר הזה היא הכנה לקבלת הקודש מן גבהי מרומי' כענין המבואר בכתבי האריז"ל לעשות א"ע קודם התפלה מרכבה אל הקודש ערבתם מבואר אצלינו בסוד מה שקוראים לישראל עברי"ם וכן מה שכינו רז"ל לשליח ציבור עב"ר לפני התיבה ה"ס אימ"ה ירא"ה שם של ע"ב הוא רי"ו אתוון ירא"ה והתיבין כמו שהם כתובים בתורה הם נ"ו תיבין מנין אימ"ה והנה ירא"ה אימ"ה בגימ' עב"ר וזה שיש לרמז בדברי רז"ל מפני מה ישראל מתפללים ואינם נענים מפני שאינם יודעי' להתפלל בשם שנאמר אשגבהו כי ידע שמי יקראני ואענהו וכפי הנ"ל הכוונה על השם הנכבד והנורא שם ע"ב אשר בו נרמז אימ"ה ירא"ה בתורה ולמד זה משה לישראל בתפלה הראשונ' אצל הים שלמד להם השם הנורא בפסוקי' ויס"ע ויב"א וי"ט אשר בהם תיבות מנין אימ"ה ואותיות מנין ירא"ה. כענין שאומרים על המלאכים וכולם עושים באימ"ה ובירא"ה רצון קוניהם וכן עונים באימ"ה ואומרים בירא"ה קדוש. ע"כ נקראים ישראל עברי"ם והש"ץ שצריך להיות נענה וצריך להתפלל בש"ם קראוהו עב"ר לפני התיב' (ובמ"א הארכתי בזה) ותמצא ביונה שאמר עברי אנכי ואת אלקי השמים אני ירא. הבן:
(הנהבע"ש להכנת הנשמה יתירה. שהיא מן הצבא מרום שעושים תמיד באימ"ה וירא"ה רצון קוניהם. צריך האדם לומר בתוך ביתו (כנ"ל) ערבת' העירות' א"ע באימ"ה וירא"ה להתפלל בשם כנ"ל או ערבת"ם כידוע כוונת עירו"ב ע"ב רי"ו היינו מנין אותיות השם הנ"ל הוא רי"ו (גבור"ה ירא"ה) והתיבות כפי קבלתן בצירופיהן (כמו שמצורפים בזהר ובכתבי האריז"ל. וכמו שהביאו רש"י ותוספ' במס' סוכה) הם ע"ב תיבין (חס"ד) א"כ זה השם הוא חס"ד. גבור"ה ירא"ה. ואהב"ה וזהו עירוב. ע"ב רי"ו. וזה שיש לרמז. צריך האדם לומר בתוך בית"ו (כנ"ל) ע"ש ע"א ערבתן היינו התעוררתם א"ע במצות עירו"ב היינו יראה ואהב"ה כנ"ל והמשכיל יבין הדליק"ו את הנר. היינו תהיו גורמים ייחוד העליון בתלת קשרין כידוע ייחוד חב"ד (הו"י' אה"י') חג"ת (הו"י אלקי"ם) יחוד נה"י (הו"י' אדני) הייחוד הזה ס"ה בגימ' נ"ר הוא הכנת המחשבה והדבור והמעשה לקשרם ולדבקם בחיי החיים בקבלת השבת ואתה תבין ודרוש וקבל שכר כי כפלים לתושי':
ואיידידאייתי לידן נימא בי' מילתא ע"פ הפשט בגמ' (לכבוד התורה ולכבוד השבת):
**בגמ'**אמר רבה בר ר' הונא אף על גב דאמור רבנן ג' דברים צריך אדם לומר וכו' צריך למימרינהו בניחותא כי היכי דליקבליהו מיני' אמר רב אשי אנא לא שמיע לי הא דרבה בר רב הונא וקיימתי מסברא עכ"ל והנה מה שיש להתבונן בזה היא א' קשה הלשון שאמר רבה אף על גב דלשון הזה צודק כשרוצה בעל המאמר לשנות ולהקל איזה דבר מדברי רבנן הוא אומר אף על גב דאמרו רבנן להחמיר בכך וכך אעפ"כ באופן כך וכך מותר לו לעשות באופן אחר אבל בכאן הלא רבה מוסיף הוא דין מחודש ולא שייך למימר אף על גב והל"ל הא דאמרו רבנן. ב' דאמור רבנן שייך לומר כשאמרו בתוספתא או בבריית' וכאן משנה שלימה הוא שגורה בפי כל הל"ל הא דתנ"ן. ג' לשון רבה הוא כך אע"ג דאמרי רבנן ג' דברים צריך אדם לומר וכו' המשיך דבריו עד תיבת לומר ותו לא ואין זה מדרך אמורא ד' הא דאמר רב אשי אנא לא שמיע לי הא דרבה בר"ה וקיימתי מסברא קשה בשלמא אם הי' אומר רבה איזה לימוד לזה צודק לומר שהוא לא שמע הלימוד הזה וקיים מסברא אבל הנה גם רבה לא אמר שום לימוד רק סברא ה"ל לרב אשי לומר וקיימתי מדעת"י ונ"ל דהנה דרשו חז"ל בכמה מקומות לשון תורה אמיר"ה הוא לשון רכה ובניחותא כענין מה שדרשו כה תאמ"ר לבית יעקב (אלו הנשים לומר להם בלשון רכה) ותגד וכו' וכן דקדקו כמה פעמים בדברי התורה ונבואה אבל בדברי חכמים בתור"ה שבע"פ אין סמך לדקדק בזה כי כן אמרו חז"ל לשון תורה לחו' ולשון חכמי' לחוד הג"ה ופרט שלשון אמיר"ה צודק בכ"מ בתורה שבע"פ דרג' דנוק' קול דק כמד"א כי קולך ערב ובמג"א כתבנו בזה שע"כ לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד הוא כביכול כמו שניכר בין קלא דדכורא לקלא דנוק' והשם הטוב יכפר: ונמצא לפ"ז בכאן במשנתינו אין לדקדק מלשון לומ' שיאמ' בלשון רכה ובניחות' כפי הוראת ל' אמיר"ה בתורה שבכתב. כי הרי דברי רבנן הוא תורה שבע"פ ולשון חכמים לחוד וזה שחידש רבה אע"ג דאמרו רבנן (רצ"ל רבנן הם שאמרו) חייב אדם לומ"ר (ולא לשון תורה הוא אעפ"כ) מיבעיא לי' למימר בניחותא (כי בכאן דוקא דקדק התנא לשון לומ"ר היינו בניחותא ע"כ המשיך דבריו תיבת לומ"ר ותו לא) ונראה דנשמע זה המקרא כמ"ש הר"ן. וידעת כי שלו' אהלך זה הדלקת הנ"ר שלום בי"ת ופקדת נו"ך היינו דירתך זה עירוב"י חצרו"ת ולא תחטא היינו מעש"ר להפריש בכדי שלא יאכל טבל ע"ד ולא תשא עליו חט"א והנה לפי"ז קשה הנה הדלק"ת הנר הוא המאוחר בקבלת שב"ת ולמה הקדימו הפסוק הוא בכדי לרמוז לנו שאמירת כל הג' יהי' בשלום היינו בלשון רכה. וכיון דיש סמך לזה מן המקרא בוודאי כוונת התנא לומר דוקא בל' רכה ובשלו' (כי תנא אקרא קאי) וז"ש רב אשי אח"כ אנא לא שמיע לי הא דרבה לדייק הדבר ממשנתינו לומר דוקא כי סבור הייתי לשון חכמי' לחוד כמש"ל אבל קיימתי' מסברא. ודוק כי נכון הוא בעזה"י:
והנההרי"ף והרא"ש ז"ל העתיקו. ואע"ג דאמרו רבנן ג' דברי' צריך אדם לומר בתוך ביתו צריך למימרינהו בניחותא. הנה העתיקו בדברי רבה. גם תיבת בתו"ך בית"ו (שאין זה בגמ' רק עד תיבת לומ"ר וכו' כמ"ש ) נראה דקשיא להו ג"כ תיבות אף על גב כמ"ש וכן הא דרב אשי כמש"ל ע"כ הסבירו הם דדייק רבה מן תיבות בתוך ביתו במתניתין מדלא קאמרה המשנה בבית"ו. רק בתוך ביתו נראה לכאורה הכוונה שיאמר דבריו בהרמת קול שישמעו בכל הבתים בכל החדרים וז"ש רבה אע"ג דאמרו רבנן ג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו (ולא אמרו בביתו) הנה משמע שיאמר בהרמת קול אעפ"כ בעי למימרינהו בניחותא וכו' כי כן משמע בתיבת לומ"ר בלשון רכה ובניחותא והא דקאמרו בתוך ביתו היינו שיאמר כן בכל החדרי' פעם ושתי' (והא דאמרינן לשון חכמים לחוד היכי דאיכא למידק דייקינן ובפרט דסברא הוא כי היכי דלקבלי' מיני' ואמחז"ל שאסור להטיל אימה יתירה אמרו דע"י אימה יתירה יכולין לבא ח"ו לידי חילול שבת ושארי עבירות וכמו שהביאו הרי"ף והרא"ש ז"ל המימרות הללו בכאן וגם משמע כן מדרשת הפסוק דריב"ל וכמש"ל ע"כ בודאי תיבת לומר בכאן דייקינן כמו בלשון תורה) ע"כ אמר רב אשי אנא לא שמיע לי הא דרב"ה דדייק תיבת לומר וקיימתי מסברא דסברא הוא כמ"ש זה נ"ל לדעת הרי"ף והרא"ש ז"ל מיהו לפי גירסת הגמרא שלא העתיקו תיבת בתוך ביתו הנכון הוא לפרש כמ"ש הבן:
משנהלא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה ולא יכנס אדם לא למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדון עיין ברש"י והרמב"ם והרע"ב דנקט כל הנהו בכאן איידי דבעי למתנא לא יצא החייט במחטו וכו' והנה בוודאי האמת הוא כן אבל אעפי"כ יקשה לפירושם הא דדקדק הרמב"ם דה"ל לשנות לא יצא החייט במוקדם ואח"כ למיתני כל הנהו באגב ונ"ל דנקט כל הנהו בכאן אצל שב"ת לרמז לנו דכל הנהו מצותו בע"ש לגל"ח השערות מצוה בע"ש כענין שמגלח לכבוד המלך כדאשכחן ביוסף ויגלח וכו' ויבא אל פרעה (ושב"ת נק' מלכתא) ולפי סוד השערות רומזין לדינים ובשב"ת כל שולטני רוגזין ומארי דדינין כולהו ערקין ואתעברו מינה ולית שולטנא אחרא בכולהו עלמין מרחץ מצוה לרחוץ בע"ש להעביר הזוהמא מן עובדין דחול וע"פ הסוד ידוע מדברי מרן האריז"ל בורסקי מקום עיבוד העורות הוא דבר שיכול להתקלקל במהרה מצוה לעיין בע"ש שלא יצטרך לעיין בשב"ת ויבא לידי צער ח"ו ולפעמים לידי חילול שבת ויש למשכיל להעמיק בדבר דידוע ע"י חטא אדם הראשון שהי' בערב שבת נתחלף כתנות או"ר בעור (עיין בשל"ה בתולדו"ת אד"ם בפירוש הברייתא הקורין לעייני"ן אלפי"ן ולאלפי"ן עיינין עיי"ש שמסיק אשר יותר תגדל מעלתינו לעתיד ב"ב כשניתקן עבודתינו מה שאנו עובדין כעת בבחי' כתנו"ת עו"ר ואעפ"כ יתהפך לאו"ר הנה תגדל מעלתינו יותר מן קודם החטא שהי' כתנות או"ר והנה זה נק' עיבוד העורו"ת והנה שב"ת הוא יום שכולו או"ר ולא נאמר בו ויה"י ער"ב במ"ב ואור הראשון שימש אז ל"ו שעות מנין אל"ה אלף ל"ה מנין ה"פ או"ר הנאמר במ"ב ע"כ תיקנו חז"ל למצוה נרו"ת שב"ת (ותיקנו לברך אשר קדשנו במנותיו וצונ"ו והיכן צונו שאל אבי"ך ויגדך אביך הראשון אדם קדמאה ויגדך אשר קודם החטא הי' גם הגוף או"ר היינו ספירי כמלאכי מרום וזהו כתנות או"ר ואח"כ ע"י החטא נעשה הגוף מגושם כתנות עור והנה נצטוינו להפוך עו"ר לאו"ר ע"י או"ר תור"ה ומצות אשר בתורה נגנז האו"ר הראשון ובפרט בשב"ת יום האור אשר שימש בו האור הראשון ולא נגנז עד מוצאי שב"ת ע"כ שב"ת הוא יומא דאורייתא אשר בה נגנז האור וזהו וצונ"ו להדליק נ"ר שב"ת שצונו להדליק הנ"ר של שב"ת שהי' מאיר בשבת בראשית אור קדמאה וגם הגוף של האדם הי' כתנות אור וע"י החטא נגנז האור והגוף נתהפך לכתנות עור וצונו השי"ת להדליק נ"ר של שבת ע"י התורה והשבת הוא יומא דאורייתא שוב יתהפוך אור ביד עור) ע"כ לרמז זה המצוה בע"ש לעיין בעיבוד העורו"ת ואח"כ להדליק האור נר שבת (ובזה תתבונן משאמרז"ל אלמלא שמרו ישראל את השבת מיד נגאלין כי תהי' מתהפך העו"ר לאור) ואתה תבין והרחב הדברים כרצונך ואומר לך עוד הנה מצוה בשבת להריח בהדס כמ"ש האריז"ל והוא נלמד מן הגמ' בעובדא דרשב"י ובנו כשיצאו מן המערה הנה ארמוז לך ע"פ דברינו הנ"ל הד"ס בגימ' ס"ט הוא מספר הנוסף בעור על מספר אור הנה תתבונן כאשר ניתקן ב"ב ע"י התורה והשבת וישוב הכל לאור הנה גם הנוסף יתן ריח טוב (עיין בשל"ה שרמזתי לך לעיל) דבר שהנשמה נהנה ממנו וכבר ידעת מסור הרי"ח דרגא דמשיח לעתיד והריח"ו ביראת ה' וכבר כתבתי במ"א שזה חוש היינו חוש הריח לא נפגם כ"כ בחטא האדם ע"כ כל החושים נזכרים לשם וזה החוש לא נזכר ע"כ זה החוש נשאר רוחניי הנשמה נהנית ממנו ולא הגוף הנה תתבונן בשבת קודש אנו עושים מן כתנות עו"ר אור הדס הבן הרמיזות האלה ואי"ה יתבאר עוד במ"א לאכול מצוה בע"ש שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה ובאפשר יבא ח"ו לידי כעס והכעס הגם שהוא אסור גם בחול אבל בשב"ת הוא עון פלילי ביותר ואסמיכוהו אקרא לא תבערו אש וכו' ואי"ה יתבאר עוד לדי"ן מצוה לתווך השלום ע"י המשפט בין איש לרעהו קודם השבת וכל ישראל בני מלאכים כאחד חבירים ישמחו במלכותך כו' עם מקדשי שביעי כולם ישבעו ויתענגו מטוב"ך כבר ידעת השפעת העו"ב לכנסת ישראל הוא בהסכמת כל שייפין אשמע' מה ידבר האל ה' כי ידבר של"ו' אל עמו וכבר ידעת שלו"ם וטו"ב חד דרגא אינון: הג"ה והנה גם אור הנר קרוי בלשון טו"ב כמד"א בהטיב"ו את הנרות על כי באור יכונה בטו"ב וירא אלהים את האור כי טוב והתורה נק' טוב כי בה נגנז האור ע"כ מצוה נר שבת שבה הית' הארת אור הגנוז הוא מסוגל לתורה ע"כ אמרו בגמ' שע"י נר שבת זוכה לבנים ת"ח הבן הדבר ויונעם לחיכך:
כיוןשבאנו לכלל זה מענין השפעת הטו"ב לכנס' ישראל ומן הארת טו"ב אור הגנוז ע"י נ"ר שב"ת וכבוד היום הארת התורה שבה נגנז האור כי טוב ע"כ עתה באתי לדרוש כמה מילי מעלייתא ומן הטוב אשר חנני אלקים בפסוק שאמר משה לחובב לכה אתנו והטבנו לך כי י"י דבר טוב על ישראל בכדי להעיר הטוב הצפון בתורה כמד"א מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וכו' וזה החלי בעזר הצור ויאמר משה לחובב וכו' לכה אתנו והטבנו לך כי ה' דבר טוב על ישראל יש להתבונן בזה דהרי הגר שבא להתגייר הנה ע"כ נגמר בדעתו אשר שקר נחלו אבותיו מעולם והדתות אשר עסק בהם עד היום הבל המה מעש' תעתועים רק תכלית הטוב אשר בעבורו נבראו העולמות היא עבודת ישראל בתורה ומצות וישראל הם עיקר העולם וע"כ יתר"ו העלה זה בדעתו בעת שהתגייר וא"כ מהו זה הדבר חדש שהודיע משה לחותנו. כי י"י דבר טו"ב על ישראל. וכי היה עדיין יתרו ח"ו מסתפק בזה הרי שמע (או ראה לחד מ"ד) קבלת התור"ה. וכל מה שייעד להם השי"ת בתורתו טובות נפלאות בזה ובבא לאין משער ואומר לך את אשר עם לבבי הנה תקנו לנו אנשי כה"ג בתפלת שב"ת ולא נתתו י"י אלהינו לגויי הארצות ולא הנחלתו וכו' וגם במנוחתו לא ישכנו ערלים. כי לישראל עמך נתתו באהבה וכו' לכאורה יש להתבונן. מהו הרבותא של שב"ת בזה הרי כל התורה ומצות לא ניתנו רק לישראל (חוץ ז' מצות שניתנו לבני נח) ואי משום דהחזיר הקב"ה את התור"ה על כל האומות קודם שנתנה לישראל. א"כ גם השב"ת היה בכלל התורה וגם חלילה לומר שעלה במחשבת הצור תמים ליתן התור"ה לאומות ולא לישראל עם קרובו. רק החזיר הקב"ה על האומות וידע שלא ירצו לקבל ועשה הש"י זה בכדי שלא יהיה להם תירוץ אח"כ אבל יובן לך דשאני מצות שב"ת מן כל מצות התור"ה. דהרי כל המצות אם יעשה אותם הגוי אין עליו אשם אבל גוי ששבת חייב מיתה ונצטוו ב"נ בל"ת ולא ישבותו והנה מהראוי להתבונן בטעם הדבר למה יתחייב ב"נ מיתה בשביתתו ונ"ל עפ"י משארז"ל ויכל אלהים ביום השביע"י. ביום הששי מיבעיא ליה למימר אלא מה היה העולם חסר מנוח"ה באת שב"ת באת מנוחה ודבריהם ז"ל ג"כ אינם מובנים כי המנוחה אינה עשי' רק העדר העשי' ואינה מלאכה ובקרא קאמר ויכל וכו' מלאכת"ו וכו' אך הוא לדעתי עפ"י קבלת רז"ל שלכל דבר הנברא בעולם יש חומ"ר וצור"ה. והצור"ה היא חיות החומ"ר וקיומו והנה הזמן הוא ג"כ נברא. וששת ימי המעשה. המה חומ"ר הזמ"ן ויום השב"ת היא צורת החומ"ר כנשמה לגוף. ע"כ היא יום השביתה ומנוחה כי מנוח"ה מפאת הצור"ה ושעבוד ועבודה מפאת החומ"ר כמו שנאמר בעבדים שבו לכם פה עם החמו"ר עם הדומה לחמו"ר וזה שארז"ל מה היה העולם חסר מנוח"ה שהזמן עדיין לא קיבל צורתו. עד שבא שב"ת קיבל הזמן את הצור"ה שהוא מנוח"ה ונתקיים העולם. והנה במין האנושי אשר ברא השי"ת לכבודו הוא ג"כ כך כל האומות הם חומריים של המין כמד"א אשר בשר חמורי"ם בשרם וישראל הם צורת המין. ע"כ באו לעולם אחר כל השבעים אומות כמשפט הצור"ה הבאה באחרונה (עיין זהבספרי הגאון בעל גי"א) ומעתה תתבונן בבריאת הזמן יום השב"ת הוא יום הצורה. ובמין האנושי מבחר ברואי ישראל הם הצור"ה א"כ שביתת יום השב"ת אין ראוי אלא לישראל משא"כ גוי החומרייא אשר בשר חמורי' בשרם כששבתו לשם שביתה ומדמה א"ע לצורה כסברו שא"צ לישרא"ל כי הוא קיום בפ"ע הנה יחוייב מיתה להראות שאין לו קיום בזולת הצורה המקיימו הבן הדבר:
הנךרואה שהחומ"ר מתקיים ע"י הצור"ה מחויב להיות דבוק לצור"ה משא"כ כשמתפרד החומ"ר מן הצורה. הנה היא סיבת ביטולו כענין הגוף בהפרידו מן הנשמה. והנה הצורה נק' טו"ב כענין הנאמר במ"ב בכל הנבראים וירא אלהים כי טו"ב לדעתי הוא קיבל כל חומר צורתו המקיימת אותו. וכ"ה בשב"ת צורת הזמן מזמור שיר ליום השב"ת טו"ב להודות וכו' ותתבונן הדבר שגם בעסק נקיון המנורה (צ"ל והדלקתו) נק' בתורה בלשון הטב"ה בהטיב"ו את הנרות כי הנ"ר שהוא הכלי הוא החומר והאור הנאחז בו הוא הצורה כענין הנשמה המאירה לגוף וכ"ה בכתוב נ"ר ה' נשמת אדם והנה לפי"ז תתבונן פי' הכתוב שאמר משה לחותנו לכה אתנו והטבנו לך כי הוי' דבר טו"ב על ישראל דווקא להם משפט הצורה הנק' טו"ב משא"כ לשאר האומות. ע"כ כשתרצה ליהנות מטוב"ם מחויב אתה להיות דבוק בהם ממש במקומם כמ"ש ונלוה הגר אליהם דייקא משא"כ בהיותך אצל האומות שהם חומריים הבן:
עודיתפרש לכה אתנו והטבנו לך. כי הו"י' דבר טו"ב על ישראל כבר ידעת מה שדקדקנו לעיל. ואומר לך ידוע היא מענין חקירות ידיע"ה ובחיר"ה אשר שניהם אמתיים נתאמתו לנו ע"פ התורה. הגם שאתו י"ש המדע והוא יודע מחשבות אדם לפניו נגלו כל תעלומות והמון נסתרות מבראשית. מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש. עכ"ז הבחיר"ה חפשיית ויוכל אדם לעשות לטוב ולמוטב כרצונו. ידיעתו ית"ש אינה מכרחת משא"כ דיבורו ית"ש היינו שכבר בא הענין אל בחי' הדבו"ר. הדבור הוא מכריח ובהכרח שיתקיים (עי' בדברי הרב הקדוש מהר"מ אלשיך בפסוק כן יהיה דברי אשר יצא מפי לאישוב וכו' כ"א עשה את אשר חפצתי והצליח וכו') ועפי"ז פירשתי הפסוק חזון ישעיהו בן אמוץ. אשר חזה על יהודה וירושלים. דהנה תיבות אש"ר חז"ה מיותרין. אבל החלוק הוא בין דרגא דחזיו"ן לדרגא דנבוא"ה דהנה חזיו"ן היא לשון ראי'. שהנביא ראה מתראים אליו מן השמים בצירופים הללו אשר אמר לישראל. שגבה מזה מעלת הנבואה שהיא לשון ני"ב שפתים שהנביא שמע בדיבור את הדברים הנאמרים אלו והוא מעלה יותר גדולה מחזיו"ן. והנה ישעיה הנביא שגבה מעלתו מאד במעלת הנבוא"ה כידוע והיה מזרע מלוכה. ואמר הכתוב כאן חזו"ן ישעיה שראה הנבואה הזאת רק בחזיו"ן ולא בדרגא דנבוא"ה וז"ש הכתוב כמקשה ומתרץ. אש"ר חז"ה רצ"ל מה שיקשה לך למה נאמר הדבר הזה לו בחזיו"ן לא בדבור הנבואי'. הוא להיות החזיו"ן הזה ע"ל יהוד"ה וירושלי"ם. ולא רצה השי"ת לומר בדיבו"ר כביכול דאז יהיה בהכרח שיתקיים. והשי"ת רצה שישובו ולא יתקיים החזיון כיון שלא יצא הדבר עדיין מפיו ית' כביכול והדברים ארוכים:
וזהשיש לפרש מה שהודיע משה לחותנו דבר חדש היינו לכה אתנו והטבנ"ו לך. בודאי ולא תחוש פן ח"ו יגרם העון. ולא יבואו כל הייעודים הטובים שייעד לנו השי"ת. ז"ש הלא בהכרח הוא שיתקיימו. כי הו"י' דב"ר ט"ב על ישראל שבאו לנו הייעודים הטובים בדבו"ר דייקא וכיון שבאו בדבו"ר בהכרח היא שיתקיימו. ההוא אמר ולא יעשה ודב"ר וגו':
ועפ"זאומר לך טעם נכון את אשר עם לבבי הנה השי"ת צוה לנו בתורתו ליתן את הברכו"ת על הר גריזים ואת וכו' על הר עיבל. והנה הי"א ארורים נכתבו בתורה בפירוש ובאה הקבלה בתורה שבע"פ לומר מקודם הברכו"ת. דהיינו הפכו פניהם כלפי הר גריזי"ם ואמרו ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה ואח"כ הפכו פניהם כלפי הר עיבל ואמרו וכו' וכן באינך ומהראוי להתבונן למה הארורי"ם נכתבו בתורה שבכתב. והברכו"ת נתקבלו בתור"ה שבע"פ בדיבור ואמירה. ונ"ל ע"פ הנ"ל להיות דבור"ו של הקב"ה בהכרח הוא שיתקיים. והנה תור"ה שבכת"ב תורה חתומה ניתנה (עם היות וידב"ר אלהים את כל הדברים האלה עכ"ז לאמ"ר כתיב שיתאמרו הדברים בזמנם בכל דור ודור לעת המציאות והבן הדבר ומי יוכל להבין מחשבות הצור תם) והנה כשהתורה הזאת חתומה ניתנה. י"ל שהארורים נכתבו בתור"ה שבכת"ב באותיות ולא נאמרו בדבו"ר בכדי שלא יהיה הדבר בהכרח שיתקיימו משא"כ הברכו"ת נאמרו בתורה שבע"פ כי חפץ השי"ת שיתקיימו בהכרח וזה שהודיעו משה לחותנו גר צדק. כי ה' דבר טו"ב על ישראל הטובות והברכות באו בדבו"ר ע"כ בהכרח הוא שיתקיימו:
ונראהלפרש עוד לכה אתנו והטבנ"ו לך כי ד' דבר טו"ב על ישראל. ע"פ משארז"ל הרי שהיו ישראל מחוייבים ח"ו בר"ה ופסקו להם גשמים מועטים ואח"כ שבו בתשובה הנה להוסיף עליהם א"א אזי הקב"ה מורידין בזמנן ובמקום הראוי שלא תאבד אפילו טפה אחת והרי שהיו ישראל זכאין בר"ה ופסקו להם גשמים מרובין ואח"כ נתחייבו ח"ו לפחות מהן א"א. הקב"ה מורידין שלא בזמנן ושלא במקום הראוי רק במדברות וכיוצא. והנה לפ"ז י"ל שזהו הנרצה שהודיע משה לחותנו דבר חדש לבל יאמר הטוב אשר דב"ר ד' הגם שהוא בהכרח שיתקיים עכ"ז י"ל שהטוב אשר פסק ד' להשפיע לארץ ישראל אם ח"ו לא יהיה ישראל זכאין הטוב ההוא יקחוהו זרים כענין הנאמר והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק וכו' ע"כ הודיע משה לחותנו כי ד' דבר טו"ב ע"ל ישרא"ל דייקא שהטוב ההוא יקחוהו ישרא"ל דייקא א"כ בהכרח הוא שיתקיים הטו"ב ע"ל ישרא"ל דייקא ודי בזה:
ויתפרשעוד לכה אתנו והטבנו ל"ך כי ד' דבר טו"ב על ישראל. הנה הלכה רווחת הוא בישראל על פי התורה האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני וכו' הרי זה צדיק גמור והנ' רמינן מברייתא זו אהא דאמרינן בגמ' כור"ש מלך כשר היה והחמיץ. דמצינו שהתנדב לבהמ"ק ואמר די להוון מקריבין ניחוחין ומצליין לחיי מלכא ובנוהי ומשני בגמ' כאן בישראל כאן באומות עיין ברש"י ישראל אינו מתרעם אחר מדותיו של הקב"ה ואפילו ח"ו לא וכו' כמו שהתנה בשעה שנתן הצדקה אינו מתרעם ומצדיק הדין ומקיים נדרו שנדר משא"כ גוי מתרעם. והנה כשישראל עם קרובו עושים כך ומקיימים זאת ההלכה. הנה הדין נותן שהשי"ת יקיים לנו גם כן כזאת הגם שתנאי היה דבריו ית"ש אם בחוקותי תלכו וכו'. יקיים לנו כל הטוב שייעד לנו. ואם לא תשמעו וכו'. כמבואר שם הנה אם שתנאי היה דבריו ית"ש בייעוד הטו"ב עכ"ז הדין נותן כיון שישראל נותנין צדקה בתנאי וח"ו אינו מתקיים התנאי ואעפ"כ הם נותנים צדקה ואינם מתרעמים הנה השי"ת ג"כ נותן הייעוד הטו"ב הגם שהתנה בתנאי והם לא קיימו התנאי עכ"ז הוא ית"ש נותן להם הייעוד הטו"ב וזה שהודיע משה לחותנו כי ד' דבר טו"ב על ישרא"ל שהטוב שדיבר הוא ע"ל ישרא"ל שמקיימים דבריהם הגם שאינ' מקיימי' התנאי שהתנו עם הקב"ה אם כן הדין נותן גם כן אצל השי"ת שיקיים להם הייעודים הטובים הגם שישראל עם קרובו ח"ו אינם מקיימים התנאי שהתנה עמהם הבן:
ויתפרשעוד לכה אתנו והטבנ"ו לך כי ד' דבר טו"ב על ישרא"ל הוא הודעה חדשה לגר צדק הלזה לבל יפול לבו עליו פן ע"י החטאי' יתעוררו המקטריגי' ח"ו ומלך במשפט יעמיד ארץ ויתמנע הטוב והודיעו לו משה שבודאי יבא הטו"ב לישרא"ל ולא יועיל שום קטרוג והוא על פי מה שפירשנו בפסוק ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה בהפוך את הערים אשר ישב בהן לוט והנה עם היות שכל הענין מיותר שכבר נאמר לעיל באריכו' המעשה שהיה בענין הצלת לוט. ובאם רוצים להשמיענו שהיתה הצלה בזכות אברהם ה"ל להשמיענו זה לעיל בסיפור המעשה. אבל עוד חוץ לזה קשה מאד שכל הדברים באו כפול ומכופל ויהי בשחת וכו' ויזכור וכו' וישלח את לוט מתוך ההפכ"ה בהפו"ך את הערים אשר ישב בהן לוט אך הוא לדעתי דהנה מבואר בזוהר בפסוק רפאנ"י ד' וארפ"א למה ליה למימר וארפ"א. ופירש שם הכוונה דהרפוא"ה הנעשית על ידי המלאך רפא"ל אינה רפוא"ה בטוחה עולמית (דהנה הוא מלאך עובד וזה עבודתו לרפאות והנה הוא משתוקק שאחר יום או יומים שוב ישלחהו השי"ת לעבוד העבודה שממונה עלי' הבן) משא"כ הרפואה שהיא מן הש"י בלא שליח הוא רפואה בטוחה עולמית וזהו פירוש רפאנ"י ד' אתה בעצמך אז וארפ"א בוודאי לעולמים. הבן הדבר:
ולפ"זהנה בכאן יש לתמו' הש"י שלח ג' מלאכים לאברה' בשליחות לג' דברים (כי אין מלאך אחד עושה שתי שליחות. וכתבו הטעם לזה להורות גדולתו ית"ש אשר רבוא רבבן קדמוהי ויכול לשלוח לכל דבר פרטי שליח מיוחד) א' לבשר את שרה ואחד לרפאות את אברהם. ואחד להפוך את סדום והמלאך רפאל שבא לרפאות את אברהם הלך גם כן לסדום להציל את לוט והנה עשה ב' שליחות וצ"ל שהצלה ורפואה אחת היא. והנה קשה ב' קושיות עצומות א' למה שלח הקב"ה אל אברהם אוהבו את רפא"ל לרפואותו ואין רפואותו עולמית. ולמה לא ריפא הקב"ה אותו בעצמו ובפרט שנגלה אליו אז בכבודו ובעצמו. ב' דהנה הטעם דאין מלאך אחד עושה ב' שליחות להורות גדולתו כנ"ל. א"כ גם להצלה ורפואה ג"כ יהיה ב' שלוחים ולא נצטרך לתירוצים אך הוא לדעתי שהתורה משמיענו כל זאת. איך הש"י רצון יריאיו יעשה. גם במקום שיש קטרוגים ח"ו והשי"ת מלך במשפט הוא ואין מקו' לעשו' נס. עכ"ז הכל יכול ב"ה עושה באופן כזה שיעשה נס בשביל אוהביו כאשר יחבאר לך. והנה בכאן לא היה ללוט זכות ובפרט שנפרד מאברהם ובחר לו לשבתו במקום רשעים. והנה כשנגמר דינם של סדום בב"ד של מעלה לא היה באפשרי להציל את לוט כי בידו זכות אין. ובפרט שהיא בבחירתו שבחר לו לשבתו מקום רשעים שאין כמותם בכל העולם ועשה זה במרד ובמעל שהיה כל הארץ לפניו כמ"ש לו אברהם הלא כל הארץ לפניך וכו' והנה כשהיה ברצון השי"ת להצילו (בזכות אברהם) היה קטרוג ממה"ד באיזה זכות ובאיזה טענה ינצל והש"י מלך במשפט יעמיד ארץ ואלו היה נזכר לפני ב"ד של מעלה שם לו"ט לדינו אם ינצל אם לאו אז היה מתעורר המה"ד והקטרוג הגדול מהמקטרוגים ואין מקום להצילו עפ"י המשפט והנה היודע מחשבות ידע אשר ירע הדבר בעיני אברהם על מיתת לו"ט. מה עשה העושה נפלאות גדולות לבדו וגזור בגבהי מרומים על רפא"ל ילך וירפא את אברהם מכל מכאוביו ותחלואיו (והנה עיגום נפש ודאגה הוא בכלל החלאים ומדוים) והנה מי הוא מכל כוחות הדין אשר יערב אל לבו לקטרג אל אברהם ידידו הנאמן לומר ח"ו שאינו ראוי לרפואה והצלה. והנה בודאי היתה הסכמת מה"ד וכל פמלייא של מעלה ונפסק הדין שראוי אברהם לרפואה והצלה מכל מכאוביו. ובכלל הרפואה הוא ג"כ מחלת לב ודאגה בלב איש כי מה החילוק אם האדם מצטער בכאב מכה או בכאב לב בדאגה על הכל יצטרך לרפואה והנה כיון שנפסק להלכה בב"ד של מעלה לרפאות את אברהם מכל מכאוביו ממילא בכלל זה נכלל הצלת לו"ט כי היה לו לאברהם דאגה ומחלת לב על לו"ט והנה כאשר נשתלחו המלאכים כל אחד לשליחתו ונשתלח גם רפא"ל עמהם לרפאות את אברהם אז בבואם וירא ד' אל אברה' בכבודו ובעצמו וריפא אותו ממכאוב גופו אז לא ידע רפא"ל מה לרפאותו כי כבר נתרפא. ואברהם הולך עמם לשלחם. וד' אמר וגילה לו ענין סדום והיה לו מחלת לב על לו"ט אז הבין רפאל והלך לעשות שליחותו לרפאות את אברהם היינו להציל את לוט שזה יהי' רפוא' לאברהם ממחל' לבו. וז"ש (ויה"י) בשחת אלקים (מה"ד) את ערי הככר (ואין מקו' להצלת לוט מפני מה"ד מה עשה הש"י לא הזכיר לפני המשפט את הצלת לוט רק) ויזכור אלקים את אברהם (ועי"ז) וישלח את לוט וכו' (ולא הי' באפשרי להזכיר את לוט בעצמו מפני המשפט כי המעש' הי') בהפוך את הערים אשר ישב בהן לוט בבחירתו ואין מקום להציל ע"כ הזכיר הש"י בפני המשפט רק את אברהם וכנ"ל ולא הזכיר את לוט. אחרי הודיע הש"י אותנו את כל זאת גודל רחמנותו ית"ש גם במקום שיש חשש קטרוג שלא יהי' באפשר להנצל אזי מזכיר השי"ת בדין ההוא את מי שא"א לקטרג עליו וממילא יומשך רחמים אל הקרוב אליו. הבן הדבר:
והנהכתי' שמ"ע ישרא"ל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים וכו' והנה לא כתיב שמ"ע בנ"י ישראל אתם וכו' אבל הוא להיות שהי' אז ביניהם ג"כ חטאים (הלא תדע אפילו אחר כיבוש והחילוק. אמר פנחס לב"ג וב"ר המעט לנו עון פעור אשר עדיין לא הטהרנו ממנו) והי' חשש מהמקטריגי' לבל יקטרגו עליה' ע"כ מה עשה השי"ת הזכיר הטו"ב שהבטיח לישרא"ל סב"א עבור גודל צדקותיו ומי הוא מהמקטריגים אשר יהי' לו פ"פ לקטרג ולומר כי אינו ראוי ישרא"ל סב"א להבטח' ולהטו"ב ההוא הלא בעל כרחך כולם יעידון ויגידון אשר מהראוי להשלי' ההבטח' לישרא"ל סב"א חסיד"א וקדיש"א וממילא ישולם לבנ"י ישרא"ל ההטב"ה אפי' אם ח"ו אין בידם זכות. ע"כ אמר שמע ישרא"ל (סבא) עתה עובר היום וכו'. ובזה נוכל ג"כ לומר שזה הודיעו משה להגר צדק לכה אתנו וכו' והטבנו לך (ואל תחוש פן ח"ו ע"י החט' לא יגיע גם לנו הטבה לזה אמר אל תחוש לזה (כי ד' דב"ר טו"ב ע"ל ישראל (סב"א) בכדי שלא יהי' מקום להמקטריגים אפי' ח"ו אין זכות לב"י הרי בהכרח שיתקיים הבטחה שהובטח ישראל סבא ודי בזה כעת:
ויתפרשעוד לכה אתנו והטבנו לך כי ד' דבר טוב על ישראל החידוש שחידש לו הוא כך והוא לבל יפול לב הלב הגר עליו בראותו כל הייעודים הטובים שייעד הש"י בתורתו לישראל המה ייעודים גשמי' מעסקי העוה"ז. אם בחקותי תלכו וכו' ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה וכו' והנה יתרו הי' יושב בכבודו של עולם ובא להתגייר. הנה יוכל הגר לחשוב ח"ו מה הרווחתי ומה בצע הלא טובות הגשמיות בעסקי עוה"ז הי' גם לי מאז. ומה בצע בהתחברות לבני תורה הלא ההבטחו' שלהם בתורה המה ג"כ רק עניינים גשמיים מעסקי העוה"ז והנה באמת למה לא נזכר בתור' הייעודי' הרוחניי' טובו' עוה"ב הנה הרבה דברים נאמרו ע"ז מפי חכמי האמת וכולהו קשוט עפ"י דברי הנבואה האלקו'. אבל העיקר היא שבאמת נאמר בתורה ייעודים רוחניים רק תתבונן דהנה מלאך שהוא רק בחי' מן עולם היציר' בבואו אל עולם העשי' הגשמי' הלזה יצטרך להתלבש בלבוש כעין גשמיות עוה"ז כי לא יכילהו העוה"ז בהיותו ברוחניותו מבלי התלבשות בלבוש גשמי ומכ"ש התורה האלקית אור מעטה לבושו ית"ש לא תוכל להתגלות בעוה"ז רק ע"י לבושים. והנה מה שנאמר בתורה למשל ונתתי גשמיכם בעתם. הנה הוא בלבוש גשמי שבעוה"ז המט"ר היורד ע"פ הארץ לרוות פני תבל תנובה ובגבהי מרומים ברוחניות ענין הגש"ם הוא עניינים מופלאים ברוחניות ובכל העול' ועולם הוא כפי רוחניותו. וזהו תורת ד' תמימה וכו' כמו שהשם הוי' ב"ה הוא נעלם ונגלה. זה שמי וזה זכרי הנה נקר' אופן אחר ונכתב באופן אחר כ"ה כל התורה יש בה כענין שם הנכבד היינו נקראים לפנינו ייעודים נגליים ויעודים נעלמים נסתרים בכתיבתן הבן מאד. וזה שחידש משה להגר צדק יתרו אל יפול לבך עליך הלא כל הטו"ב ההוא המבואר בתורה שכר המצות הנה הוא רק טובות עוה"ז הנה זה הי' לי גם בהיותי בארצי בלא קבלת עול התורה. וז"ש לו כי הוי' דבר טו"ב על ישרא"ל הטו"ב הנאמר בתור"ה על ישראל. הנה הוא ייעוד מן שם הנכבד וכמו שהשם הנכבד לא כשאני נכתב אני נקרא כך הייעודים הטובי"ם שבתור' הנה עצמיות' רוחניים ולצד עילאה ימללו והייעודי' הגשמים הנקראי' בפי כל בתור"ה המה מלבושים שנתלבש' בהם התורה בעוה"ז. הבן הדבר:
ויתפרשעוד על פי מה דרמו הקדמונים שמעתתא אהדדי דקי"ל עבד שעבד שלש וחלה שלש יוצא לחירות וא"צ להשלים ימי חליו. ובפועל קי"ל בנאנס מקצת ימי פעולתו צריך להשלים אם ירצה לקבל דמי שכירותו בשלימות. וקשה מאי שנא. ותירצו דשאני עבד עברי דקיבל שכר עבודתו או הוא או הב"ד שמכרוהו מקודם שעבד משא"כ פועל שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. וכיון דלא פעל פעולתו בשלימות אפילו נאנס לא קא משתלמא לי' שכירותו רק כפי שפעל. והנה כפי הדין שכר עבודת ישראל. בתור"ה ותפלה ומצות הנה הם היום לעשותם ומחר לקבל שכרם הנה הם כפועלים. הנה הימים שנאנסו ולא יכלו לעבוד מהראוי שלא יגיע להם שכר פעול' ובאמת קי"ל הא דכתיב ויקשב ד' וישמע ויכתב בספר וכו' ליראי ד' ולחושבי שמו אפילו חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה הוא המדה טובה שניתנה לישראל הגם שהוא אינה ממדת הדין וכמש"ל (עיין כ"ז בס' כס"א דו"ד להרב הגדול חיד"א זללה"ה) ובזה יתפרש לנו מ"ש בועז לרות ישלם הוי' פעלך (היינו שאתה כפועל ואין מגיע לך שכר בעד הימים שהיית אונס עכ"ז) ותהי משכורתך שלימה מעם ד' אלקי ישראל (אשר נוהג עמהם לחשוב הימים שנאנסו ולא עשו מצות כאלו עשו) והנה הדבר הנעשה עפ"י דיני התורה נק' טו"ב כי אין טו"ב אלא תור"ה דכתיב כי לקח טו"ב נתתי לכם וכו' והדבר שמתחסד הש"י עמנו לפנים משורת הדין תור"ה נק' ר"ב טו"ב וזהו מה ר"ב טוב"ך אשר צפנת ליראיך (היינו ר"ב טו"ב לפנים משוה"ד) פעלת (שכר פעולה בשלימות לפועלי אמת) לחוסים בך נגד בני אדם (הגם שהדין הוא ניגוד לבני אדם שאין כן הדין בבני אדם) אבל ליראיך אלו ישראל אתה משלם להם שכר פעולת"ם אפי' בעד הימים שנאנסו וזה שהודיע משה להגר צדק דבר חדש לכה אתנו והטבנו לך כי ד' דבר טו"ב על ישראל היינו הטו"ב הנכבד על ישראל אחת דבר אלקי' אפילו הימים שנאנסו וקבלו הטו"ב במילואו וטובו כמו שהוא הדי"ן על ישרא"ל דייקא מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה והבן:
ויתפרשעוד מענין הנ"ל קצת באופן אחר עפ"י מה שפירשנו שאמר בועז לרות ישלם ד' פעלך ותהי משכורתך שלימה וכו' דקשה וכי ס"ד שהש"י לא ישלם השכר המגיע לאדם במילואו וטובו עד שיצטרך בועז לברך בדרך תפל' על זה אבל יתפרש הדבר באופן הנ"ל דהנה בפועל עפ"י הדין בנאנס ולא עשה פעולתו אין מגיע לו שכר הפעול' בשלימות אעפ"כ זה מדה טובה יתיר' לישראל יראי ד' וחושב"י שמו. אפילו חישב לעשו' מצוה ונאנס ולא עשה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. והטעם כי ישראל דבקים בהשם הוי' ב"ה כמ"ש ואתם הדבקים בהוי' אלקיכם וכו' והנה בהשם הוי"ה ב"ה אותיות ו"ה מורים על המעש' י"ה הוא המחשבה כידוע וכיון שישראל דבקים בהוי"ה ב"ה א"כ גם המחשבה כמעשה תחשב וז"ש בועז לרות ישלם הוי"ה פעלך ותהי משכורתך שלימה מעם הוי' אלקי ישראל והרי זה מבואר וזה שהודיע משה להגר צדק לכה אתנו והטבנו לך: כי הוי"ה דבר טוב על ישראל וכיון שהוי"ה דבר הטו"ב על ישראל א"כ מגיע לישראל הטוב גם בעד המחשבה ואפילו נאנס ולא עשאה. הבן הדבר ויונעם לך:
והנהבתרגום המיוחס ליונתן תרגום ארום ד' מליל לאוטבא לגיורא על ישראל: הנה נראה שגם הוא ז"ל רצה לתרץ קושיין מה הוא החידוש שחידש משה להגר צדק הלז אבל עקבותיו לא נודעו בפירוש זה ויתפרש הדבר על פי מה דק' עוד בפסו' למה אמר הכתו' דבר טו"ב על ישרא"ל ולא אמר א"ל ישרא"ל או לישראל אבל יש להבין הדבר עפ"י דברי הסבא במשפטי' שנפשות הגרים נעשים לבוש אל נשמת הצדיקים וע"ש בפסוק לעם נכרי לא ימשול למכרה בבגד"ו ב"ה והלבוש הוא הארת אהו"ה בגימ' טו"ב ומעתה ממילא זה שאמר כי הוי"ה דבר טו"ב על ישרא"ל דייקא ומעתה זה הוא דברי התרגום הנ"ל ארום ד' מליל לאוטב"א לגיורא ע"ל ישראל. הבן:
אונקלוסתירגם אר"י י"י מליל לאיתא"ה טב"א על ישראל נראה כוונתו גם כן לתרץ הקושיא הנ"ל ונרא' לפרש כוונת פירושו שהודיע משה להגר צדק דבר מחודש ע"פ מ"ש ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגו"ך שלא תצטרך אתה להשתדל עבור הברכו' והטובו' הללו רק הם ירדפו אחריך והשיגו אותך. וזה שהודיע משה להגר. כי ד' דבר (להביא) הטוב על ישראל. ולא יצטרכו הם להשתדל לבא אל הטו"ב ולפ"ז חסר בפסוק תיבת להבי"א ונמסר בתרגו"ם שהוא בתורה שבע"פ להורו' כי ביא"ת הטו"ב הוא ע"י עסקים בתור"ה שבע"פ כי דרכו של איש לחזור אחר אשה. וזהו הודו לד' כי טוב כי לעול' חסד"ו דכיון שהטוב תורה שבכתב נמשך ובא אל הכל"ה תור"ה שבע"פ נתהווה חס"ד שלם גימ' טו"ב כל"ה ובזה תבין לכה (אותיות כלה) אתנו והטבנ"ו לך כי ד' דבר טוב ע"ל ישרא"ל כנ"ל ע"כ באו דברינו בסימן הטו"ב במאמר נ"ר שב"ת וירא אלקים את האו"ר כ"י טו"ב:
באנולכלל מאמרינו הנ"ל ע"י פרישת המשנה לא ישב אדם לפני הספר וכו' לא יכנ"ס אדם למרחץ (והוא בסימן) ו' ואגב הנה אבאר לך את אשר דקדקנו למה בהנהו תרי תספור"ת ומרח"ץ דקדק התנא למיתני אד"ם משא"כ באינך ונ"ל עפ"י מ"ש מרן האריז"ל שלא להסתפר ע"י גוי דלא להתערב צולמא דילי' בצולמא דע"ז וכן לרחוץ עכ"ל. אם כן הרי שלך לפניך דקדק התנא למיתני בתספור"ת ורחיצ"ה אד"ם היינו אתם קרויים אד"ם צלם אלקים בגימ' מ"ה ואין אוה"ע קרויים אד"ם והם כקוף בפני אד"ם שבהם צלם וכו'. והנה דקדק התנא באלו השתים תספור"ת ורחיצה למתני בהון אד"ם להורו' שבאלו השתים יהיה נזהר בצולמא דילי' צל"ם אדם ויהי' נזהר מלהסתפר ומלרחוץ מאותן שאינם קרויים אדם. והדברים נאים:
שלשהדברים צריך אדם לומר וכו' ער"ב שב"ת עם חשיכה עשרתם וכו' עמ"ש בסי' ד' והרב הגדול מוה' חיד"א זלה"ה הביא פי' המשנה ברמז בשם האריז"ל. ג' דברי' צריך אדם לומר וכו' בערב שבת בעוה"ז (שהוא דומה לערב שב"ת ע"ד שאמרו מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת) עם חשכ"ה (היינו בימי הירידה לעת זקנתו יאמר לנפשו וכוחותיו עשרת"ם (כבר השתדלת' להשיג עשירות) ערבת"ם (כבר השתדלתם להשיג תאוות הער"ב) הדליקו את הנר (מעתה חובה עליכם להדליק כוחות הנשמ' הנק' נר ד' נשמת אדם. ע"כ לא אמר הדלקת' רק הדליקו בציוו עכ"ד וע"ש עוד מ"ש הרב ז"ל פי' אחר. ועמש"ל בסי' ד'. יש לפרשו גם כן על פי דרך זה על עוה"ז שדומה לע"ש:
עייןבסימן א' מ"ש בשם הש"ג בשכר שישראל מקיימין נר מצוה יזכו לאורו של הקב"ה שנאמר והי' לך ד' לאור עולם. ע"ש אור עולם בגימט' מיכא"ל וגבריא"ל האפטרופסים של ישראל כמ"ש גבריא"ל לדניאל ואין אחד מתחזק על אלה כי אם מיכא"ל שרכם:
דרשוחז"ל בפסוק ותזנח משלום נפשי זה נ"ר שב"ת (קראוהו חז"ל שלו"ם בי"ת הוא ענין יחוד כמ"ש ר' ישמעאל בר"י משום שלום בבית בטל. הבן הדבר) והנה סיפא דקרא נשיתי טוב"ה כי נר שבת הוא הארה מן אור הגנוז וירא אלקים את האור כי טו"ב ע"כ נק' הדלקת הנרות במקרא בלשון הטב"ה בהטיב"ו את הנרות. ע"כ מרבותינו הקודמים היו מדקדקים להדליק ל"ו נרות נגד ל"ו שעות ששימש אור הגנוז לאדה"ר קודם שנגנז. וגם כן ה' פעמים אור כתובי במ"ב בגי' אל"ה היינו אלף ל"ה והנה בהחזרת האל"ף לאל"ף הוא אלה מנין ל"ו: