מאמרי מעלת החג

ותתבונןעוד שזהו שדרשו חז"ל על פי קבלתם ועבדו לעולם הנאמר אצל העבדים הכוונה עד היובל הוא שנת החמשים. הוא ממקום שאינו נגבל בזמן ע"כ אפקי' בלשון לעולם שהוא מבלי הגבלת הזמן וע"כ לא ביארה התורה בפירוש ועבדו עד היובל רק אפקי' בלשון לעולם. להורות הטע"ם דהנה אזן ששמעה על הר סינ"י. כי לי בני ישראל עבדים. לעבדו ית"ש בעסק התורה ביום ובלילה. שהתורה היא למעלה מן הזמן. והלך זה וקנה אדון לעצמו. ע"כ תרצע ועבדו לעולם עד היובל ויקרא לעולם שהוא למעלה מן הזמן. הנה ניתקן העבד הישראלי ששב לאחוזתו למעלה מן הזמן הבן. ממילא תתבונן סוד היובל למעלה מן הזמן ע"כ יום נתינת התורה שהוא למעלה מן הזמן לא נקבע לימי החדש זמניים רק במספר חמשים סוד היוב"ל למעלה מן הזמן:

ועפי"זנ"ל לפרש טעם א מרבוא רבבות טעמים (עד א"ס) למה חג הפסח וחג הסוכות המה ז' ימים וחה"ש זמן מתן תורתינ"ו אינו רק יום אחד והוא לדעתי ג"כ להורות מעל"ת התורה שהיא למעלה מן הזמן ימי הפסח וחג הסוכות חוגגים בכל שנה ז' ימים שבוע שלימ' זמן הנברא בז' י"ב ובכל שנה חוגגים בקביעות יום א' בשבוע ויום ב' ואינך. א"כ כל השנים שוים בזה בקביעית משא"כ ח"ג השבוע"ת יום מתן תורתינ"ו אין לו זמן מוגבל כיון שהוא רק יום אחד הנה בשנה א' יחול ביום א' ולשנה אחרת ביום ב' וכיוצא בלי זמן קבוע לחגיגתו להורות על הנ"ל. אשר מעלת יום נתינת התורה אינו תחת הזמן הבן הדבר:

חגהשבועות עפ"י קביעות שלנו הוא נקבע בכל פעם ביום הששי לחדש יום מתן תורתינו היה בז' לחדש ועפ"י מה דקי"ל פסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום ה' ואיקלע לפי"ז ר"ח אייר בשבת. ור"ח סיון ביום א'. ולכ"ע בשבת ניתנה תורה לישראל א"כ היה יום ז' לחדש. ונ"ל הטע"ם. דהנה זאת התורה קיי"ל צריכה שרטו"ט. ודרשו חז"ל בפסוק ביקש שלמה למצוא דברי חפץ. יצאת בת קול וכתוב יושר דברי אמת ולדעתי הוא הסוד דברי חפץ. ה"ס השרטו"ט שה"ס התורה הנעלמה קודם התגלותה בבחי' אותיות הדבור. וה"ס התורה בהיות' בבחינת מחשב"ה סוד חכמ"ה ה"ס בראשי"ת תרגומו בחוכמות"א (תרגום ירושלמי המיוחס ליונתן הג"ה זה שיסד המשורר בראשי"ת תורת"ך הקדומה רשומה חכמת"ך הסתומה: וזש"ה פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה כי סוד החכמה א"א להשיג אם לא ע"י שנתלבשה בבחי' אותיות הדבור אנחנו מציצים מן החרכים ע"י האותיות סוד התורה הנעלמ' היא החס"ד הגמור אשר התחסד הש"י עם ישראל עם קרובו אשר הלביש להם החכמה באותיות ולשון. וז"ס פיה פתחה בחכמה (אורייתא מחכמה נפקת) ותורת חסד על לשונה החסד שבתורה הוא שנתגלית לנו באותיות הלשון וע"כ דרשו חז"ל כי חיים הם למוצאיהם. למוצאיהם בפ"ה בדבור דייקא כי ע"י דבור הפ"ה יתגלה הנעלם שבתורה סוד החכמה והמחשבה וקראו חיים כי החכמה תחי' סוד המוחין נק' חיים (כנודע מכוונות התפילין אהיה הויה אהי' בגימ' חיים וז"ש כי חיים (היינו סוד החכמ' והמחשב' שבתורה הנק' חיים) הם למוצאיהם (בפה בדבור דייקא ובזולת הדבור לא תושג התורה במחשבה. וגם מה שמשיג משתכחת ממנו כדמיון המת המשתכח מן הלב הג"ה התבונן מ"ש הרב בעל גו"א בנתיבות דמש"ה חיים הם למוצאיהם בפ"ה דייקא. כי ויהי האדם לנפש ח"י' מתרגמינן לרוח ממללא א"כ הרוח ממללא הוא הנפש ח"י' וכשאין מוציא בפה לא תוצדק בו נפש חי' והנה טעמא בעי ע"ז. ולפי מ"ש ניחא בטוב טעם: והנה ביקש שלמה למצוא דברי חפץ סוד השרטוט סוד החקיק'. התורה הנעלמה במחשבה מבלי התלבשותה בדבור. יצתה ב"ק וכתוב יושר דברי אמת. כי א"א להשיג הנעים רק ע"י כתיבה ואותיות הדבור. והנה הש"י צוה למשה נאמן ביתו קודם מתן תורה. וקדשתם היום ומחר לעשות הכנה לתורה שהיא מסוד הקדש חכמ"ה (אורייתא מחכמה נפקת וחכמ"ה נקרא קדש כמד"א ישלח עזרך מקדש) ומש"ה הוסיף יום אחד מדעתו וסוד הדעת שלו (כמ"ש אצלינו באורך) ואח"כ וידבר אלקים את כל הדברים האלה. גילה לנו התורה כביכול ע"י אותיות הדבור (כי א"א להשיג התורה הנעלמה מבלי התלבשות כנ"ל) והנה עיקר תשוקה הנכבדת לנו ולנפשותינו היא התורה הנעלמה אשר אלי' נכספו צבא מרום. כי בודאי לא על גשמיית העניינים נכספו אשר אין נוהג ביניהם. ומשה השיב להם בגזירתו ית"ש. מו"מ יש ביניכם וכו' קנאה וכו' פ"ו וכו' רצ"ל א"א להשיג התורה הנעלמה אם לא ע"י וכו' וכנ"ל. והנה חסדו ית' גבר עלינו ליתן לנו השגת התורה הנעלמה ע"י אותיות הדבור. והנה הם ב' בחינות ימים בחג הקדוש הלזה. היינו יום א' הוא עדיין מסוד המוחין חב"ד התור' הנעלמ' ויום השני מהתגלות הענינים לנו והלבשתן בדבור. והנה הש"י כאשר נתן לנו את התורה. וידבר אלקים הי' ביום שאחר הכנת המוחין. כי זה חסדו ית"ש עלינו. ותורת חסד על לשונה דייקא. משא"כ אנחנו לזכר חסדו הש"י עלינו לשבחו על חסדיו וטובותיו אשר הטעמנו דבר שלא ניתן לצבא מרום. והנה ביותר אנחנו צריכין לו על התורה הנעלמה אשר אלי' נכספו המלאכים ולא זכו אלי'. הנה לבעבור זה אנחנו עושים וחוגגים את החג ביום ו' יום אחד קודם למתן תורה בהתלבשות הדבור. והיום המוקדם הוא יום אשר האירה התורה הנעלמה שהרי הש"י לא אמר רק וקדשתם (הכנה אל הקדש חכמה) היים ומחר. א"כ היום הג' כבר האירה התורה הנעלמה אורייתא מחכמה נפקת יסוד הקדש. ותוספת משה יום אחד. הוא שתתגלה התורה בדבור. וע"י האותיות והדבור יושג לנו אור התורה הנעלמה אשר האירה בעולמות ביום ו' לחדש. ע"כ אנחנו חוגגים בשמחת התורה ביום ו' לחודש כי הש"י צוה לנו לשמוח בשמחת התור' העלמה שהיא העיקרית אשר לא נתגלית לצבא מרום. ונגלת לנו ע"י הלבשה בדיבורי אותיות וזה שתמצא בתורה בחג השבועות נאמר ועשית חג שבועית לי"א (משא"כ חג הסוכות נאמר חג הסוכות תעשה לך. והגם שבפסח ג"כ נאמר ועשית פסח לי"א זה נאמר על הקרבן ולא על החג) אבל הוא הנרצה שהתורה מצוה אותנו לעשות קביעות החג הזה ביום הנסתר דייקא. שהוא לי"י אלקינו. כי הנסתרות לי"י אלקינו. ואנחנו מצווין לעשות החג ביום הנסתר. והנה ידיד הקורא לא קבלתי. אבל כל דברינו בדרך אפשר ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:

בפסיקתא(הובא בילקוט יתרו) אמר הקב"ה לישראל בני היו קורין את הפרשה הזאת בכל שנה ואני מעלה עליכם כאלו אתם עומדים לפני הר סיני. ומקבלים את התורה שנאמר ביום הזה באו מדבר סיני. אימתי בחדש השלישי עכ"ל. הנה יש להתבונן מהיכן שמע זה מפסוק. ונראה דשמע לה מהפסוק מדלא קאמר בסתם באחד לחדש השלישי לצאת ב"י מאמ"צ באו וכו' מדקאמר ביום הזה משמע היום שאנחנו עומדים בו. וגם מדשינה הכתוב מן ה"ר למדבר. שאמר מדבר סיני. וגם לא אמר למדבר ע"כ דרש שהוא להורות ל' דיבור. ביום שמדברים בתורה בענין הזה כאלו קבלוה ביום הזה מסיני ושמא תאמר גם כשקורין הפרשה הזו בשבת. תהי' הסגולה הזאת. הנה אמר בעל המדרש. אימתי. בחדש השלישי דייקא יש לו הסגולה הזאת. דאי איצטרך קרא לגופיה הול"ל באחד לחדש השלישי ע"כ מדהשמיט תיבת אחד. להורות דלא על אחד לחדש לבד מרמז רק מרמז ג"כ על הדרשה הנ"ל. סגולה היום הנכבד ו' לחדש נ"ל:

מנהגאבותינו תורה היא לאכול מאכלי חלב. בחג השבועו' נ"ל הטעם. חלב רמז לחסד גוון לובן. והנה להגיד בבקר חסדך ר"ת חלב. והנה אקדים מ"ש הרב התוי"ט במס' ברכות. טעם למה בברכת התורה אומר המברך ברכו את הו"י' ובברכת המזון נברך אלקינו. וכתב דהנה מזונות שהש"י זן ומפרנס אותנו זה ג"כ מצד הדין. שהדין ג"כ נותן כיון שהוא בראנו לכבודו. הדין הוא שיזון אותנו ע"כ מברכין נברך אלקינו שם הדין. משא"כ מה שנתן לנו את תורתו זה מצד החסד הגמור והרחמים כי גבר חסדיו עלינו. להודיע לבריותיו ולגלות להם מסטירין דילי' ע"כ מברכין ברכו את הוי' שם החסד והרחמים עכ"ד הרב הנ"ל בקצת תוס' ביאור והנה נ"ל דלבעבור זה ביום מתן תורתינו אוכלים מאכלי חלב. רמז לחסד:

כיוןשבאתי לכלל זה ובא לידינו דברי הרב התוי"ט ז"ל אדרוש לך לכבוד היום. בדבר הלכ' עפ"י הקדמה הנ"ל. והוא בגמ' ברכו' משנה. בשחר מברך שתים לפני' וכו'. בגמ' מאי מברך. א"ר אושעיא. יוצר אור וכו' ואידך מאי הוא. אר"י אמר שמואל אהבה רבה וכן אורי לי' ר"א לר' פדת ברי' אהבה רבה. תנ"ה אין אומרים אהבת עולם אלא אהבה רבה ורבנן אמר אהבת עולם. וכה"א ואהבת עולם אהבתיך. וכו'. אר"י אמר שמואל השכים לשנו' עד שלא קרא ק"ש צריך לברך (ברכ' התור') משקרא ק"ש א"צ לברך שכבר נפטר באהבה רבה (רש"י בד"ה שכבר נפטר בא"ר שיש בה מעין ברכת התורה. ותן בלבינו ללמוד וללמד לשמור ולעשות את כל דברי תלמוד תורתיך. (ותלמדם חוקי רצונך). וכתבו התוס' בשם הירושלמי והוא ששנה על את"ר (פי' לאלת"ר) ומסקו התוס' דזהו דוקא למי שפוטר א"ע בברכת אהבה רבה. שאינה עיקרית לברכת התורה בעינן שילמוד לאלתר. משא"כ ברכת התורה גופא פוטרת כל היום עיי"ש. והנה פסק הרי"ף ז"ל זה לשונו וקיי"ל כרבנן (היינו לומר אהבת עולם ולא א"ר) והאי דאמרינן לקמן. אר"י א"ש השכים לשנות קודם שקרא ק"ש צריך לברך ואחר שקרא ק"ש א"צ לברך מ"ט שכבר נפטר בא"ר (רצ"ל ונראה מזה שהנוסח הוא אהבה רבה) ההוא מימרא דשמואל הוא. דהוא מארי' דשמעתא קמייתא ורבנן פליגי עלי' וכבר אידחיי' לה הא דשמואל כו' וכל מה דמשתכחת בתר הכי (בגמ' לשון) אהבה רבה אעיקרא דשמואל גריר (אבל לית הילכתא כוותי') עכ"ל. הנה פליאה דעת ממני מ"מ לא הביא רבינו הגדול הרי"ף ז"ל לדינא הך פיסקא דשמואל השכים לשנות וכו' משקרא ק"ש אצ"ל שכבר נפטר בא"ר שלכאור' הדין הזה אין חולק עליו והרי"ף ז"ל לא הביא רק אגב גרר' היינו לתרץ פסקו שפסק לומר אהב' עולם שלא תקש' ע"ז מהא דשמואל שאמר אח"כ במימר' דילי' בלשון אהב' רבה כי אמת שמואל ס"ל כן. ולית הלכת' כוותי'. אבל הדין הזה גופא לא הביא להלכה כמו שעשה הרא"ש שהביאו בפ"ע להלכה. ואם תדחק לומר שהרי"ף ז"ל יצא י"ח בהך דינא במה שהביא המימרא אגב גררא. הגם שנסבל זה הדוחק עכ"פ הוי ליה להביא דינא דירושלמי והוא ששנה על אתר. ועוד יש לתמו' על הדין וההל'. שפוסק כשמואל משקרא ק"ש א"צ לברך שכבר נפטר באהבה רבה. מה הוא הטעם שתפטור אהבה רבה את ברכת התורה אם הטעם הוא כפרש"י ז"ל להיות שיש בה הזכר' התור' ותן בלבנו ללמוד וכו' א"כ לפי"ז הרי עפ"י דינא דגמ' תיכף בעמידת האדם משינתו מחוייב לסדר ברכ' השחר. ובתוכם הוא ברכ' המעביר שינה מעיני וכו' ומטבע הברכ' הזאת הוא כך. והר"מ שתרגילנו בתורתיך ודבקינו במצותיך וכו' הנה יש בה הזכר' התור'. א"כ כבר נפטר כל אדם בזה מן ברכ' התור' לדעת שמואל אפי' לא קרא ק"ש עם אהבה רבה ושוב אין מקום לומר ברה"ת שכבר נפטר בברכת השחר. ע"כ לבי אומר לי אשר זאת הית' כוונת הרי"ף ז"ל. דהוקשה לו על הך דינא דשמואל. השכים לשנות וכו'. למה יצא י"ח בברכת התורה בברכת א"ר ולא יצא בברכ' המעביר שינה וכו'. וע"כ צ"ל דברכת המעביר וכו' אומרי' בדרך בקש' ותפל' יהר"מ שתרגילנו בתורתיך וכו'. ואינו דומה לברה"ת שהוא שבח והילול והודא' להש"י זכרון חסדו שנתן לנו את תורתו. א"כ לפי"ז הרי גם ברכת אהבה רבה היא רק בקשה ותפלה והאר עינינו בתורתיך וכו' ע"כ בחר לעצמו הרי"ף ז"ל דרך אחר. והוא דשמואל אזיל לשיטתו דס"ל דנוסח הברכ' הוא א"ר ולא אהבת עולם. והחילוק בין הנוסחאות הוא עפ"י מש"ל (אות ה') בשם התוי"ט למה שמברכין בברה"ת ברכו את הוי' וכו' שם הנכבד ובברכת המזון נברך אלקים הטעם כי המזון (וכל שאר הצטרכות העולם) שמשפיע הש"י לכל חי הוא מצד הדין. כי הדין יחייב זה כיון שהש"י בראנו לכבודו כל עיל' מהראוי לו ליתן מחי' לעילולו (וכ"ה דרך הנבראים בעוה"ז. אפי' טבעי הבע"ח שברא הש"י לכבודו מדרך האבות לרחם כל הבני' להשתדל במחיית'. מצד האהבה עליהם בטבע) ע"כ אומרים בברכת המזון נברך אלקינו שם הדין שהדין ג"כ יחייב זה כדרך כל עיל' לעילולו. בטבע אהבה (וזה נק' אהבת עולם הבן) מה שא"כ נתינת התור' אין הדין מחייב לגלות מסטירין דילי' ליצורי חומר רק הוא מצד החסד הגדול והאהבה יתירה ברבוא סגיא לישראל ע"ק (ע"כ ראוי לקרוא זה בשם א"ר) ע"כ מברכין ברכו את הוי' שם החסד והרחמים. עכ"ד בתוס' ביאור. ומעתה הדרן לנידון דידן לסבר' שמואל. שאומרים נוסח הברכה דק"ש א"ר אהבתנו י"י אלקינו. יש לפרשה על נתינה התורה שהיא אהבה יתירה ואין הדין מחויב זה רק זה מאהבה יתירה וחיבת ישראל ע"ק ע"כ אומרים הו"י אלקינו שם מלא. והנה אין זה ל' בקש' רק שבח והילול. ע"כ יכולין לצאת בזה י"ח ברה"ת. ובזה נבין ג"כ דברי הירושלמי. והוא ששנה על אמר דבאמת אינו מבואר בשבח זה בפי' דקאי על נתינת התורה רק מה שאומרים א"ר אהבתנו וכו' יש לפרשה על נתינת התורה אם לומר תיכף אח"כ בסמיכות הנה מורה הכוונה שהוא על נתינת התורה. משא"כ כשאינו לומד תיכף. הבן. והנה לרבנן דפסקו לומר נוסח אהבת עולם אהבתנו וכו' הנה הפי' הוא כפשוטו מספיק לנו צרכינו. ומשגיח עלינו באהבתו ולא תופסק אהבתו מאתנו לעולם כדרך האב לבן. וכל עילה לעילולו. ואנחנו העמוסים מני בטן גדלה אהבתו ית"ש עלינו לעולם. והנה אין בזה שבח והודאה לנתינת התורה ואינו יוצא בברכה זו ידי ברכת התורה. הגם שמזכיר בברכה זו והאר עינינו בתורתך וכו' זה בקשה ותפלה ואין זה שבח. ואינו יוצא בזה כמו שאינו יוצא בברכת השחר וא"כ לפי"ז כיון דפסק הרי"ף ז"ל אהבת עולם כרבנן לא שייך הך דינא דשמואל. ושמואל גופי' יודה בזה אם אמר אהבת עולם שאינו יוצא י"ח ברה"ת. ע"כ לא הביא הרי"ף ז"ל הך דינא דשמואל רק אגב גררא דלא תקשה על דבריו. מה שפסק אהבת עולם וכנ"ל. וסיים וכבר אידחייא לה לההיא דשמואל. רצ"ל כולה אידחייא גם עיקר הדין לפטור ברה"ת ע"י ברכת ק"ש ג"ז נדחה כיון דהלכה הוא לומר אהבת עולם וכנ"ל. הבן הדבר:

הג"הומעתה אשכחנא פתרי. למה שהנהיגו רבותינו נוחי נפש לומר בחול אהבת עולם ובשבת ויו"ט לומר אהבה רבה ומעולם תמהתי על הדבר. דלפי כתבי מרן האריז"ל לכאורה אין חילוק. דבהיכלות הוא אהבה זוט'. מובן למשכילים אבל לפי דברינו הנ"ל. אמרתי סוד י"י לירחיו. היות אליבא דכ"ע בשבת ניתנה תורה לישראל ושבת הוא יומא דאורייתא יומא דנשמתא ע"כ י"ל בשבת אהבה רבה הכוונה על התור' כנ"ל וכן יו"ט מקרא קדש הוא קדש חכמה כידוע ואורייתא מחכמה נפקת יום טוב בגימ' חכמה ע"כ הנהיגו רבותינו ז"ל לומר אהבה רבה בשבת ויו"ט ע"כ הג"ה:

מנהגישראל תורה היא. להכין שושנת וורדים ושאר עשבי בשמים בחג השבועות. וגם מעטרין בהם את התורה הוא לדעתי עפ"י דברי המדרש פ' אחרי פ' ך"ג על פסוק כשושנה בין החוחים ר' עזריא בשם ר"י בר' סימן. משל למלך שהי' לו פרדס נטוע. שורה של תאנים ושל גפנים. ושל רמונים. ושל תפוחי' ומסר לאריס והלך לו. לאחר ימים בא המלך והציץ בפרדס לידע מה עשה ומצאו מלא חוחין ודרדרים. הביא קציצים לקוצו ראה בו שושנה אחת של ורד נטלה והריח בו ושבת נפשו עליו אמר המלך בשביל שושנה זו ינצל כל הפרדס כך העולם כולה לא נברא אלא בשביל תורה לאחר ך"ו דורות הציץ הקב"ה בעולמו לידע מה עשה ומצאו מלא מים במים. דור אנוש מים במי'. דור המבול מים במים. דור הפלגה מים במים. והביא קצצים לקוצו שנא' י"י למבול ישב. וראה בו שושנה אחת של ורד אלו ישראל ונטלה והריחה בשעה שנתן להם עשרת הדברות ובבת נפשו עליו בשעה שאמרו נעשה ונשמע. אמר הקב"ה בשביל שושנה זו ינצל הפרדס. בזכות תורה לישראל ינצל עולם כולו עכ"ל. הנה בהבנת המאמר במשלו ובאריכות לשונו יש לך להאריך ואם יהי' הש"י בעזרינו נרחיב הדבור בו אבל עכ"פ הרי שושנים לפניך יש ידים ורגלים למנהגן של ישראל לעטר התורה בשושנה:

ואבארלך עוד שם. במדרש כשושנה בין החוחים כן וכו' מה שושנה זו אינה בטילה אלא ע"ג ריחה כך ישראל אינם בטילים אלא ע"ג מצות ומע"ט ע"כ. לכאור' פי' המדרש אינו מובן. ונראה לפרש מה שושנה אינה אלא ע"ג ריחה. דהנה שושנה יש בה כמה מעלות טובות זולת הריח. דהיינו יופי' שיש בה כמה מראות יפות טובות למראה ונחמדות לעין. גם יש בה טעם למאכל. והנ' תראה הרואה בריות נאות מברך על הנאת הראיה ברוך שככה לו בעולמו. הגם שיש בברי' ההוא עוד כמה מעלות. אבל להיות שמעלת היופי בברי' ההיא עלתה על כל המעלות. הנה כל המעלות בטילים אצל היופי ועיקר הברכה מברכין על היופי. וכן תמצא פרי אשר טובה למאכל. הגם שיש בה מראה וריח. עיקר ברכתה על הטעם. שהוא המתעלה באותה פרי על כל המעלות וכל המעלות בטילים אצל מעלת הטעם. והנה כשושנה שיש בה טעם. מראה. ריח. מעלת הריח שבה עלתה על כולנה ועיקר ברכתה על הריח. כי כל שאר המעלות בטילים לגבי מעלת הריח. ונחשבות לאין לגבי מעלת הריח. כך הם ישראל כל החמודות ותשוקות אשר ערבים לנפש בטילים אצלם. לגבי תשוקת הנפש למצות ומע"ט:

אבלמהראוי להתבונן בדרשתם. דהנה לפי"ז למה לן להמשיל את כנ"י דיקא לשושנה הרי יכול להמשיל לשאר הפירות אשר שארי מעלת הפרי בטילים לגבי המעלה האחת העיקרית. כגון אתרוג שיש בו מראה טעם רי"ח וכל המעלות בטלים לגבי הטעם. ועיקר ברכתו על הטעם. וכן תפוח וכיוצא ומאי מעליותא לגבי שושנה שכל המעלות בטילים לגבי הריח. ולדעתי תתבונן עפ"י מ"ש כ"פ מה שהתנבא ישעי' הנביא שלעתיד ב"ב יהי' מעלת מלך המשיח. בריח והריח ביראת י"י מאי אולמי' דחוש הריח משארי החושים. אשר הובטח למלך המשיח חוש הריח דייקא וטעמא בעי:

ואעןואומר עפ"י משארז"ל במס' ברכות. מנין שמברכין על הריח שנא' כל הנשמה תהלל וכו' איזה דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף זה הריח וכתוב כל הנשמה תהלל. והנה הוא לתימא בעיני למה הוצרכו ללימוד הלא חז"ל גזרו אומ' אסור ליהנו' מהעוה"ז בלא ברכ' ואסמכוה אקרא לי"י הארץ ומלאה (קודם ברכה) וקרא אחרינא והארץ תן לבני אדם (לאחר ברכה) א"כ אסור ליהנות שום הנאה בלא ברכה. ואדרבה אותן ההנאות שלא תקנו לנו ברכה נתחבטו הפוסקי' ראשונים ואחרונים להמצי' תירוצי' למה היתה כזאת כגון על שמועת כלי זמר ושיר. ועל הנאת המשגל. וא"כ מה זאת שלילה. מנין שמברכין על הרי"ח. למה לא יברכו כיון דהוא הנאת עוה"ז. אבל תתבונן הענין דהנה ע"י חטא אדה"ר נתערב בכל דבר טוב ורע. ומן הצורך לאדם לברר מכל דבר הטוב מן הרע. וזה פעולת נפש הישראלי בעודנו בעוה"ז. הנה א"א לו לחיות מבלי מאכל ומשת' ושאר עניני עוה"ז. על כל דבר ניתקן ברכה וע"י הברכ' היא הכנה לבירור ומבררי' הטוב לחלקו ית"ש. דהיינו שנעש' מהנאה ההיא דם ובשר על אדם וילך בכח האכילה ההוא לתור' ולמצו'. והמותרו' הוא הרע נדח' מן הגוף כנודע: והנה כל החושי' נזכרו אצל חטא האדם ותר"א האשה וכו' ותקח וכו' ותאכל וכו' ותתן. ויאכל וישמעו. ויאמר וכו' אבל חוש הריח לא נזכר. הנה נראה כי חוש הריח לא נפגם כ"כ בחטא אדם כמו שארי החושים. ע"כ חוש הריח הוא רוחניי. הנשמה ניהנית ממנו ולא הגוף. עיין בדברינו במאמרי הפורים ותבין למה מברכין על הריח במו"ש (ועיי"ש בענין הגואלים מרדכי ואסתר. מרדכי מר דרור ואסתר הדסה. וזמן הנס באדר ה"ס החוטם המריח כנודע) וכיון שהוא כן. הנה יש סברא שלא לברך על הריח כיון שלא נתפגם כ"כ בחטא אדם. וע"כ תראה שאין בחוש הזה בירור כ"כ שיהיה בו הפרדה בגוף. אבל להיות שאעפי"כ הגוד נתגשם בחטא אדם. וגם דבר הרוחניי הוא פרי מוגשם צריך ג"כ לבירור מה ע"כ צריכין לברכה ע"כ אמרז"ל מנין שמברכין על הריח (כי צריכין להביא ראי' ע"ז) והביאו ראיה מן המקרא כל הנשמה וכו':

ומעתהכיון שחוש הריח לא נתפגם כ"כ בחטא אדם כשאר החושים ע"כ לע"ל ב"ב כאשר יתוקן העולם מן חטא אדם בביאת משיח צדקנו (הוא אדם ממש כידוע מר"ת אדם אדם דוד משיח) הנה בזה תגדל מעלתו בחוש הזה אשר נשאר לברכה גם בזמן החטא אז והריח"ו ביראת י"י ובחוש הזה תגדל מעלתו מן שאר החושים נ"ל:

והנהידוע דגם בשעת מתן תורה ניתקן לגמרי חטא אדם ולולי שע"י המעשר חזר הדבר לקלקולו אזי כבר הי' נתבטל המות. והגוף עם כל החושים היו חוזרים לרוחניים כמו שהי' קודם החטא כתנות או"ר וכמו שיהיה לעתיד ב"ב. והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע. וכמשארז"ל בפסוק אני אמרתי אלהים אתם וכו' אכן (אחר החטא) כאדם וכו' וכיון שכן הוא שבמעמד הנכבד נתקן חטא וכל החושים שנתגשמו שבו לרוחניים ועלתה על כולנה חוש הריח שלא נתפגם כ"כ בחטא אדם. הנה כמו שיהי' החוש ההוא לעתיד למעלה ראש אצל מלך המשיח כמו כן היה במתן תורה ע"כ אמר המלך החכם בשירת דודים כשושנה בין החוחים כן וכו' וכמו שפירשו חז"ל במדרש שהתחלנו. מה שושנה אינה בטילה אלא ע"ג הריח. שמעלת הריח תגדל אצלו על כל המעלות וכו' וכמו שפירשנו לעיל וכל דברינו בדרך אפשר. ועתה הנה הדרך נכון לפניך ביותר ג"כ דברי חז"ל במדרש שהבאתי לעיל. ואתה תבחר ותקרב. ותבין ביותר מנהג ישראל תורה היא להכין שושנים ועשבי בשמים ביום מתן תורתינו:

**גמ'**מנחות דף כ"ה ע"א. ומתמניא בי' (בחדש ניסן) עד סוף מועדא איתותב חגא דשבועייא וכו' ההיו בייתוסין אומרים עצרת אחר השבת נטפל להם רבי יוחנן ב"ז. וא"ל שוטים מנין לכם. ולא היה אדם אחד שהיה משיבו חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואמר משה רבינו אוהב ישראל היה ויודע שעצרת יום אחד הוא. עמד ותקנה אחר השבת כדי שיהיו ישראל מתענגים שני ימים. וקרא עליו מקרא זה אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר. ואם משה רבינו אוהב ישראל היה למה איחרן במדבר ארבעים שנה. א"ל רבי בכך אתה פוטרני. א"ל שוטה לא תהא תורה שלימ' שלנו כשיחה בטילה שלכם. כתיב א' אומר תספרו חמשים יום. וכתיב א' אומר שבע שבתות תמימות תהיינה. הא כיצד כאן ביו"ט שחל להיות בשבת. כאן ביו"ט שחל להיות באמצע השבת ע"כ. הא ודאי כל משכיל ישתומם על הוראה. א' מהו זהשאמר להם ריב"ז שוטים מנין לכם. הלא בזולת הקבל' הנה פשוטו של מקרא הוא כדברי הבייתוסין עד שהוצרכו חז"ל להוכיח בכמה הוכחות איך מרומז קבלתם בתורה. ב' יקשה ביותר הבייתוסים שנעשו אילמים ולא היו משיבים לו דבר הלא היו יכולים להשיבו פשוטו של מקרא הוא כדברינו. ג' הבייתוסי. הזקן שהשיב לריב"ז השיב דברי רוח. ולמה לא השיב בפשוט מקרא ומלא הוא. ונ"ל עפ"י פשוטו דודאי פשוטו של מקרא יש לפרש וספרתם לכם ממחרת השבת שבת בראשית כדברי החטאים האלה אבל הקרבת מנחה חדשה ביו"ט של עצרת לא נתבאר בתורה זמנו אימת דאלו נאמר וספרתם לכם ממחרת השבת וכו' שבע שבתות וכו' וביום החמשים תקריבו מנחה וכו' היה נשמע מן התורה לפי חשבונם דעצרת יגיע תמיד לאחר השבת. אבל להיות שבתורה סתם נאמר שבע שבתות וכו' תספרו חמשים יום. והקרבתם מנחה חדשה. הנה אינו מבואר זמן ההקרבה. ואפשר לומר דאחר ימי הספירה יוכלו להביא הקרבן אימתי שירצו. וכן במשנה תורה שבעה שבועות תספר לך וכו' ועשית חג שבועות וכו' י"ל אימתי שירצו לאחר הספירה וכמו בזבה וספרה לה שבעת ימים. ואחר תטהר. אפילו אם המתינ' כמה ימים אחר ספירת' וטבלה טהורה היא. וביותר י"ל כן בכאן. דהנה בזבה עכ"פ טבילה בזמנה מצוה לכתחילה דכתיב ואחר תטהר אחר סמוך. משא"כ כאן לא נאמר כלל. ובהא נצחינהו ריב"ז בזה שהיו אומרים עצרת לאחר השבת בחובה. ע"ז א"ל שוטים מרן לכם וע"ז לא מצאו מענה עד שבא זקן אחד משלהם. והשיב דבאמת מן התורה. פשוטו של מקרא. הרשות לעשות עצרת אימתי שירצו לאחר הספירה. רק אמר שהוא לו בידיעה כי משה רבינו אוהב ישראל היה וכו'. ע"כ תיקן זמן קבוע תיכף לאחר הספירה בכדי שיתענגו ב' ימים וע"ז השיבו שאין הדבר תלוי ברצון משה וכמו שהוכיח מן המקרא. רק כמו שקיבלה מפי הגבורה כן אמרה לישראל א"ל רבי בכך אתה פוטרני. דבאמת היה יכול משה לתקן תקנו' כמו שתיקנו כל החכמים מכל הדורות. ע"ז השיב ריב"ז כיון שאין לכם ע"ז ראי' מן התורה עצרת אחר השבת דיקא. ואתה מוכרח לומר שהוא בקבלה תקנת משה לא תהא תורה שלימה שלנו לתורה שבע"פ שלנו קבלתינו האמתיית מסיני) כשיחה בטילה שלכם (וקבלתינו האמיתיית יש לה ראי' בתורה שבכתב וכמו שאמר) כתיב אחד אומר תספרו וכו'. הבן הדבר: