מקום המוכר. צ"ל: ]מקום הלוקח[ מקום המוכר, כגי' ד. והכוונה שבשטר מקושר פתחו בתחילה בסיכום השטר.

כשר. כלומר, וכשר.

בשבת פלנית. כלומר, בשבת פלנית של החודש, והיינו שבת ראשונה בחודש פלוני, וכו', כפירוש הר"מ, עיין בבה"א.

בשני דינרין וכו'. כלומר, נותן לו זהב בשוי של שני דינרי כסף.

בדינרין ודהב וכו'. צ"ל. דינרין ודהב וכו', כמו שתיקן הרשב"א.

כשני דינרין וכו'. צ"ל: בשני דינרין וכו', כגי' כי"ע. ועיין בבה"א.

דאינון דיחמי. צ"ל: דאינון דיהמו וכו'. ואין "דיהמו" אלא "דאינון" (ולפנינו נוסחא כפולה), והיא משנתנו פ"י מ"ב. ועיין בבה"א.

שהוא שוה. המלה "שהוא" היא נוסחא כפולה (ומוטעית) מן המלה שוה. וכנראה שבזמן התנא לא היו משתמשים ברגיל בדריכונים מפני גודלן, ולפיכך נותנין מטבעות אחרים בשוויים.

כיוצא בו וכו'. כלומר ההלכות הנ"ל נוהגות לאו דווקא בשטרות אלא גם בהתחייבויות בהודאות בעל פה.

המוציא שטר וכו'. נתפרשה לעיל, כתובות ספי"ב, עמ' 99.

בין שכת' וכו'. נראה שחוזרים לשטר מקושר. עיין בבה"א.

לעולם התחתון וכו'. עיין בבה"א.

אונקלסיא וכו'. נתפרש לעיל ב"מ פ"א ה"ז, שורה 15.

הנותן וכו'. צ"ל להפך: שלא מדעת המקבל , אבל וכו' מדעת הנותן , כמו שהגיה הרשב"א. והמנויים כאן נשנו לעיל ב"מ פ"א ה"ח-ט', ודרך התוספתא והירושלמי בכגון דא לנקוט שמות שאינם שייכים להלכה מיוחדת בדווקא.

שלא מדעת נותן. אף כאן השיבוש ברור, וצ"ל: אלא מדעת שניהן, והשאר מיותר. ובכי"ע חסרה כל בבא זו. ועיין מ"ש בבה"א.

גזרי דינין. בגליון קטע מן הגניזה: פסק דין.

מדעת הלוה. צ"ל: מדעת המלוה , כמו שהוא בכי"ע, בקטע מן הגניזה ובראשונים. ופירש באו"ז: שמא רוצה המלוה לקיים מצות עשה.

קיום בית דין. כלומר, שב"ד מקיימין שהתרגום נכון.

קיום בית דין. כלומר, כשמביא עדי קיום, ב"ד מקיימין את השטר, וכותבין לו שטר אחר. עיין בבה"א.

עדותן של עדים וכו'. כלומר, עדותן של עדות המעידין על תורף השטר שכך וכך היה כתוב בו וכו'. עיין בבה"א.

בו מחק וכו'. לעיל גיטין פ"ז ה"ח ואילך (כל הברייתות), ריש עמ' 274 ואילך, (לעניין גט), ושם נתפרש. ועיין בבה"א.

כשר. אבל לעניין גט פסול , כגיטין הנ"ל הי"א, סוף עמ' 274. אבל בכמה נוסחאות גם שם: כשר. עיין בבה"א.

והוצאה לאמצע. פירש הרמב"ן שהכל הוא מדברי העשיר, כלומר, "אם יש לך בוא והרחץ והוצאה מן האמצע". ועיין בבה"א.

אביהן שכר וכו'. כלומר, לשכר כמו שהוא בכי"ע.

אלא מדעת הלוה. כלומר, אעפ"י שהמלוה התנה שיכול לגבות ממי שירצה, וגם מן הערב תחילה, מ"מ אינו גובה מן הערב אלא מדעת הלוה, ובבא זו מפרשת את משנתנו, עיין בבה"א.

לבנו שטר וכו'. היא פיסקא ממשנתנו שלא במקומה ומיותרת, כרגיל בתוספתא, עיין בבה"א.

מדעת המלוה. כלומר, כשהערב גובה אח"כ מן הלוה אינו גובה אלא מדעת המלוה, שמקיים שקיבל את המעות מן הערב. עיין בבה"א.

המלוה את חבירו וכו'. פיסקא ממשנתנו שלא במקומה, והיא מיותרת ומקומה לעיל. עיין בבה"א.

אינו גובה וכו'. כלומר, מן היתומים עד שיגדילו, ואין השטר מוכיח שכבר שילם, שהחזירו לו המלוה. עיין בבה"א.